הרשמה

הסיפור המלא של Final Fantasy VII - חלק ב'

החלק השני והאחרון בסקירה של דימה מ-YallaBalagan של ההיסטוריה המלאה של Final Fantasy VII!

על המשחק עצמו, הסיפור, הדמויות, העולם, הרגעים הבלתי נשכחים וההשפעה של אחד ממשחקי ה-JRPG הכי פופולריים על ה-PS1 - ואולי בהיסטוריית הז'אנר.

בחלק השני של הסקירה הזו, נצלול אל תוך העולם של Final Fantasy VII עצמו - העלילה, הגרפיקה, הסאונה והמוזיקה ובנוסף נעבור על ההשפעה של Final Fantasy VII מעבר למשחק עצמו, בין אם בסרטים או במשחקים אחרים. אני אהיה כן איתכם: יהיו כאן המון ספוילרים לגבי אירועים חשובים במשחק. אם שיחקתם רק ברימייק ורוצים לחוות את החוויה המלאה של Final Fantasy VII בעצמם, מוזמנים לעשות זאת - אני רק מזהיר מראש.

הגרפיקה

בפעם הראשונה היה אפשר לשחק משחק Final Fantasy בגרפיקה תלת מימדית, שהיה ממש הייפ עבורו בעולם בזמן ההוא. מבחינת הטכנולוגיה עצמה, הדמויות במשחק היו בגרפיקה תלת מימדית כאשר הרקע היה בעצם תמונה מרונדרת מראש. לפעמים הרקע היה סטטי ולפעמים כלל אנימציות. יחד עם זאת כאשר החל הקרב הדמויות נראו הרבה יותר מציאותיות - אפקט שהיה די חדש במשחקי Final Fantasy. הקרבות במשחק נראו מדהים, הזווית של הקרב השתנתה תוך כדי, אנימציות יפייפיות לקסמים, למכות מיוחדות (ה-Limits) וכמובן איך אפשר לא להזכיר את האנימציה של המפלצות והאלים שיכלתם לזמן לזירה - אנימציות שיכלו להימשך 30 שניות לפעמים עם גרפיקה תלת מימדית מרשימה במיוחד לאותה התקופה.

את המשחק ליוו גם סרטוני מעבר ב-CGI שהראו גרפיקה חדשנית ונתנו אווירה של סרט הוליוודי באנימציית 3D. חשוב לציין שעד לאותו הזמן הגרפיקה במשחקי ה-JRPG לא הייתה אלמנט חשוב במשחק כי רוב השחקנים שיחקו בו בגלל המכניקות, הסיפור ועוד. אבל Square התעקשה להשקיע בגרפיקה של המשחק כנראה כדי למשוך קהל חדש (מהמערב ככל הנראה), ואנשים שירצו לחוות את המשחק גם אם הם לא מכירים את הז'אנר.

המשחקיות

אחת המכניקות הכי מדהימות במשחק הזה ספציפית שלא חוזרת באף משחק אחר של Final Fantasy היא מכניקת ה-Materia. המטריות הן אבנים שמאפשרות קסטומיזציה של יכולות. זה אומר שכל אחת מהדמויות יכלה להשתמש בקסמים ויכולות שונות כל עוד מקצים את המטריה המתאימה לאותה הדמות. עד היום זאת המכניקה אחת האהובות עלי במשחקי Final Fantasy - היא נתנה חופש לקסטומיזציה של הדמויות האהובות. בנוסף המשחק ירש אלמנטים מהמשחקים הקודמים, בזמן המשחק מתחילים עם קבוצה קטנה של דמויות שלאט לאט מצטרפות דמויות נוספות, הקרבות היו מבוססים על מכניקת ה-ATB מהמשחק הקודם והיה אפשר להשתמש בשלוש דמויות בקרב.

