הסיפור של מקס עוד לא נגמר
הסיפור שלי עם Deck Nine הוא סבוך ולא ברור בצורה מוצלחת, המפתחת הדי עלומה נכנסה לחיינו כאשר הם לקחו פיקוד על Before the Storm, משחק הספין אוף שהתמקד בחייה של קלואי פרייס (Chloe Price) לפני החזרה של מקס קאולפילד (Max Caulfield) לחייה, היה מדובר במשחק קצר יחסית ובינוני בצורה מחרידה בעיניי. לאחר מכן הם קיבלו הזדמנות נוספת עם True Colors שהיה גם כן סוג של ספין אוף ברמה מסויימת וכלל קשרים מאוד קלים בינו לבין העלילה של ארקדייה ביי (Arcadia Bay) מהמשחקים הקודמים בסדרה והיה מדובר בהצלחה בעיניי שיצא לי לסקר כאן לפני 3 שנים.
הרושם הכללי שלנו היה שהסיפור של מקס כבר נגמר, Deck Nine המשיכה הלאה והתחילה להתעסק במקומות חדשים ודמויות (שברובן) חדשות עם כוחות חדשים, אלכס הייתה מסוגלת לראות את הרגשות של הסביבה שלה ולקרוא את המחשבות שלהם. אבל עכשיו אנחנו לפתע, פעם נוספת, חוזרים למקס, מיותר לציין שברגע שראיתי את ההכרזה שאנחנו חוזרים פעם נוספת לסיפור של ארקדייה ביי, התחלתי לחשוש קצת שמא כמה אפשר לחלוב פעם נוספת את הדמויות שהרבה מאיתנו אהבנו לפני כמעט 10 שנים (הייתם מאמינים?), אבל הנה אנחנו כאן, Double Exposure קיים ועכשיו אני יכול לספר לכם עליו.
התחלה חדשה
הסיפור שלנו מתרחש כמעט 10 שנים אחרי המשחק המקורי, כמו שאמרתי, אנחנו חוזרים לנעליה של מקס קאולפילד, הדמות הראשית של המשחק הראשון, אחרי האירועים הטרגיים של ארקדייה ביי ואחרי שאיבדה את חברתה הטובה ביותר, קלואי פרייס, היא נשבעה לנצח לא לחזור ולהשתמש בכוחות שלה יותר. מקס מגיעה ללייקפורט (Lakeport) שבוורמונט (Vermont) למכללת קיילדון (Caledon) והופכת לצלמת הבית של המכללה ולמרצה, אחרי שקיבלה הזדמנות ממנהלת המכללה.
הסיפור של מקס מסתבך כאשר בלילה שבו החברה הכי טובה שלה, סאפי (Safi), נרצחת מירי אקדח, כאשר מקס מוצאת את סאפי, לא נמצא זכר לרוצח או לכלי שבו הרצח בוצע. כאשר מקס עדיין מתאבלת על סאפי, היא מגלה לפתע כי היא מסוגלת לעבור לציר זמן מקביל לאחד שלה שבו סאפי עדיין נמצאית בחיים, כאילו שום דבר לא קרה לה, באותו הרגע מקס מקבלת החלטה שהיא הולכת למצוא את הרוצח של סאפי בעזרת הכח החדש שלה שמאפשר לה לעבור בין שני צירי הזמן, האחד שבו סאפי מתה והאחד שבו סאפי עדיין בין החיים.
הסיפור של Double Exposure הוא המשך פחות או יותר ישיר למשחק הראשון, אחרי 10 שנים מקס נמצאת במקום חדש, אבל היא באופן מאוד ברור עדיין כבולה לעבר שלה, היומן של מקס מזכיר לא מעט את קלואי ואת החוויות שלהן ביחד, בנוסף מדי פעם אנחנו אפילו מקבלים אזכורים לג'ויס (Joyce), אמא של קלואי שעדיין מנסה להמשיך הלאה בחיים שלה למרות הקושי. יחד עם זאת, בזמן ש-Life is Strange 2 קבע את הסוף שלו למשחק המקורי (שבו מקס מקריבה את ארקדייה ביי עבור קלואי), Double Exposure נותן לשחקן להחליט מה היה הסוף של המשחק המקורי בצורה שבה מקס בוחרת את התשובה שלה לשאלה, מי זאת קלואי עבור מקס?
