I'll follow you until you love me Papa-paparazzi
תודה רבה לטוליפ אנטרטיינמנט על ההזמנה להקרנת הטרום בכורה!
בשנת 2019 יצא הספר Harley Quinn: Breaking Glass שמספר את הסיפור של הארלי קווין באופן קצת שונה. במקום לפנות שוב לאותו קהל שכבר רגיל לבת זוג המשוגעת של נבל הקומיקס ג'וקר, Breaking Glass פנה לקהל אחר של נערות מתבגרות ושם את הארלי בעלילת התבגרות כתיכוניסטית מעט מופרעת בגות'הם הרבה פחות מופרעת מהרגיל שבה רוב הדמויות המוכרות עדיין ילדים. הספר הצליח בצורה בין טובה למצוינת בכל פרמטר שתוכלו להעלות על הדעת, והנגיש את הארלי לקהל חדש בעזרת קונפליקטים חדשים שעדיין מגישים את אותן תכונות שהדמות מזוהה איתן. באותה שנה בדיוק, בהפרש של חודש, דמותו של הג'וקר קיבלה יחס דומה עם הסרט "ג'וקר" שהפך ללהיט אדיר תוך כדי שהוא רק לוקח את הקווים הכללים מהקומיקס ויוצר איתם סיפור חדש ששוב, הנגיש את הדמות לקהל חדש מבלי לפגוע בישן ושני הסוגים יצאו בציפייה לסרט המשך.
חמש שנים אחרי, שתי הדמויות נפגשות לסרט משותף שמתיימר לעשות לסיפור האהבה המשוגע שלהן מהמקורות בקומיקס את אותו הדבר שעשו שתי המדיות שהזכרתי ב-2019, ולספר את מערכת היחסים דרך מחזמר. רק שבניגוד אליהם, "טירוף בשניים" מגיע אחרי ש"ג'וקר" המקורי שבר כל תקרת זכוכית קיימת וגרף מעל למיליארד דולר ששמו את הבמאי טוד פיליפס (Todd Phillips) במצב בו הוא לא צריך להוכיח דבר ולכן גם לא חייב לדאוג לדעת המעריצים או לקהל הרחב. וזה בידיוק מה שהוא עשה. "ג'וקר: טירוף בשניים" מתנהל מתחילתו ועד סופו כמו סרט אינדי ניסיוני, שלא מפחד לעשות טעויות בדרך ובטח שלא מתחנף לאף אחד. את המחיר הסרט בוודאות ישלם. הוא יגרום לאנשים להתעצבן ולעזוב את האולם והוא לא יקבל את הכפיים הסוערות והתמיכה המטורפת מהמעריצים שהפכה את ג'וקר הראשון לשובר קופות שהוא היה, אבל הוא גם יזכה לקהילה לא קטנה של מעריצים חדשים שיתאהבו במיתולוגיה האל-מותית של היקום של באטמן דרך ההחלטה לספר את הסיפור כמחזמר ועוד כמה יתרונות ברורים של הסרט ובראשם הופעה מהפנטת של שני השחקנים הראשיים. באיזה קבוצה אתם תיפלו? כנראה שלא תוכלו לדעת עד שתראו אותו - אבל ננסה לעזור.
טירוף כפול 2
גם את הראשון אפשר לתאר כסרט ניסיוני שמתנער מהקומיקס ומפלס את דרכו לבד, אך כאן הכל כפול 2. הוא סרט אנטי מסחרי שבונה לאט ובצורה מבולגנת עלילה מעניינת אך מלאה בבעיות שהמשחק עם הציפיות שלנו כקהל נהפך לקראת הסוף לחלק מרכזי בה, במה שהופך את רגעי השיא של העלילה שלו לשנויים במחלוקת בלשון המעטה. שנתיים אחרי העלילה של הסרט הראשון, ארתור פלק חי בחלקים הנידחים ביותר של כלא ארקהם בבדידות וניתוק מהעולם שהפכו אותו לגרסה הכי דכאונית שלו עד היום. בתחילת הסרט הוא אילם כשהכל אפור בצורה מחרידה, אך לאט לאט ארתור מקבל מחדש את הצבע כשאהבה חדשה והתפתחויות מפתיעות במשפטו הפומבי מכניסות לו שוב עניין לעשות שטויות.