המשחק היה מלא במשימות צד, אבל לא כמו שאתם מכירים היום, אלא משימות צד נסתרות, יכלתם לסיים את המשחק לדוגמה ולא לדעת שהן קיימות בכלל. דוגמה מעולה היא שהיו שתי דמויות חבויות במשחק הזה: Vincent ו-Yuffie. אם לא מצאתם אותן, אתם תפספסו חלקים שלמים של המשחק ואפילו קטעים מיוחדים של העלילה. עוד דוגמה היא שבסוף המשחק מופיעים יצורים ענקיים ומאוד קשים לתבוסה וזה בהחלטתכם האם להביס אותן או לא.

בכללי חשוב לציין ש-Final Fantasy VII מרגיש כמו משחק של שנות ה-90 - המשחקים של אז לא החזיקו לכם את היד ולא סימנו לאן ללכת בשלב הבא. יכלתם לבזבז שעות על להבין מה עושים הלאה כי גם לא היה אינטרנט או סרטוני Let's Play/Walkthroughs (ובארץ גם לא היה כל כך את מי לשאול). לגבי האורך של המשחק, היה אפשר לסיים אותו ב-40 שעות אבל היה אפשר לבזבז עליו גם 100 או יותר (השעון שלי לא התקדם אחרי 99:99:99).

ה-Core של המשחק

השארתי את הנושא הזה של הליבה של המשחק לסוף, כי לפי דעתי האלמנטים מהם הורכבה הליבה הזאת הם הכי חשובים במשחקי JRPG ונצצו במיוחד במשחק הזה. Final Fantasy VII לא היה אחד המשחקים הכי גדולים ונמכרים בהיסטוריית הסדרה אם לא הסיפור המדהים שסופר בו, המנגינות שליוו את המתרחש, בימוי שהתעלה על כל המשחקים הקודמים ורגעים בלתי נשכחים. המשחק ממשיך את הקו האפל של משחק הקודם - כבר בשעות הראשונות ב-Midgar אפשר לראות את ההבדל החד בין האנשים העשירים שחיים מעל לפלטה של העיר לבין שכונות העוני שלא רואות אור שמש וחיות בחושך תמידי. בנוסף, הצנזורה במשחק הזה הייתה יותר עדינה מאשר במשחקים שיצאו על נינטנדו. המשחק הכיל קללות מצונזרות, אלמנטים של סקס, ניצול מיני ועוד כל מיני אלמנטים בוגרים כבר בתחילת המשחק.

את המשחק מתחילים בתור קלאוד, שכיר חרב שנשכר על ידי חבורה של טרוריסטים בשם Avalanche כדי לפוצץ את אחד הכורים של חברת Shinra - חברת טכנולוגיה ותאגיד רחב מימדים שגורמת נזק לעולם מבחינה אקולוגית (מוטיב שרלוונטי מאוד להיום ומתאים לזמנים שלנו יותר מאשר לשנת 1997). לחברה הזאת יש תוכנית ברורה: למצוא את הארץ המובטחת שמכילה המון אנרגיה שאפשר לשאוב ולהשתמש לצרכים הסודיים שלה. אבל ברגע שמתרגלים לעובדה ש-Shinra הם הרעים, צצה דמות חדשה בסיפור הזה והופכת את הכל: תגידו שלום ל-Sephiroth. החבורה יוצאת למסע רדיפה אחרי Sephiroth ומגלה את העולם המופלא והסיפורים אישיים של הדמויות ומקומות שונים. המשחק מעביר מסרים ניאו-מרקסיסטים ותומך בתיאורית ההגמוניה, לפיה השלטון גורם לנו לחשוב שהכל בסדר כדי שלא נתמרד. העלילה סוחבת את השחקן קדימה ומסתבכת ככל שמתקרבים לסוף.

