כשנתיים לאחר היציאה המקורית של המשחק, אנחנו מקבלים גרסה חדשה והזדמנות חדשה לסקר את משחק האימה של Bloober Team
עותק סיקור סופק לנו על ידי המפתחים של המשחק, תודה רבה!
הרומן שלי עם המשחקים של Bloober Team הוא אומנם קצר יחסית, אך קיים בהחלט ומתועד פה בכתבה שבה עברתי על כל המשחקים של המפתחת. אם יש משהו שהמפתחת טובה בו, הוא אימה פסיכולוגית: הכול התחיל בהצגה בכלל של The Medium במהלך אירוע Inside Xbox לפני טיפה יותר משנה (וואו איך שהזמן טס), התאהבתי במראות שראיתי ויותר מזה, אקירה יאמאוקה, המלחין האלמותי של סדרת Silent Hills עבד על הפסקול של המשחק. אבל לפני שכל זה קרה וגם לפני שהאכזבה של Blair Witch יצאה לעולם, Bloober Team פיתחה שני משחקי אימה שהושפעו מאוד מ-P.T. - דמו אחד קטן אך מפורסם במיוחד עבור משחק חדש בסדרת Silent Hill שמעולם לא יצא לאור.
את ההיסטוריה של המשחק (והסטודיו) כבר סקרתי בהרחבה בכתבה שהזכרתי קודם, אבל אחרי ההצלחה המסחררת למדי של הסטודיו עם Observer, החברה ב-Bloober Team החלו לעבוד על משחק Layers of Fear חדש. 2019 מסמנת נקודת מפנה יחסית חשובה של הסטודיו, כאשר במאי של אותה השנה הם הוציאו את Layers of Fear 2 וכבר חודש לאחר מכן אנחנו מקבלים הכרזה על המשחק הבא של הסטודיו, Blair Witch. שנתיים תמימות עברו מאז השחרור של Layers of Fear 2 וכמו המשחקים האחרים של הסטודיו (למעט The Medium), הגיע תורו של Layers of Fear 2 לעשות את דרכו לקונסולה הניידת של Nintendo. היות ובאתר מעולם לא פרסמנו ביקורת מלאה של המשחק, החלטתי לתת ביקורת משלי על המשחק ועל הדרך גם אדבר על הביצועים של המשחק על הקונסולה בהשוואה לביצועים שלה על המחשב (השוואה קצת לא פיירית, אני יודע). אז מה חשבתי על המשחק?
ספינת רפאים
אנחנו מתחילים במסדרון של ספינה על סף טביעה, כאשר נכנס בדלת הראשונה שנראה, נגיע לאולם ריק מאיש חוץ משתי דמויות שנמצאות על הבמה, ילד ישוב על כיסא ומאחוריו עומדת אישה ופרצופם חשוך, האישה אומרת: "כל כך חבל, כמעט והיה לך את זה", ומיד מרימה את ראשו של הילד והמסך מחשיך. הדמות שלנו (חסרת השם) מתעוררת בחדר פרטי, כאשר היא שומעת קול סמכותי שאומר לה "את תשחקי את התפקיד שלך. את תישארי ערה. שינה זה תירוץ עלוב וכך גם אתה." במעבר זריז על החדר נמצא עצמים שונים, מקרן שקופיות, פונוגרף ולוח מחיק שעליו רשום: "תבנה דמות, חבר את הזיכרונות, חלומות ופחדים, תתכונן לתפקיד הגדול". כאשר נעלה לקומה השנייה של החדר, נגלה חדר הקרנה, מסודר ומוכן להקרנה של סרט, הסרט שאנחנו נצפה בו? זהו סרט אימה מתמשך עבור השחקן שלנו.
לאורך המשחק, בדומה למשחק הקודם בסדרה, הזיכרונות והחוויות של הדמויות במשחק מועברים דרך העצמים שנמצא לאורך המשחק, רבים מהם יפעילו דיאלוגים שונים על מנת לספר את הסיפור. העלילה מתחלקת לשניים, החוויה האחרונה של השחקן עם הבמאי שלו לקראת התפקיד הגדול הבא שלו, שלאורך המשחק נוכל לשמוע אותו מדבר אל השחקן, לרוב מקניט אותו. בחלק מהעצמים שנרים, נוכל לשמוע מישהו אומר לשחקן כי לבמאי יש "תדמית" וכי הצורה שבה הוא נוהג בשחקנים היא על מנת להכניס אותם לתפקיד, זאת לפני שהם עולים על הסט בכלל. לאורך המשחק, השחקן יוצב מול סיטואציות שבהן תהיה לו בחירה, האם להקשיב למה שהבמאי מנחה אותו לעשות, או לעשות את ההפך ממה שהוא מבקש, המשחק גם יטרח להדגיש לשחקן מה הייתה ההוראה של הבמאי לפני שהוא מבצע פעולה הפוכה, הבחירות יובילו לשלושה סופים שונים.
