המשחק לא חף מבעיות, אבל הוא יותר ממפצה על כך בכל-כך הרבה דרכים אחרות שקל לשכוח מהן.
זה לא סוד שלעומת השנה שעברה, שנת 2018 מרגישה כמו שנה יחסית רדודה עבור קונסולת ה-Switch של חברת נינטנדו. אל תבינו אותי לא נכון - יצאו משחקים נהדרים השנה: קיבלנו את הפורט ל-Bayonetta 2, קירבי חזר לקדמת הבמה עם משחק חדש, קיבלנו את Hyrule Warriors המעולה, Donkey Kong Country: Tropical Freeze... ופה אתם כבר מתחילים לראות את הבעיה. בשנתו הראשונה, ה-Switch קיבל המון משחקים חדשים לגמרי, משהו שהשנה השנייה כמעט ולא קיבלה עד היציאה של Octopath Traveler, משחק שהיה נחוץ לקונסולה בשלב הזה כמו מים לדג. אז נכון, המשחק יצא כבר לפני כמה זמן, אבל בתור מעריץ אדוק של משחקי JRPG, אני לא יכול שלא לכתוב עליו. אז האם מדובר בהצלחה מסחררת? בואו נראה.
נס חנוכה - משחק אחד הספיק לשמונה סיפורים!
המשחק שפותח ע"י חברת Square Enix לא עוקב אחרי דמות אחת אלא שמונה, כשלכל אחת מהדמויות סיפור שונה ומטרה שונה: יש לנו את H'aanit, הציידת שיוצאת למסע חיפוש אחר המורה שלה שיצא להילחם במפלצת נוראית ולא חזר; Olberic, אביר מממלכה שנפלה המחפש אחרי מי שבגד בו ועזר להפיל אותה; Cyrus, מלומד ומורה להיסטוריה שלוקח הפסקה כדי לחפש ספר מסתורי שנעלם מהספרייה של הארמון בו הוא לימד; Tressa, סוחרת צעירה שרוצה לעשות לעצמה שם בעולם הגדול של המשחק; Ophilia, נערה שמקדישה את חייה למסע צליינות אחרי מה שנקרא "הלהבה הראשונה"; Alfyn, רוקח שמסתובב בעולם כדי למצוא למי לעזור בעזרת יכולות רקיחת התרופות שלו; Therion, גנב שאחרי פריצה לא מוצלחת מוצא את עצמו במסע להחזרת אבנים קסומות ששייכות לבעלת הבית אליו הוא פרץ; ואחרונה, Primrose, רקדנית שנמצאת במסע נקמה ברוצחי אביה כשהייתה נערה. כל סיפור מתנהל בארבעה פרקים עם בוס בכל סיום פרק.
מצד אחד אתם יכולים לומר: "וואו, נשמע שיש כאן הרבה סיפורים!", אבל בעוד שהמשחק הלך לכיוון חיובי עם הגישה הזאת, היא גם טיפה בעייתית. קיים חוסר איזון בין הסיפורים של כל אחת מהדמויות, כשחלק ממש מעניינים וכיף לראות אותם מתפתחים וחלקם פשוט לא עניינו אותי. דוגמא טובה לכך היא הסיפור של Tressa מול הסיפור של Primrose. הסיפור של Primrose מאוד מובנה וברור: אביה נרצח ע"י מתנקשים בילדותה ומאז היא מחפשת אותם כדי לנקום כשגם התפתחות הסיפור היא מאוד כיפית ונהדרת לראות. לעומתה, הסיפור של Tressa מצטייר כחד מימדי ולא מעניין. יותר מזה, חלק גדול מהסיפור של Tressa הוא לא עליה, אלא סיפורים של אנשים שהיא פוגשת ברחבי העולם. הייתי שמח ליותר איזון בין הדמויות השונות, כי זה חבל שאת חלק מהסיפורים השארתי לסוף והעברתי את הטקסט מהר כשיכלה להיות לי חוויה יותר מרתקת עם המשחק.