מבחינת הסאונד גם כאן המנגינות הולחנו על ידי Nobuo Uematsu שהלחין את המנגינות למשחקים הקודמים, בהתחלה חשבו להשתמש בהקלטות באיכות של דיסק ולנצל את יכולות של הפלייסטיישן עד הסוף, אבל לאחר מכן שמו לב שזה פוגע בביצועים של המשחק וזמני הטעינה גדלו משמעותית. לבסוף הוחלט ללכת על סאונד באיכות יותר נמוכה, בדומה למה שהיה ב-SNES נניח: מאוד דומה ל-Midi תוך כדי שימוש בצי'פ הסאונד שהיה בתוך הקונסולה. המנגינות נשמעו באמת כמו Midi, אבל באיכות יותר טובה.

הרגעים שנשארים איתכם לעד

בחלק הזה של הסקירה, אני הולך להפסיק לדבר על המשחק בגדול, ואתחיל לדבר על הדברים שעשו לי את Final Fantasy VII. הרגעים, הדמויות והפיצ'רים שאני לא יכלתי לשכוח, גם שנים לאחר ששיחקתי במשחק הנהדר הזה.

ההתחלה

ההתחלה של המשחק הזה היא בין המיוחדות שיצא לי לשחק עד היום, קרוב ל 6-8 שעות ראשונות מבלים בעיר ענקית אחת בלבד ושמה Midgar (כששיחקתי בפעם הראשונה במשחק חשבתי שהעיר היא כל העולם) ורק אחרי שמסיימים את העלילה בתוכה יוצאים החוצה לעולם הפתוח ומגלים עולם ענקי עוד יותר. החוויה הזאת מ Midgar נשארה איתי עד עצם היום הזה.

Don Corneo

לפני שיוצאים מ-Midgar בתחילת המשחק, נתקלים במצב שצריך להיכנס לביתו של דון קורנאו, סוטה מין, שכל כמה זמן בוחר בנות שיזכו בכבוד המפוקפק של לבלות איתו את הלילה. אני חייב לציין שלא ראיתי ולא חוויתי מצבים יותר מוזרים מהעובדה שקלאוד היה צריך להתחפש לבחורה כדי לעבור את השומרים בכניסה ולהתעמת עם דון קורנאו. רק לחשוב שכבר אז ביימו את זה בצורה כל כך מגניבה, וברימייק של המשחק שיצא בשנה שעברה, האירוע הזה נראה פשוט מליון דולר.

Gold Saucer

משחקי JRPG בשנות ה-90' התחילו להכיל כל מיני פסטיבלים, מיני משחקים ודברים נוספים ששברו לפעמים את האווירה האפורה ורצינית של המשחק. אבל ב-Final Fantasy VII לפי דעתי הם התעלו על כל מה שהיה לפני המשחק ועד היום לא ראיתי שמשהו מגיע לרמה הזאת. ה-Gold Saucer הוא לונה פארק בשמי העולם בצורת עץ כאשר כל עלה הוא אזור משלו. אזור רוחות רפאים, זירה של קרבות, רכבת הרים ועוד. המקום שבו הגיבורים של המשחק מגיעים לפתור עוד תעלומה ולאחר מכן חוזרים כדי לעשות כל מיני מיני משחקים שהופיעו במהלך המשחק (כמו מירוצי צ'וקובו, מירוצי אופנועים, סקי שלג ועוד). לא ראיתי באף משחק אחר מקום כל כך קסום, יפה ומשהו שהייתי חולם לבקר בו במציאות. חשוב לציין שהפארק שוחזר ב-Final Fantasy XIV, והשחקנים יכולים להיפגש ולהשתתף במשחקים שונים.

