"העיר האבודה Z" הוא ביוגרפיית מסע מלאת ניגודים: גדולה אך סולידית, נוסטלגית אך מרעננת, מצריכה סבלנות אך סוחפת. כבר לא עושים סרטים כאלו, באמת.
הסרטים הטובים באמת בכלל לא קשורים לרמת העשייה שלהם. כלומר, יצירה קולנועית יכולה להיות הכי אסתטית, משוחקת להפליא ומבוימת לעילא שבעולם ובכל זאת לא להשאיר חותם. לא לתפוס. לא לאחוז בצופה מבחינה אמוציונלית, שהיא החשובה מכל. יצירות הקולנוע הטובות ביותר הן אלו שמצליחות לאזן בין השניים - הרגש והאינטלקט - וללכוד את שניהם ביחד. כמובן שפרספקטיבות של אנשים שונים עשויות בהחלט להיות שונות ומגוונות - וסרט שהקסים את אדם א', לא בערך יעורר בקרב אדם ד' את אותן התחושות. אך החוויה שאנו כצופים רוצים לעבור כדי להחשיב סרט לגדול, היא נשארת פחות או יותר דומה.
"העיר האבודה Z" נמצא איפשהו על הסקאלה הזו בין סרט "טוב באמת" ל"יצירות הקולנוע הטובות ביותר". בחלק לא מבוטל מזמנו, קשה להבין מה הוא רוצה. לא ברור לתוך מה נכנסים. לא מובן שזה סרט מסע. לא ידוע שזו גם על הדרך ביוגרפיה ולא נתפס איך הגיוני כי סרט שעשוי כל-כך טוב - הן מבחינת הצילום, התפאורות והבימוי והן מבחינת המשחק והדיאלוגים - פשוט לא מצליח לשבות בקסמו. הבעיה העיקרית הייתה הדמויות, ובראשן זו של הגיבור, שלקח לה המון זמן להיבנות. הרבה יותר ממה שהדרמה המוכרת מרגילה.
כתוצאה מכך, כל העסק לא היה ממש ברור. כי בדרמות, הדבר הכי חשוב הוא הדמויות והקשרים ביניהן - ואם אלו לא מושכים, כל העסק עשוי לעייף מהר מאוד - וזו תחושה שעשויה להתקבל לקראת אמצע הסרט. אם כי בדיוק כשזה עמד לקרות, הדרמה הזו משנה פאזה וסוף-סוף מצליחה ללכוד. מה זה ללכוד, כבר יותר משבועיים שהיא לא יוצאת לי מהראש. משתלבת לי עם זכרונות ממסעות עבר שלי, תוכניות לטיולים עתידיים, מחשבות חוזרות ונשנות על משמעות, קיום והליכה אל הלא הנודע וכמובן - מחשבות על קולנוע - וכמה טוב שהוא קיים.
את הסרט ביים ג'יימס גריי - וכפי שהוכיח עוד ב-2013 עם "המהגרת", הוא במאי מאוד אסתטי. הוא יודע לעבוד עם תפאורות קלאסיות, שמציגות את אמריקה של תחילת-אמצע המאה הקודמת ויותר מכך - הוא גם יודע לבחור היטב את שחקניו ואף לביים אותם בצורה אמינה ומרגשת. לא סתם בשלושת סרטיו הקודמים שיתף פעולה עם חואקין פיניקס האחד והיחיד. הפעם, הוא הוציא מצ'ארלי האנם ("ילדי האנרכיה") את ההופעה הכי טובה שראיתי ממנו עד היום (בחודש הבא גם נראה אותו בעיבוד החדש ל"מלך ארתור"), כחוקר בריטי שנאלץ לפרוש מהקריירה הצבאית האהובה שלו ובמקומה הלך לגלות מקומות רחוקים. ארצות נשכחות.
המשימה הזו, החיפוש אחר העיר האבודה Z, הפכה למטרת העל של חייו. ולפרקים, בסצנות חזקות ומלאות נשמה, היצירה הקולנועית הזו מצליחה לעסוק כל-כך יפה במהות שלנו. במשמעות שהאדם, כל אדם, חיפש והעניק לחייו גם לפני שנים רבות מאוד. כיום, אנחנו חיים בעולם נוח להפליא, הכל נגיש עבורנו. הכל קורה כאן ועכשיו ומיד. אם מחר נרצה לטוס לקצה השני של הכדור, נוכל להזמין טיסה עכשיו, במקום - ומחר כבר להיות בדרך. אבל פעם זה לא היה כך, והסרט מציג את ההבדלים הטכניים בין אז להיום בצורה כל-כך קסומה. לעיתים אף מעוררת דמעות.
זאת, בעיקר משום שבמקום לתקוף את העולם העכשווי, האובססיבי וחסר המנוחה, בצורה מהפנטת הסרט עוסק קודם כל בנפש האדם - בדבר שנשאר זהה גם אז וגם היום - הסקרנות. הקול הפנימי שקורא לנדוד, לטייל, לחקור, לחוות את כל מה שיש לעולם הזה וגם לאלו שמחוצה לו להציע. במילים אחרות, "העיר האבודה Z" הוא סרט עם נשמה. הוא אולי לא יתאים לכולם. כאמור, הוא כבד יותר מהדרמה הרגילה וצריך סבלנות עבורו, אך מי שיוכלו באמת להתמסר אליו - יגלו פה חוויה יוצאת דופן. לא סתם כתבו עליו ב-Rotten Tomatoes כי הוא "כמו סרטי המסע הגדולים של פעם". הוא באמת כזה.
את האווירה המדויקת הזו מזכיר רק סרט נוסף אחד השנה, "שתיקה" של סקורסזה. וגם אם "העיר האבודה Z" לא מגיע לעומק של אותה יצירת-מופת, יש בו מספיק כדי להעביר חוויה שנופלת רק במעט ברמתה. קשה לחשוב על סרט נוסף שמזכיר הן את "עד קצה העולם" הבלתי-נשכח, הן את "טיטאניק", הן את "שודדי התיבה האבודה" ואף את "דוקטור ז'יוואגו" וכמובן את "אטלנטיס". זה פשוט שילוב נדיר מדי. לכו לראות. מי יודע, אולי תתאהבו.
תגובות
1
| פורסם ע"י