החלק השני של העלילה הוא העבר של השחקן, הסיפור של ג'יימס ולילי, השניים עלו על ספינה דומה בילדותם, לאורך המשחק אנחנו ניתקל בפתקים ועצמים שונים שישמיעו את הדיאלוגים של השניים יחד עם מונולוגים שונים שיספרו את החוויה של השניים. שני הילדים שיחקו הרבה משחקי תפקידים של פיראטים על הספינה, זאת בזמן שהם בכלל התגנבו לספינה בניסיון לברוח מאביהם המתעלל, לאורך המשחק אנחנו נגלה על ההישרדות של השניים על הספינה, כאשר הם הסתתרו מהשומרים וניסו לגנוב אוכל על מנת לשרוד. לאורך המשחק לא ברור האם השחקן הוא דווקא שחקנית - לילי - או האם מדובר בג'יימס, זאת מאחר ובשפה האנגלית אין דגש על מין הפניה לשחקן. דבר אחד אנחנו יודעים יחסית מוקדם במשחק הוא שג'יימס בתור ילד היה נוהג להתבודד, וכל החוויה של הספינה הייתה קשה במיוחד עבורו, כשהפחד מועבר לא מעט דרך הדיאלוגים והמונולוגים שלו.
הנה ג'וני!
המשחקיות של Layers of Fear פשוטה למדי, אין מכניקה מעניינת במיוחד, דבר שגורם למרבית מהמשחק להיות Walking Simulator יחסית ארוך (המשחק יכול לקחת כ-5 שעות לסיים, 10 אם משחקים ריצות נוספות ומחפשים את כלל החפצים והפתקים המפוזרים במשחק בנוסף ללצפות בשני הסופים האחרים). עיקר המכניקה של המשחק, בצורה דומה למשחק הקודם, מסתתרת בצורה שבה המשחק משחק עם הסביבה של השחקן, הדבר מתבטא במספר דברים שונים כמו מסדרונות שמשתנים כאשר השחקן מסתובב, או דלת שממנה השחקן נכנס, תוביל אותו לחדר שונה לחלוטין כאשר יחזור אליה.
הבדל אחד מהותי קיים בין המשחק הראשון למשחק השני, במשחק הזה יש אפשרות שהשחקן ימות, הדבר קורה בחלקים שונים של המשחק כאשר דמות חסרת צורה תתחיל לרדוף אחר השחקן במסדרונות שונים של הספינה. המרדפים של הדמות חסרת הצורה אחר השחקן אומנם מוסיפים עוד מקור של לחץ עבור השחקן ומוסיפים עוד מימד אימתי למשחק, אך חלק מההיתקלויות ביצור חסר הצורה הזה קורות לעיתים דחופות מדי, בנוסף לכך שלפעמים לא ברור לחלוטין מההתחלה לאן צריך לברוח, היצור יגיע ממקום לא צפוי בכלל. המסדרונות של הספינה צרים יחסית בכל סגמנט בריחה, הדבר אומנם לא מאפשר הרבה מקום לבלבול, אך הוא כן מבלבל כאשר חלקים מסויימים עדיין נעולים, ולוקחים מספר שניות להיפתח.
עכשיו אגע בעובדה שהמשחק הוא פורט לקונסולת ה-Switch של Nintendo, אני חושב שבשלב הזה כבר ברור כמעט לכולם שהיא קונסולה מאוד דומיננטית בשוק כיום ולכן מפתחות רבות ירצו להביא את המשחקים שלהם לקונסולה הזאת בצורה הטובה ביותר. אני אומנם שיחקתי במקור את המשחק על המחשב על 60fps, המעבר למסך יחסית קטן ב-720p ב-30fps הוא מוזר, אך למעט מספר נפילות פריימים (בעיקר אחרי מסכי טעינה) הוא עשוי בצורה נהדרת - המשחק רץ בצורה שלא מוציאה את השחקן מהחוויה. המעבר המוזר היחיד הוא במיפוי המקשים על השלט: הסיבוב של הדמות מרגיש מעט מוגבל והעובדה שעל מנת לבצע פעולה צריך ללחוץ על טריגר ולא על כפתור A, שמשמש לחזרה בחלק מהאינטרקציות עם עצמים, הייתה בחירה מעט מוזרה.