Sephiroth

כשמדברים על Final Fantasy VII, אי אפשר שלא להתחיל מ-Sephiroth הנבל של המשחק היא אחת הדמויות האיקוניות ביותר במשחק אם לא בכל הסדרה או המשחקי ה-JRPG. עם שיערו הלבן והחרב ארוכה אי אפשר להתבלבל בינו לבין אף דמות אחרת. אני הייתי קורא לו: "הרוע בשלמותו". רק על הדמות הזאת אפשר לכתוב מאמר שלם אבל אם לסכם אותה אז היא מפורסמת בעולם של הגיימינג ומשמעותית כמו Darth Vader בעולם של מלחמת הכוכבים. Sephiroth, ששמו נלקח מהקבלה העברית (עשרת הספירות של עץ החיים), היה גיבור וחייל מצטיין, בין החזקים ביותר שהיו ב-Shinra. אחרי התקרית בNibelheim הוא משנה כיוון ויוצא למסע נקמה שגורר עימו מוות, שנאה ותוכניות להשמדת העולם. לאורך כל המשחק הדמות נותנת לשחקן להרגיש שהיא הרבה יותר חזקה ואלוהית מכל דבר שקיים בעולם של המשחק.

יש כאלה שמחשיבים אותו לדמות אנטגוניסטית הכי טובה שנוצרה בסדרה ולפעמים בכלל במשחקי ה RPG. חייב לציין שעד היום לא ראיתי נבל יותר מגניב מספירות' במשחקי ה-Final Fantasy ואני מתחיל לחשוב שליצור דמות אנטגוניסטית שתהיה יותר אהודה ופופלרית מהדמות הראשית - זה אכן כישרון וקורה לעיתים רחוקות במיוחד. עד היום אפשר לראות מעריצים של הדמות בכל מקום אפשרי. אנשים שמציירים ציורים, מנגנים ושרים קאברים לשיר הנושא שלו, עושים קוספליי שלו ברחבי העולם גם אחרי כל כך הרבה שנים. מספיק היה לראות את התגובות ברחבי העולם להוספה שלו למשחק Super Smash Bros. Ultimate כדי להבין כמה מדובר בדמות אייקונית. לי אישית היה את הפוסטר שלו תלוי בחדר ולא של קלאוד למרות שבמהלך המשחק Sephiroth עשה דברים נוראים.

המוות שהרעיד את העולם

כשמשחקים את המשחק בפעם הראשונה אין רגע אחד בו אתה חושב שמשהו כזה יכול לקרות. אני כמובן מתכוון לסצנה שבה Sephiroth הורג את Aerith, אחת הדמויות האהובות והנהדרות במשחק. הסצנה הזו נחשבת לאחד הרגעים הכי מפתיעים, עצובים ומגדירי הז'אנר של המשחקי ה JRPG. אחת הדמויות הראשיות של המשחק פשוט מתה, נעלמת מהקבוצה הקבועה ואם השקעתם בה ופיתחתם אותה - הכל פשוט נעלם ברגע אחד. אני זוכר שאני הייתי בשוק טוטאלי מזה כי בפעם הראשונה הייתי משחק עם Aerith הרבה ומפתח את היכולות שלה ואז... היא איננה עוד.

זהו רגע שהופך אותך מבפנים במיוחד אם נקשרת לדמות הזאת, אבל בנוסף, הייתה לה מטרה מאוד חשובה בעלילה - היא הייתה נקודת אור, תקווה שלכל מה שקורה בעולם הזה. וברגע שאתה רואה אותה מתה - מאבדים את כל האמונה על איך בכלל אפשר להמשיך להציל את העולם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קורה - דוגמא טובה לכך היא המוות של Alys ב-Phantasy Star IV על ה-Sega Genesis, אבל לרוב כשרגעים כל כך קשים היו קורים במשחקי JRPG, בחלק מהמשחקים הדמות היית חוזרת לחיים בצורה כלשהי כדי להקל קצת על השחקן. כאן, בדומה לאז, Aerith מתה לתמיד. אצל הרבה אנשים זאת הייתה החוויה הראשונה מהסוג הזה.