אני אגיד את זה כבר עכשיו, שני הפרקים הראשונים של המשחק הם פנומנאלים, הצורה שבה החידה בנוגע לזהות הרוצח של סאפי והחיפוש אחר תשובות והסברים, עשויים בצורה יוצאת מן הכלל. אבל המשחק מבוסס פחות או יותר על הבחירות שלנו, הבחירות שלנו לרוב משנות את מה שעתיד לקרות בסיפור, היחס של הסביבה לדמות שלנו, אבל מסיבה כלשהי, במהלך הפרק השלישי כבר הרגשתי והבנתי שהרבה מהבחירות שלי פשוט לא משנות הרבה. אני חושב שזה החלק שהצליח לתסכל אותי יותר מכל, המשחק נותן לנו באחד החלקים האחרונים של הפרק השלישי בחירות של כן או לא שבאופן מוזר, לא מושפעות מבחירות שכבר עשיתי בפרקים קודמים, למה זה מרגיש כל כך קל?
אפקט הפרפר?
כמו שכבר הזכרתי בחלק הקודם, הכח של מקס (או לפחות האחד המרכזי במשחק) הוא היכולת לעבור בין שני צירי זמן באופן יחסית חופשי. למה הכוונה "יחסית חופשי"? במהלך הסיורים של מקס במקומות השונים, הבית שלה, מקומות שונים בקמפוס, מקס יכולה לבצע מעבר בין צירי הזמן בנקודות מוגדרות, הנקודות האלה הם לרוב מקומות שבהם הסביבה לא בהכרח רואה אותה, אבל הן יהיו מסומנים בסוג של ניצוצות בצבע כחול או כתום. בנוסף, מקס גם מסוגלת להרגיש את הציר זמן המקביל לאחד שבו היא נמצאית בעזרת הכח שלה, היא יכולה לראות את האנשים שנמצאים בצד השני, או עצמים שונים שנמצאים במקום אחד בציר הנוכחי שלה או במקום אחר בציר המקביל. באותה הנשימה, כשהיא רואה אנשים אחרים בציר המקביל, היא יכולה גם להאזין לשיחות של אנשים מהצד השני. באותה צורה מקס יכולה ללכת לציר זמן אחד ולקחת עצמים ממנו ולהעביר אותם לצד השני, לעומת זאת, דברים כמו הודעות בטלפון הנייד שלה, לא עוברות באותה צורה מצד אחד לצד השני, אני חושב שמדובר בחור קל בעלילה או לפחות במכניקה, אבל הוא קיים.
Double Exposure גם בהשוואה למשחקים הקודמים של הסדרה, הכניס הרבה הרבה יותר פאזלים, או לפחות בצורה הרבה יותר בולטת, הפאזלים נמצאים בהרבה חלקים של המשחק ומחמיאים לכוחות החדשים של מקס, דברים כמו לעבור לצד אחד על מנת לקחת מפתח בשביל לפתוח מנעול בצד השני, או לבדוק דברים כמו תוכניות שונות בימים של השבוע מצד אחד לשני ועוד. הפאזלים ברובם אינם מסובכים בצורה יוצאת דופן, הם יחסית ברורים, אבל לעיתים הדרישות להגעה לפתרונות דורשים הרבה עבודת חיפוש שלא פעם גרמו לי לתהות מה אני לא מוצא, אפילו שמקס לפעמים גם תזרוק בקולה רמזים לשחקן ולמה שהוא מפספס.
Performance is Strange
המשחק סובל מבעיות ביצועים די מעצבנות על המחשב, אני מבין שהרבה משחקים לאט לאט עושים את המעבר לשימוש ב-Unreal Engine 5, אבל יש משהו שכבר תקופה שצועק "עצלנות" כשזה מגיע לאופטימיזציה על המחשב. המשחק רץ רע מאוד על חומרה יחסית חלשה, על הנייר הוא אמור לתמוך בחומרה כמו GTX 960 ומעבדי אינטל דור שני, אבל כשאני מריץ אותו על מעבד דור 11 ו-RTX 3050TI, המשחק רץ עם טקסטורות חסרות. בנוסף החוסר באימפלמנטציה של טכנולוגיות גרפיות כמו DLSS ובמקום זאת, שימוש בשתי סקלות של TSR עבור הגדרות שונות. בנוסף, אין הגדרות חושך נורמליות, מה שגורם למשחק להראות מאוד רע ברגע שמורידים את הגדרות ה-Shadows כשהוא נראה זול ולבן או מואר להחריד.