עוד משהו שחבל לי שהמשחק לא עשה הוא ליצור אינטראקציה גדולה יותר בין הדמויות. במהלך כל קטע סיפור, לפעמים תקפוץ האופציה ללחוץ על מקש הפלוס כדי לשמוע שיחה בין האנשים בקבוצה שלכם (Travel Banter). השיחות האלו נחמדות, אבל בגלל איך שהמשחק עובד, הן לעולם לא יקרו בזמן הסיפור עצמו, שכן מבחינת המשחק כשפרק מתחיל המשחק מתייחס לדמות כאילו היא לבד ולכן גם אין אינטראקציה עם דמויות בחבורה שלך. למזלי העולם של המשחק מפצה על חוסר האיזון הזה בכך שהוא נותן לכם כ"כ הרבה דברים לעשות שלא קשורים לסיפור: לחלק מהדמויות יש יכולות שונות שעובדות בעולם הגדול כמו יכולת לסחור אצל Tressa, יכולת לגנוב מאנשים עם Therion או להוציא מידע מאנשים עם Cyrus ו-Alfyn. היכולות האלה הופכות עיר רגילה ולא מעניינת למגרש משחקים בו אתה מנסה למקסם את כמות הדברים שאתה יכול לעשות בעיר לפני שאתה חוזר לסיפור. העולם עצמו מלא בסודות שונים שכל גילוי שלהם יגרום לכם להתרגש מחדש (ולשמור את המשחק מהר), כך שבעוד ששמונה הסיפורים מספקים את המוטיבציה לדמויות השונות לנוע ברחבי המפה, העולם עצמו נותן לשחקן סיבה להמשיך ולהסתובב בו.
מטביעים את המונח 2D-HD
זה גם עוזר שהעולם של המשחק פשוט יפהפה. Octopath Traveler הלך לכיוון אמנותי של משחק 16 ביט, כשאני מניח שהעיקרון המנחה היה: "מה אם היינו עושים משחק כמו Final Fantasy VI עכשיו?". האזורים השונים במפה, הם מצד אחד דו מימדיים אבל מעוצבים בסגנון של ספר עם תמונות קופצות מה שנותן למשחק תחושת נפח ועומק שלא הייתה ממש קיימת במשחקים מהתקופה ההיא של ה-SNES. בנוסף, המשחק עושה שימוש ביכולות טכנולוגיות כמו Anti-Aliasing, Depth of Field, שימוש בתאורה ומשחקים של אור וצל ויצירת חלקיקים שונים של שלג וחול באוויר כדי לתת למשחק את החותמת הסופית שהוא אכן "2D-HD" כמו שהחברה אכן הגדירה אותו. עוד אספקט שעובד טוב עם הנושא של "חדש-ישן" הוא הפסקול. תקשיבו - זה לא סוד שמוזיקה במשחקי מחשב זה משהו שמאוד חשוב לי, מבחינתי זה חלק אינטגרלי מהציון, וכאן הפסקול פשוט מקבל ציון מושלם. Yasunori Nishiki יצר כאן פסקול שיכול לשבת בגאון כאחד מהפסקולים הכי טובים בתולדות משחקי ה-JRPG לדורותיהם. בין אם מדובר בקרבות הראשונים במשחק שגורמים לכם להרגיש כמו אנשים בתחילת המסע שלהם, הרצועות שמתנגנות בזמן הליכה במדבר או באזור הררי, קרבות הבוסים הנהדרים, המעברים בין רצועות מוזיקה שונות והירידה המשוגעת לפרטים (שיר הסיום של המשחק הוא באורך שמונה דקות בדיוק!), הפסקול הזה לא אכזב אותי בשום צורה. קצת גורם לי להתאכזב שלא הזמנתי את הגרסה המיוחדת שהגיעה עם דיסק שמכיל רצועות מהפסקול. המכלול הזה של עולם יפהפה עם פסקול ואפקטים קוליים נהדרים גורמים לי לנדוד ברחבי העולם של Octopath Traveler בכיף ואושר עילאי.