Tifa

מסתבר ש-Tifa לא הייתה מתוכננת אבל לאחר שהמפיקים החליטו ש-Aerith הולכת למות הם הבינו שהמשחק צריך עוד דמות נשית נוספת ויצרו את Tifa. הרבה מחשיבים אותה לסמל הסקס הראשון של משחקי Final Fantasy: היא סקסית, יפה, חכמה ויחד עם זאת היא משרה אווירה אימהית בין כל הדמויות (במיוחד כשהיא מטפלת במרלין, בתו המאומצת של בארט). האמת שאני לא רואה את המשחק הזה בלי טיפה ומאוד שמח שבסופו של דבר היא קיימת.

הקשר בין קלאוד לטיפה לפי דעתי הוא בין המיוחדים שראינו במשחקי RPG: מצד אחד יש סוג של רומנטיקה ביניהם כל הזמן אבל הם לא עוברים את קו הזה לעולם ונשארים בתחום של החברות בלבד. בתחילת המשחק אנחנו רואים איך קלאוד מבטיח להתקבל ל-Shinra ליחידת החיילים (SOLDIER) ולהיות חזק כמו Sephiroth, החייל המפורסם. הוא גם מבטיח לה שיחזור להציל אותה אם תהיה בצרה, וזה חלק מאוד חשוב בעלילה ובמה שקורה ב-Nibelheim, כי בסופו של דבר בזכות ההבטחה הזו העלילה הולכת לכיוון מסוים.

כמו שציינתי קודם לכן, המוטיב הרומנטי עשוי כאן בצורה מאוד עדינה, ואני חייב לציין שאין כאן מוטיב שדומה למשחק השמיני או למשחק התשיעי, בהם הדמויות בסופו של דבר מתאהבות, מתנשקות ועוד. אלא קלאוד כל הזמן לא בטוח ברגשות שלו כלפי שתי הדמויות הראשיות במשחק. הוא מתלבט ביניהן ורואים את זה גם מעולה בבחירות שהמשחק נותן לכם לעשות (לדוגמה עם מי ללכת לרכב ב-Gold Saucer). אפילו כשטיפה נופלת עם קלאוד ל-Lifestream ועוזרת לו להבין מה קרה באמת, שזה אחד הרגעים הכי אישיים של קלאוד, כל זה קורה בזכות החברות ההדוקה ביניהם והכבוד זה לזה. המוטיב של חברות גובר כאן על המוטיב של הרומנטיקה ורואים את זה גם בסרט המשך Advent Children שממשיך את הקו העלילתי הזה.

Cloud, האנטי-גיבור

כתבתי על כולם אבל על הדמות הראשית קלאוד לא אמרתי מילה. רוצה לציין שדווקא עכשיו, אחרי הרבה זמן, התחלתי להעריך את קלאוד הרבה יותר.
מאז תחילת משחקי ה-RPG בדרך כלל היה נהוג שהפרוטגוניסט, הדמות הראשית של המשחק, היא זו שנבחרה להציל את העולם כשכל הסיפור סובב סביבה. במשחק הזה קלאוד הוא ההפך המוחלט, בתחילת המשחק לא אכפת לו בכלל מהעולם, משינרה וכל מה שמעניין אותו הוא לקבל שכר עבור העבודה שהוא עשה. לאחר שיוצאים ממדיגר הוא מספר סיפור שבו הוא היה SOLDIER, חייל מובחר בכוחות של חברת Shinra, ואת הארוע בניבלהיים שבו ספירות' שרף את העיר. אבל גם עם סיפור הרקע המשכנע הזה, לאורך כל המשחק יש אווירה של מסתורין סביב הסיפור של קלאוד.

לקראת סוף המשחק מגלים מה קרה באמת וזה נעשה עם טכניקה שלא השתמשו בה עד אז במשחקי RPG (וגם ברוב הסגנונות האחרים בגיימינג): Unreliable narrator - המצב בו המספר של הסיפור הוא לא אמין. הטכניקה הזאת ידועה בדרך כלל בספרים, סיפורים וסרטים כמו Fight Club, The Usual Suspects, החוש השישי והיא החלה עוד בסיפורי המיתולוגיה היוונית, אבל כמעט ולא ראינו סיטואציות כאלה בגיימינג. אני לא רוצה לספיילר יותר מדי אבל את המצב הנפשי של קלאוד אפשר לסכם גם עם דיאגנוזות מהעולם שלנו: PDST (פוסט טראומה) וגם DID (הפרעת זהות דיסוציאטיבית).

