הרשמה

ביקורת סרט: "הרוח במעטפת" – נוצץ מבחוץ, ריק מבפנים

הרעיונות ממוחזרים ומבולגנים, הנבלים חלשים, הסיפור בנאלי, אבל יפן העתידנית נראית צבעונית ומדהימה – האם זה מציל את "הרוח במעטפת"? אנחנו לא בעד קליקבייטים אז נאמר כבר עכשיו: לא.

למעריצי האנימה הפופולרית צפויה אכזבה מהעיבוד ההוליוודי של "הרוח במעטפת". עמם, גם לקהל החדש. זה מה שקורה כשמשקיעים בעיצוב העולם ולא ברעיונות, בעלילה ובדמויות.

ז'אן-פול סארטר, מהפילוסופים האקזיסטנציאליסטיים החשובים של ימינו, טען פעם כי "קיום קודם למהות". כלומר, לפני שלאדם יש משמעות, הוא קודם כל קיים. החיפוש אחר פשר החיים מגיע רק אחר-כך. בעקבות משפט זה, ובכלל עקב הפילוסופיה הקיומית, נוצרו במהלך השנים סרטים רבים שעוסקים בתכלית המציאות. החל ב"מטריקס", דרך "עץ החיים" וכלה ב"המעיין" – נדמה כי הסיבות לקיומנו הדירו שינה מעיניהם של קולנוענים רבים. לכל אחד, התייחסות אחרת לדבר העצום והמורכב הזה שנקרא "חיים".

כשיצאה ב-1995, כמה שנים לפני הסרטים האמריקאיים המוזכרים לעיל, ניסתה האנימה היפנית "הרוח במעטפת" לגעת בשאלת הקיום גם היא, בדרכה המיוחדת שלה: באופן פוסט-מודרני, בצורה ששואלת פנינו לאן. מה צופן עתיד האנושות, איך יראה הקיום בעוד שנים רבות מהיום, כשהטכנולוגיה תתפתח מעל ומעבר למוכר. הייחוד של אותה האנימה היה טמון באופן המרתק בו לקחה רעיון-על אחד, שעוסק בבסיסו בנפש האדם – ברוחניות ובנשמה – וניסתה לתקוף אותו מכמה זוויות שונות. ספיריטואליזם (האמונה כי נשמת האדם ממשיכה לחיות אחרי המוות) עתידני לכל דבר.

העיבוד ההוליוודי החדש, שמבוסס על הסרט הראשון של אותה האנימה, מחוויר לעומתה. במרכז הסיפור ניצבת מייג'ור (סקרלט ג'והנסון) – צעירה שעברה תאונה איומה בה שרד רק מוחה, שהושתל בגוף מכני. אלא שלהצלה הזו יש מחיר והוא החופש. מייג'ור מופקדת על יחידה קיברנטית מיוחדת, שנתקלת באויב חדש ומסתורי בשם קוזה (מייקל כרמן פיט; "אימפריית הפשע"). נבל שבהדרגה היא תמצא כי יש לה יותר מהמשותף עמו ממה שנדמה לעין.

את הסרט ביים רופרט סנדרס – במאי "שלגייה והצייד" – ואולי זה לא היה הרעיון הכי מוצלח בעולם להעניק לו את המלאכה החשובה הזו. כפי שהוכיח באותו הסרט המשעמם מ-2012, סנדרס הוא במאי של ויזואליות, של עטיפה, של מראה חיצוני. מבחינת סיפור – אין לו מושג מה הוא עושה. גם "הרוח במעטפת" נראה מרשים ומושך מאוד את העין. יפן העתידנית מעוצבת היטב והעיר בה מתרחשת העלילה מרגישה אמיתית, כזו שיכולה באמת להתקיים במציאות. בין הולוגרמות ענק מהפנטות לשכונות עוני עמוסות בבניינים צפופים ומרובי קומות, קשה שלא להתפעל מהעושר החזותי לו זכה העיבוד הזה, אולם בכך פחות או יותר מסתכמות מעלותיו.

לסינמטוגרפיה אחראי ג'ס הול, מי שרק לפני שלוש שנים שימש כצלם של סרט מדע-בדיוני כושל אחר בשם "התעלות". לרוע המזל, לשני הסרטים יש יותר מדי מן המשותף. כמו אותו הסרט בכיכובו של ג'וני דפ, גם "הרוח במעטפת" מבלבל ומתבלבל – קופץ מרעיון שטחי אחד לאחר ועובר מנבל פוטנציאלי אחד למשנהו. כל זאת, מבלי לפתח עלילה, דמויות או אפילו אקשן איכותי. כן, גם האקשן לא יותר מבסדר – ולא זו בלבד, אין מספיק ממנו. הסצנות עצמן עשירות בצבעים ולעיתים מצולמות במן הילוך-איטי סתמי, אבל הן לא מאתגרות או אותנטיות ומחווירות במיוחד לעומת שני סרטי פעולה אחרים שיצאו רק לאחרונה, הם "קונג: אי הגולגולת" ו"ג'ון וויק 2".