לשבור את היריב
אם כבר בנדידות עסקינן, המשחק מאפשר לכם להסתובב בקבוצה של עד ארבעה אנשים שונים (שניתן להחליף ביניהם אחרי שצירפתם יותר מארבע דמויות שונות), והקרבות במשחק, כיאה למשחק JRPG, מתנהלים בתורות. בכל תור, כל אחת מהדמויות יכולה לתקוף, להשתמש ביכולת מיוחדת משלה (אם קיימת), או להשתמש ביכולת שהיא מקבלת מהמקצוע שלה (Cyrus הוא קוסם, Olberic לוחם וכו'). החידוש שהמשחק עושה הוא במנגנון ה-Break וה-Boost שלו: לכל מפלצת שאתם נלחמים מולה יש חולשות מסוימות שאפשר לגלות בזמן הקרב ומספר הגנות שיש לה. ברגע שאתם תוקפים מפלצת עם נשק או קסם שהיא חלשה אליה, הגנה שלה יורדת וכשהיא מגיעה לאפס, היא מאבדת יכולת להילחם באותו התור (והתור הבא) וכל מתקפה תעשה יותר נזק מהרגיל. פה גם נכנס מנגנון ה-Boost: בכל תור במהלך הקרב כל אחת מהדמויות תקבל נקודת Boost (או BP) אחת, כשהדמות יכולה להשתמש ב-BP כדי לחזק את המתקפה המיוחדת שלה, או לחילופין, להכות את היריב יותר מפעם אחת (עד ארבע פעמים סה"כ). זה גורם לכל קרב (ובעיקר קרבות בוסים) להיות משחק של שבירת היריב: האם אני משתמש ב-BP שלי עכשיו כדי לשבור את היריב שלי, אבל לא יהיה לי שום BP כדי לתקוף בעוצמה כשהוא שבור, או שומר את הנקודות שלי לאח"כ ומסתכן בכך שאני נותן עוד תור למפלצת שמולי. יותר מזה, חלק מהיכולות יכולות לעבוד רק כשמד ה-Boost מלא (שימוש בשלוש BP), אז האם אני תוקף את היריב בעוצמה עכשיו או מחכה לשעת כושר אחרת? בכלל, המשחק מצטיין בלהפוך אירועים ידועים לשמצה ממשחקי JRPG כמו Grinding ובוסים לא הוגנים ולהפוך אותם לכיפים ומאתגרים. אני אהיה כנה, אני נהניתי לחזק את הדמויות שלי בין הסיפורים השונים בכך שמצאתי יכולות שמחזקות אותם, שיטות לעלייה מהירה של רמות ועוד. משימת ה-Grinding שבדר"כ גורמת לי לשנוא משחקים הפכה ב-Octopath לאירוע שאני הכי מחכה לו. כמובן, שאין חובה אמיתית לעשות את זה כי לפי דעתי כל עוד שומרים על גיוון בקבוצה בכל פרק בסיפור כולם יגיעו לרמה יפה בסופו של דבר.
השורה התחתונה
Octopath Traveler הוא לא ה-JRPG המושלם, אבל יש למשחק כ"כ הרבה מעלות שיהיה קשה מאוד לא להמליץ על המשחק לכל אוהבי הז'אנר. העולם של המשחק פשוט נפלא וגרם לי לרצות להיות בו, מערכת הקרבות הנהדרת גרמה לי לבחון את קצה גבול היכולת שלי למקסם את הנזק שאני יכול לעשות ליריב בתור אחד וגם אם הסיפורים של הדמויות השונות לא כולם ישבו באותה הרמה, המשחק נתן לי ליצור את הסיפורים שלי עם הדמויות האהובות עלייי בעזרת הסודות השונים שמפוזרים במקומות השונים במשחק. תוסיפו לזה פסקול מהמם (לא חושב שיש לו מתחרה השנה, בכלל) וקיבלתם את משחק השנה על ה-Nintendo Switch.
טוב, לפחות עד היציאה של Super Smash Bros. Ultimate.
תגובות
1
16:40 30.08.2018 |
siegfried
ביקורת נהדרת למשחק מהמרהיבים שראיתי בחיי.
דיברת על סיפורים שלא עניינו אותך ושאינם מאוזנים, אבל אני חושב שהיית צריך להוסיף שזוהי דעתך האישית, ולא לכלול את זה כחיסרון התקף לכל השחקנים. אחרי הכל ,נראה כאילו ישנם סיפורים מגוונים שכל אחד קולע לטעמו של אדם אחר. אני למשל חושב שאהנה מאוד מהסיפור של tressa. הוא נשמע מאוד ייחודי ומסקרן, בפרט לז'אנר ה-rpg.
2
| פורסם ע"י