יש הטוענים שהמשחק לוקח את המכניקה לרמה חדשה לגמרי כי יחסית לסרט שצופים בו מהצד למשך שעתיים שלוש, כאן מדובר במשחק שרק אחרי קרוב ל 30-40 שעות, כאשר השחקן כבר כל כך נקשר לדמות, ולפתע הוא מגלה שהוא לא באמת מי שהוא חושב שהוא, שזה יוצר אפקט הרבה יותר עמוק כתוצאה מכך. הארוע המרכזי של העלילה של קלאוד מסופר בהרחבה במשחק שיוצא לאחר מספר שנים ל-PSP בשם Crisis Core שזכה גם הוא להצלחה רבה.

הקשר ליהדות ולמיתולוגיות

זה לא סוד שמשחקי Final Fantasy לוקחים הרבה השראה ממיתולוגיות שונות וגם מסיפורים תנ"כים אבל במשחק השביעי יש כמה דברים ממש בולטים לעין. יכולת הזימון של המשחק מאפשרת להביא לקרב סוג של אלים שמגיעים לעזור לגיבורים בקרב, כשהשמות שלהם נלקחו ממספר מיתולוגיות: המיתולוגיה הערבית (Ifrit, Bahamut), המיתולוגיה ההינדית (Shiva), המיתולוגיה היוונית (Alexander, Hades), התנ"ך (Leviathan), מיתולוגיה נורדית (Odin) ועוד.

גם במקומות נוספים במשחק אפשר לשים לב להשפעות של מיתולוגיות ודתות שונות:

  • העיר Midgar, שהשם שלה נלקח מהמיתולוגיה הנורדית, העיר המתקדמת ביותר בעולם שמכילה דברים טכנולוגיים שהומצאו על ידי בני אדם.
  • ה-Promised Land - הארץ המובטחת המוטיב שנלקח מסיפור תנ"כי של משה רבינו אשר הוביל את בני ישראל ממצריים לארץ זבת חלב ודבש - ארץ ישראל.
  • השם Jenova - הוא שילוב של השם האלוהי מהתנ"ך: יהוה או Jehova ועם מילה לטינית Nova שפירושה חדש ולכן ניתן לפרש כ-"אלוהים החדש".
  • השם Sephiroth - כמו שכבר הזכרתי קודם, נלקח מהקבלה מעץ הספירות וככה גם כל אחד ממאמיניו מקבל מספר. את היחסים שלו עם Jenova לפעמים ניתן לפרש כישוע עם האלוהים.

העולם

וכמובן אי אפשר שלא להזכיר את העולם של המשחק, אנשי ה-Cetra, ה-Lifestream, האורגניזם Jenova, פרוספור גאסט, איפלאנה, Red XIII, בוגנהאגן, הסיפור של בארט, סיד, את ה-Turks ועוד המון דמויות ואלמנטים בעולם הענק הזה. לקראת סוף המשחק הכל מתקשר אחד לשני, הכל מוסבר ואפשר להבין בקלות עד כמה העולם של Final Fantasy הוא עולם ענק, רחב, ומורכב ממלא פרטים. אני לא אפרט על זה יותר מדי ופשוט אגיד לכם: לכו שחקו במשחק - מחכה לכם עולם מדהים!