בבחינה זו, הסרט נופל אפילו מ"לוסי", גם הוא סרט מדע-בדיוני בכיכובה של ג'והנסון בתור סופר אישה כל-יכולה. שם לפחות היה קצת יותר אקשן והאווירה הייתה מספיק מטופשת כדי לא לקחת את כל העסק ברצינות. "הרוח במעטפת" שומר על טון כביכול אפל ורציני, מבלי לדעת עד כמה מגוחך הוא למעשה נראה. עד כמה אף אחד מרעיונותיו לא מחדש או מרתק, אלא רק משמים ויוצר הבעה של "נו באמת". אפילו הפסקול של קלינט מנסל המוכשר ("ברבור שחור", "רקוויאם לחלום") נבלע ברקע ומחוויר לעומת המוזיקה המופתית של האנימה המקורית (שמשום מה, במקום להופיע בסרט עצמו, נשמעת רק בכותרות הסיום).

קצת קשה להבין איך זה קורה. איך פעם אחר פעם הוליווד מצליחה לקחת אנימות ופשוט לחרב אותן עד היסוד. התשובה הפשוטה היא שכנראה ממש מדובר בזלזול. לא פחות ולא יותר: זלזול. כשלקחו את "דרגון בול" ונתנו לג'יימס וונג ("יעד סופי") להפוך אותו לאחד הסרטים הגרועים אי-פעם, "דרגון בול אובלוציה", הבלגתי. אחר-כך לקחו את "אווטאר: כשף האוויר האחרון" וגם אותו נתנו לשאמאלן (שהשתפר לאחרונה עם "ספליט") להרוס כליל. אבל עכשיו לקחו את "הרוח במעטפת" הקלאסי והעיבוד הבא בתור לאנימה הוא של "מחברת המוות" המשובחת, הפעם מבית נטפליקס. וכאן, כבר קצת קשה לשתוק.

הוליווד צריכה להבין דבר פשוט, דגש שכתוב כבר בכותרת הסרט ואיתו אף נפתחה גם ביקורת זו: "הרוח במעטפת". הרוח, הנשמה - היא העיקר. היא החשובה. היא זו שמעניקה ערך לעטיפה היפה שמסביב. בלעדיה, לא יעזור הרבה, המעטפת ערכה כקליפת השום. כי סרטים יפים ונעימים לעין יש בשפע, אבל כאלו שמלטפים את המוח ועושים גם טוב לנפש – מהם יש פחות.

אמנם תמיד נחמד לצפות בסקרלט ג'והנסון וגם הסיידקיק שלה כאן בטאו (פילו אסבק, "משחקי הכס") הוא בחור די מגניב בעל עיניים נוצצות (תרתי-משמע), אך זה ממש לא מספיק. עד שמקבלי ההחלטות לא יפנימו שלפרויקטים כאלו מגיע צוות יוצרים בעל-חזון ורקורד גדול יותר מסרט הרפתקאות לבנות שלוש-עשרה עם קריסטן סטיוארט, המצב ישאר זהה. בגלל השינויים הדרסטיים והמטופשים מהמקור, "הרוח במעטפת" הוא לא רק אכזבה עבור המעריצים הוותיקים, הוא גם אכזבה כשלעצמו. סתם עוד בלון אפקטים מנופח וחסר-לב. או מהות.

תגובות

תצוגה מקדימה
הסתר | הצג תצוגה מקדימה
טוען...
  1. 1

    17:24 30.03.2017 | שחר שחר (אורח)

    ואיך היה ההוא מחניבעל? (מייקל פיט)

  2. 2

    10:08 31.03.2017 | MasterCopper MasterCopper

    האם הסרט מתאים לילדים מגיל 11 ומעלה ? לא צפיתי באנימה אבל זה מאוד סקרן אותי

  3. 3

    11:06 31.03.2017 | איתי ברנר איתי ברנר (אורח)

    בעסה. ראיתי שיש בסטים את האנימה המקורית, אבל הסתבר שזה חסום בישראל :-(

  4. 4

    18:42 31.03.2017 | 1slot 1slot

    סיקור מדהים כל הכבוד !

  5. 5

    10:33 02.04.2017 | מאור מאור (אורח)

    האם הסרט מתאים לילדים בני 11 ? אשמח שתענו לי

  6. 6

    20:22 02.04.2017 | flamefist flamefist (אורח)

    למאור - האם ילד בן 11 צריך לצפות בסקרלט ג'והנסן בחליפת גוף צמודה, מחסלת כל מה שזז.
    החלטה שלך כהורה...

  7. 7

    10:10 03.04.2017 | מאור מאור (אורח)

    יש בזה אלימות קשה מדי ? שפה גסה ?

  8. 8

    17:15 31.05.2017 | anon anon (אורח)

    אחלה סרט

  9. 9

       | פורסם ע"י