הקונפליקטים המרכזיים בסרט הם השאלה האם לארתור יש פיצול אישיות בינו לבין הג'וקר והאם הדמות של ליידי גאגא באמת אוהבת את ארתור או רק את הג'וקר כמו שכל גות'הם הכירה בסוף הסרט הקודם. את הסיפורים האלה הסרט מקדם בהתחלה בנפרד, עד שהם מתחברים באמצע הסרט כשהמיקום המרכזי של העלילה משתנה מבית הכלא. מכאן נגמרת הקהורנטיות שלו ו"טירוף בשניים" הופך לבאלגן, עם המון סצנות בין לא מובנות למיותרות לצד המון סצנות פשוט מעולות - כשהדבר היחיד שנמצא מעל הכל הוא המקצועיות בה הסרט מבוצע. ההופעות מעולות כמו בקודם אם לא יותר והסאונד והצילום של הסרט בולטים במיוחד, ומצליחים להרים סצנות משעממות על הנייר כמו הדמות של ליידי גאגא מתאפרת לרמת עניין ועומק שלא הייתי מצליח לדמיין. בכך הסרט עונה על אחת הטענות המרכזיות ששמעתי נגדו - והוא שהוא משעמם. אני חושב שזה מיסגור לא נכון של מה שיצא על המסך. חלק מהסצנות שלו מרגישות מיותרות ובגלל שחלק מהשירים לא מקדמים שום דבר בעלילה הוא מרגיש נמרח, אך הוא תמיד שומר על עניין כלשהו שנעוץ בשני הקונפליקטים המרכזיים. שאלת השפיות של ארתור מעניינת ושאלת מערכת היחסים של הזוג גם היא - אך אם קשה לכם יותר מדי עם מחזות זמר כנראה שתתעצבנו יותר מהרצון לדעת לאן הסרט הולך. עוד בעיה היא שגם אם תגיעו לסוף לא בטוח שתיהיו מרוצים ממנו - כי כמו שאמרתי הסרט לא בוחר להתחנף בכלל לאף אחד.
Just a holy fool
מי שגם נכללים ברשימת האנשים שהסרט לא מתחנף אליהם הם דמויות המשנה המצויינות של הסרט, ובאופן מפתיע גם ליידי גאגא בעצמה. הסרט מרגיש יותר כמו ג'וקר featuring הארלי מאשר עלילת ג'וקר והארלי, וכנ"ל לגבי שאר הדמויות. המקרה הכי בולט הוא הגרסה המצוינת של הסרט לתובע המחוזי של גות'הם הרוואי דנט, שמצליח לספק קונטרה מעולה במשפט עם טענות נגד ארתור. דנט מתנהל באופן מסודר ורציונלי, ונלחם על נתינת עונש כבד לארתור על מעשיו כג'וקר. באמצע נמצא הסוהר המרכזי שעם ארתור רוב הסרט ודואג לו ברמה האישית, אך עדיין שומר על הבדלי המעמדות ביניהם ומשפיל את ארתור באופן כמעט תמידי. בצד השני מדנט נמצאת הדמות של גאגא, שגאה בארתור על מעשיו ומתחזקת אצלו מעין תדמית של מושיע. אני חושב שאם הסרט היה מתמקד וממצה את הפוטנציאל ביחסים של ארתור עם השלושה העלילה הייתה מרוויחה פלאים ונותנת תחושת סיפוק שפשוט אין לה. לצערי, הסרט אף פעם לא מצליח להתפקס על אף אחד משלושת הכיוונים האלה משלל סיבות, בין אם זה יציאה לשיר ארוך שלא מוסיף לדמויות או העלילה או בין אם זה מעבר לא חלק לסצנות לא ממש ברורות. הדרך הטובה ביותר לתאר את החוויה היא כפונקציית סינוס, כשרגעי השיא של הסרט כן עונים על הביטים החשובים אך באותה נשימה הוא גם מכיל הרבה מאוד רגעים שלא ירדו חלק בגרון אצל רוב הצופים.
השורה התחתונה
זה מצחיק שאחת השורות המזוהות עם הסרט עוד לפני יציאתו היא "בוא ניתן לקהל את מה שהוא רוצה" - כי "ג'וקר: טירוף בשניים" עושה בדיוק ההפך. הוא מתנהל כסרט אינדי ניסיוני שגם כמחזמר קשה לתאר אותו מותאם לקהל רחב בשום צורה. כמו הדמויות הראשיות שלו הוא לא מושלם ועוד יותר לא יציב ברמה שהסיכוי שתקומו ממנו באמצע שווה לסיכוי שתיהיו מרותקים עד סופו, מה שמשאיר רק דבר אחד בטוח - אתם תרצו לדבר עליו.
תגובות
1
| פורסם ע"י