מעבר לאופק

לאחר ההצלחה המסחרית של המשחק, המשחקים הבאים בסדרה, Final Fantasy VIII ו-Final Fantasy IX, כבר היו מאוד מצופים על ידי הקהל בכל רחבי העולם ולא היה צורך בסכומי עתק בשיווק למשחקים האלה ברמה שעשו למשחק השביעי. בעקבות ההצלחה של המשחק, ה-PS1 נהפכה להיות הקונסולה הרשמית של משחקי RPG וחברת Square החלה להוציא את רוב המשחקים שלה מחדש בפורטים לקונסולה של סוני. משחקי Final Fantasy קודמים יצאו בשמותיהם המקוריים לקונסולה, כשגם Chrono Trigger, אחד ממשחקי ה-JRPG הכי טובים בהיסטוריה, הגיע לקונסולה הזאת.

משחקי JRPG נהפכו למשחקים שנמכרים בכמויות ברחבי העולם ולכן כל חברה רצתה למלא את המשבצת החסרה שלה. קאפקום הוציאה המשך ל-Breath of Fire, חברת קונאמי פתחה סדרות חדשות כמו Suikoden ו-Vandal Hearts, סוני פיתחה בעצמה מספר משחקים טובים כמו The Legend of Dragoon ו-Wild Arms וחברת Square עצמה פיתחה מספר משחקים חדשים כמו Xenogears, Final Fantasy Tactics ו-Vagrant Story, בנוסף להמשכים של Final Fantasy.

המשחק המשיך להיות בליבם של המעריצים גם שנים אחרי וכבר לקראת העידן של PS2 החלו שמועות על רימייק למשחק השביעי שלא הגיע. משנת 2004 החל פרוייקט "Compilation of Final Fantasy VII" שכלל את הדברים הבאים:

  • Before Crisis: Final Fantasy VII - משחק לפלאפון שלצערי יצא רק ביפן שמספר את הסיפור של העולם - שש שנים לפני המשחק.

  • Final Fantasy VII: Advent Children - סרט CGI שזכה להצלחה רבה שממשיך את העלילה שנתיים אחרי המשחק והראה את הדמויות של בגרפיקה שלא נראיתה עד אז.

  • Last Order - סרטון אנימה שמתרכז באירוע שקרה בניבלהיים, אבל קצת סוטה בפרטים הקטנים מהמסופר במשחק.

  • Dirge of Cerberus: Final Fantasy VII - משחק ל-PS2 כאשר הדמות הראשית היא Vincent - דמות סודית של Final Fantasy VII אבל די פופלרית בזכות הסיפור שלה.

  • Crisis Core: Final Fantasy VII - הדובדבן שבקצפת, משחק ל PSP שלפי דעתי עושה את העבודה הכי טוב מכל מה שיצא לפניו. הוא מתרכז בסיפורו של זאק ומספר את הסיפור המורחב של כל מה שקדם לארוע המרכזי של Final Fantasy - התקרית בניבלהיים. הוא מוסיף דמויות חדשות לסיפור בצורה מאוד זהירה ככה שלא פוגע בסיפור המרכזי ומראה איך ספירוט' נהפך מלוחם אגדי לרשע שרוצה להשמיד את העולם.

בשנת 2020 יצא המשחק Final Fantasy VII Remake, שנושא את השם רימייק אבל מביא לשחקנים משהו שונה ומיוחד במינו. זהו משחק שמבוסס על המשחק המקורי אבל לוקח את השחקן למקומות חדשים ולכיוונים מעניינים. המשחק פותח במשך 5 שנים ואמור לצאת בפורמט של כמה חלקים. כרגע החלק הראשון מתרכז רק בעיר מידגר ודיי משנה את העלילה של המשחק ולכן אין לנו מושג לאן המשחק הזה יתפתח. אני לא חובב של הרימייק הזה (אני בדעת מיעוט, אני יודע), אבל מצפה בכליון עיניים לראות לאן החברה לוקחת את המשחק הזה. לדעתי הדבר הכי חשוב, זה שהמשחק המקורי עדיין נשאר רלוונטי.