אקשן!
אני פשוט אוציא את זה מהמערכת בשלב הזה - העיצוב של המשחק הוא מושלם: השלבים מפורטים לפרטי פרטים, וזאת יחד עם עיצוב סאונד נהדר וקריפי במיוחד. האירועים של המשחק מתרחשים במהלך המאה הקודמת בימים שבהם הקולנוע החל לתפוס תאוצה, כשהדבר מתבטא במספר דברים שבתחילה לא הצלחתי להבין. לדוגמא: במהלך הפרק הראשון כבר נשים לב לזה פעמיים לפחות, בזמן שהמשחק רץ ב-30fps, נשים לב ל-assets שונים שרצים בכלל ב-8-18fps. בהתחלה חשבתי שהיה מדובר בגליץ' ויזואלי עד שהבנתי שמדובר בדבר מכוון לחלוטין, כרפרנס לאיך שהקולנוע השחור לבן היה נראה לפני כמעט מאה שנים. בנוסף, המשחק מכיל רפרנסים שונים לסרטי אימה שונים כמו: The Shining, Candyman, Se7en, The Ring ועוד רבים אחרים.
הדיבוב במשחק הוא גם כן נהדר (גם כשלא מתקשרים פיזית עם דמויות אחרות, קריינות היא תוספת פשוט נהדרת שנמצאית במשחק הזה ובקודמו). הבמאי שמשוחק על ידי טוני טוד, שאם הוא אינו מוכר לכם על המסך מ-Candyman או Star Trek, הוא כנראה יישמע לכם מוכר מהמשחקים של Valve כמו Half Life או Dota 2, מגיש את התפקיד הסמכותי במיוחד של הבמאי עם קולו העמוק בצורה מדויקת במיוחד. בנוסף גם המשחק של קוקו לפקו וג'יימס ווטס שמשחקים את לילי ואת ג'יימס הילדים לאורך המשחק, מעבירים את התחושות של הדמויות בצורה מדהימה ואנושית במיוחד, בין אם מדובר בשמחה והאופטימיות של לילי או הפחד והחרדה שמלווה את ג'יימס באופן כמעט קבוע.
לסיום ארצה לתת מילה טובה לפסקול של המשחק: היופי מתחיל כבר כאשר מגיעים לתפריט הראשי עם הנעימה הראשית המצוינת של המשחק וממשיך למשחק עצמו, כשבין החלקים השונים של הספינה נשמע רצועות שונות, כולל את מוזיקת הרקע של המשחק במסדרונות (היא ממכרת במיוחד). קטעים כמו Did You Sleep Well שמתנגן מרבית הזמן בפרק הראשון של המשחק, Formless שמתנגן לאורך המרדפים של היצור חסר הצורה וגם The Ocean oh so Calm משאירים רושם נהדר גם בלי לשחק אפילו את המשחק, הם מעבירים את החרדה והאימה בצורה כמעט מושלמת או את חווית הסיור שבין המסדרונות השונים בזמן שהשחקן מסתובב בספינה. ארקאדיוס רייקאוסקי משאיר אותי לא פעם חסר מילים, אני מת על הלחנים שלו למשחקי Bloober השונים והוא לעולם לא מאכזב.
השורה התחתונה
Layers of Fear 2 הוא שיפור משמעותי מהמשחק הקודם: המשחק שהתחיל בתור copycat של דמו שהפך לסוג של קאלט לאורך השנים האחרונות, הצליח להתפתח וליצור לעצמו דמות וצורה משלו (גם אם יצור חסר צורה עסוק ברדיפה אחרינו לאורך המשחק). הפורט לקונסולת ה-Switch, כמו שאר המשחקים של הסטודיו על הקונסולה, עשוי בצורה כמעט מושלמת, מספר בעיות קטנות כמו נפילות פריימים לעיתים רחוקות ובחירת סכמת שליטה קצת משונות מונעות ממנו להיות מצויין, אך כל אלו הן בעיות יחסית קטנות. עכשיו שאנחנו בעידן שהוא פוסט The Medium שהביא את הסטודיו לקהלים רבים במיוחד, נותר לי רק לקוות שכך הסטודיו המוצלח הזה יגיע לעוד שחקנים אחרים ובתקווה נראה משחק שלישי, מעניין לאן המפתחים יקחו אותנו בפעם הבאה?
*רוצים לקבל את כל החדשות החמות ישר לנייד? הצטרפו לערוץ הטלגרם של Vgames!*
תגובות
1
| פורסם ע"י