כל העסק הזה גורם לי לתהות פעם נוספת בנוגע ל-Unreal Engine 5, בזמן שקיבלנו משחקים שהם באמת מחזה מרהיב לעיניים על המנוע הזה דוגמאת Silent Hill 2 Remake שיצא ממש לפני חודש, גם הוא לא מסוגל לרוץ על חומרה חלשה יותר כמעט בכלל מבלי להיות מצגת. הדבר הזה גורם לי גם לתהות על S.T.A.L.K.E.R 2 שבשעה כתיבת מילים אלה ממש יוצא לקהל הרחב עם שורת בעיות ארוכה, הדרישות שלו מוגזמות בצורה יוצאת דופן, הדרישות של Life is Strange: Double Exposure לעומת זאת, לא גבוהות בצורה מוגזמת, על הנייר, החוויה גם בהגדרות נמוכות צריכה להיות סינמטית, אבל היא לא מסוגלת לרוץ כמו שצריך על חומרה חלשה יחסית.
יחד עם מה שאני אומר קודם לכן, החוויה של המשחק על חומרה יותר חזקה היא מדהימה, המשחק נראה פנטסטי, הדמויות באמת קמות לחיים בהגדרות גבוהות על מחשב שמסוגל להחזיק את המשחק. אני חושב שהמשחק הזה מציג פעם נוספת את היכולות של Deck Nine בכל מה שקשור להצגה של המשחק, יש לו סינמטיות ובימוי שלא קיימים בהרבה משחקים בסגנון והוא באמת אחד מעמודי התווך של סוגת הנובלות הויזואליות המערביות היום. כמות הפעמים שבהן ישבתי והסתכלתי על הסצינות שהמשחק הציג היו רבות למדי ובאמת שעבור החוויה הזאת אני חושב שמגיע פעם נוספת ל-Deck Nine ציון לשבח.
אני גם אציין כמובן את המשחק קול של הנה טל (Hannah Telle) שאחרי כל כך הרבה שנים, חוזרת פעם נוספת לשחק את מקס קאולפילד והיא נשמעת כאילו לא עבר יום מאז הפעם האחרונה שהיא שיחקה אותה, היא פשוט נשמעת פנטסטית. לצידה, המפתחת החליטה להביא קאסט שחקנים קצת יותר עלום ממנה שישחק את הדמויות השונות, ככה למשל השחקן של מוזס הוא שחקן שאין לו קרדיט נוסף בתור שחקן קול לפני כן בשם בלו אלן (Blu Allen), השחקנית של סאפי, אוליביה אביאסי (Olivia AbiAssi) גם כן שחקנית שיש לה מעט מאוד ניסיון ואני לא מזהה דבר בפורטפוליו שלה וכך מרבית השחקנים ברשימת הקרדיטים של המשחק, אבל ראוי לציין שהשחקנים מבצעים את העבודה בהצלחה.
לסיום, כרגיל, כמה מילים על פס הקול של המשחק, כי איך לא, המשחק מפוצץ בלא מעט מוזיקת אינדי, אבל הפעם, המשחק מקבל אמנית יחסית דומיננטית בשם טסה רוז ג'קסון (Tessa Rose Jackson) שמבצעת בערך כחצי מהמוזיקה של המשחק. שיר הנושא, Illusion, הוא שיר שברמה מסויימת מגדיר את הטון של המשחק וברמה מסויימת מרגיש כמו מוזיקה של סרט מסתורי למדי ואני מת על זה. מעבר לזה, יש במשחק הרבה שירי אינדי ופולק מאמנים נוספים שיצא לי לגלות עכשיו כמו Dodie שאת השיר שלה אפשר לשמוע בתפריט הראשי, להקות כמו NewDad, Pale Honey שהשירים שלהם נמצאות בפס קול והן מספקות הנאה צרופה מהסצינות הכי סינמטיות של המשחק, תענוג צרוף לאוזניים.
השורה התחתונה
אני שונא לרשום שמתחת למעטה של בעיות גרפיות יחסית מתסכלות, מסתתר משחק שהוא באמת מצויין, וברמה מסויימת, יש לי כנראה סוג של Bias לטובת המשחק, אני אוהב את סדרת Life is Strange וכואב לי קצת לראות את הבעיות הגרפיות כאן מורידות מהחוויה, האשליה של בחירות שמשנות משהו גם כן, משאיר טעם מעט מר בפה, כאילו אין מה להפסיד באמת. לצד זאת, העלילה של המשחק היא עדיין פנומנלית, המתח שמצליח להשאיר אותי מדי פעם על קצה הכסא בדרך למציאת האמת, גורמת לי לרצות להמשיך וקשה לי שלא להמליץ על המשחק הזה ולא רק בשביל העלילה המדהימה שלו. Deck Nine עבדו קשה על המשחק הזה וזה מורגש, אבל יש להם הרבה על מה לעבוד לקראת המשחק הבא.
*רוצים לקבל את כל החדשות החמות ישר לנייד? הצטרפו לערוץ הטלגרם של Vgames!*
תגובות
1
| פורסם ע"י