דברי סיכום

אם היו שואלים אותי למה Final Fantasy 7 הוא כל כך מיוחד, הייתי מנסה לסכם את התשובה שלי עם הדברים הבאים:

זה המשחק שהוציא את המיץ מה-PS1 והראה את היכולות הטכנולוגיות של הקונסולה. הוא גרם לאנשים לשחק במשחקי RPG בלי שהם בכלל הכירו את הז'אנר, כשהעלילה משכה את הגיימרים קדימה והכילה טוויסטים מדהימים עד הרגע האחרון. הדמויות היו מעוצבות, מושקעות, מורכבות והיה אפשר להיקשר אליהן ממש בקלות - אפילו לנבל של המשחק. העולם היה ענקי ורציתם לחקור כל פינה בו כאשר התוכן הנוסף חוץ מהעלילה הראשית הכיל פרקים שלמים שהיה צריך לחפש ולמצוא בזמן המתאים ובמקום המתאים. זה גם המשחק שגרם לגיימרים לבכות ולאבד את אחת הדמויות האהובות עליהן לתמיד, אבל דאג לאזן את האווירה האפלה ועצובה של המשחק עם המיני משחקים השונים וההומור שהיה שזור במשחק. לבסוף, יש לנו את המנגינות שריגשו וגרמו לשחקנים להיקשר למשחק הזה יותר מכל משחק אחר (הן לא יצאו מהראש עד היום הזה).

כשאני מביט על Final Fantasy VII עכשיו אני מבין למה התאהבתי בו אז ואני מקווה שהצלחתי לשכנע את האנשים שעדיין לא שיחקו במשחק הזה ללכת ולנסות אותו. מקווה שהצלחתי להעביר את העובדה שהמשחק הוא יצירת מופת בעולם הגיימינג. מאחורי המשחק Final Fantasy VII קיים סיפור שלם של סדרה שלמה שמדבר על לקיחת סיכונים, ההשקעה המטורפת של החברה במשחק נישה שלא נמכר בכמויות גדולות במערב, שימוש בטכניקות חדשות במשחקי RPG ואלמנטים שעוד לא השתמשו בהם עד המשחק הזה, כולל המעבר ל-3D שהיה משהו חדש לגמרי למפתחים ולחברה, כשלאחר כל הדברים הללו היה צריך ליצור מוצר שסגור הרמטית שלא ניתן לעדכון ולשינוי (בניגוד להיום).

ואחרי כל זה, התוצאה הייתה הצלחה בכל קנה מידה אפשרי: הצלחה מסחרית, פריצת סכרים ופתיחת דרכים ועולמות חדשים לא רק לחברת Square אלא לכל שאר החברות היפניות (אבל לא רק). יצירות כאלה הם אוסף של המון הצלחות קטנות, המון החלטות בדרך שכל אחת מובילה למקום אחר, אוסף של אנשים מוכשרים שנמצאים באותו הרגע ביחד ויוצרים משהו שיזכר לעוד הרבה שנים קדימה. יצירות כאלה זכורות לעד ונכתבות בספרייה ההיסטוריה של הגיימינג. הלוואי ונראה עוד משחקים שיפרצו את הגבולות שקיימים היום, יקחו סיכונים ויצליחו.

לכו שחקו Final Fantasy VII.

המון המון תודה לדימה מ-YallaBalagan על הסקירה הסופר מפורטת הזו על Final Fantasy VII! אם פספסתם את החלק הראשון, אתם יותר ממוזמנים לקרוא את הסקירה ההיסטורית של חברת Square ו-Final Fantasy עד אותה הנקודה כאן בקישור ואל תשכחו לעקוב אחרי דימה בפייסבוק או ביוטיוב. אז למה אתם מחכים - רוצו לשחק ב-Final Fantasy VII!

(וב-Chrono Trigger)

*רוצים לקבל את כל החדשות החמות ישר לנייד? הצטרפו לערוץ הטלגרם של Vgames!*

תגובות

  1. 1

       | פורסם ע"י  

     

יש להתחבר כדי להתחיל דיון