מותח ומטריד בצורה בלתי רגילה ומנגד אף מצחיק באותו האופן – "תברח" הוא תענוג מופתי ומיוחד. וזאת עוד מבלי לדבר על הצורה המעמיקה בה הוא בוחן סוגיות חברתיות שונות.
כדי להיחשב ליצירת מופת, סרט יצטרך לשבור את המוסכמות. לפרוץ מגבולות המוכר והקיים ולהציג דבר-מה שונה, שלא עשו עוד. לא בהכרח בכל ההיבטים, לפעמים מספיק רק תחום מסוים – ובכל זאת, יציאה מהמסגרת המוכרת היא הכרחית, שלא לומר קריטית, עבור קולנוע ששואף להיות מצטיין ומהפכני. זאת, מפני שעל-ידי הצגת חידושים וצורות עשייה פחות מוכרות, הוא יוכל להשאיר חותם יותר חזק ואפקטיבי.
והנה, נדמה כי משום מקום הגיע לו פתאום "תברח". מותחן-אימה (יותר מותחן מאימה), אותו כתב וביים – שימו-לב – הקומיקאי ג'ורדן פיל ("קיי ופיל", "קיאנו"), שזהו גם סרט הביכורים שלו כבמאי. בפשטות, הסיפור עוקב אחר בחור אפרו-אמריקאי שנוסע לפגוש לראשונה את הוריה של חברתו הלבנה. לכאורה, זה נשמע פרט שולי, עניין של מה בכך. גבר שחור ואישה לבנה – אנחנו כבר בשנת 2017, לא אמורה להיות כאן שום בעיה.
אלא שקיימת פרובלמטיות: לא בכך שקיימים זוגות כאלו חלילה, אלא בעובדה שהקולנוע לא מציג מספיק מהם. ובהקשר זה, גם לא חושף אותנו להתנהגויות שהן כביכול שונות מהנורמה – רק בחודש שעבר התחוללה מהומה בכמה מדינות בעולם בגלל שבעיבוד המחודש של דיסני ל"היפה והחיה" הופיעה דמות של הומו-סקסוקאל. כך, כבר כאן, "תברח" מציג זווית קצת אחרת ועוסק בקשר בין זוגות שנמצאים לרוב הרחק מאור הזרקורים.
יתר על כן, דמויות של גברים שחורים, בדרך כלל יקוטלגו בקולנוע לסטריאוטיפ מסוים ומאוד מכליל ובעייתי – זה של גברים חזקים, קשוחים, לפעמים גנגסטרים או פושעים, בעלי צורת דיבור מאוד ספציפית וסלנג. דבר שמעלה כבר כאן שאלות על המדיום הסינמטי וטיבו – מדוע, במקרים רבים, בוחרים בהוליווד להראות לאום או מוצא כלשהם על-ידי דימויי סטטוס ספציפיים? האם זה קורה כי זה יותר נוח? יותר פשוט? יותר מוכר לקהל וכתוצאה מכך מתחבב בקלות יתרה? תוכלו ודאי לנחש את התשובות.
גם במקרה הזה, "תברח" מציג פרספקטיבה אחרת ומתמקד בדמות של גבר שחור, שהוא אף פחות דומיננטי מהאישה שלצדו. בת-זוג מלאת ביטחון, שלא תתן שיבקשו מהחבר שלה את תעודת הזהות שלו על לא עוול בכפו, בעוד הוא כבר ויתר וקיבל את הגזענות הקיימת על-פיה הוא תמיד חשוד או אשם. רק בגלל צבע עורו. כך מציג הסרט מערכת יחסים שונה – שוב, בפן הקולנוע המסחרי – לא רק מבחינת הרקע האתני של בני הזוג, כי אם גם בהיפוך התפקידים המגדרי, שכן האישה היא זו שלשם שינוי החזקה, ומי שמגוננת על הגבר.
נקודות אלו מהוות רק חלק מהפרטים הקטנים שתורמים להיותו של "תברח" סרט שנוגע בשלמות. אחרי שהוא מציג בקפידה ובאופן לא מתיימר מדי את הבעיות הקיימות בעולמנו, הוא ממשיך ומקצין אותן באופן חכם וסאטירי, על-ידי בניית סיטואציות מלחיצות ומשעשעות בו-זמנית – עד שהוא מגיע לשלב בו הוא כבר ממש לופת בחוזקה בגרון ובוחר בקפידה, תוך שליטה אבסולוטית, מתי לשחרר מעט את האחיזה ולאפשר לנשום אוויר, להיאנח או להתגלגל מצחוק.
כן, "להתגלגל מצחוק", באמת. לצד סצנות מותחות להפליא, שמלוות לא אחת בהבנה והזדהות עם המאורעות המשונים אליהם נקלע הגיבור כריס (דניאל קלויה האלמוני יחסית), קיים המון הומור בוטה, חריף ושנון. וזו אולי החוזקה הגדולה ביותר של הסרט הפנטסטי הזה – האופן הראוי להערצה בו הוא משלב בין ז'אנרים כמעט מנוגדים ולא עושה זאת בצורה נלעגת – כמו "פיראנה 3D" למשל – אלא בדייקנות ושלמות מופלאים.
את "תברח" הפיקו אולפני "בלומהאוס", המתמחים בפרויקטים מסוגות המותחן והאימה. בין שלל סרטיהם מהשנים האחרונות, ניתן למצוא את "ספליט", "הרוע שבפנים", "רוח זדונית", "השער", "פעילות על טבעית", "המתנה" ואפילו את "וויפלאש", שבהתנהלותו ואווירתו האפלים הוא מותחן לכל דבר. "תברח" מצטרף לשורה של מותחני-אימה עצמאיים ששמים את השכל והאינטלקט בראש ומתוכם בונים עולם שלם בעל ערכים, מוסכמות ונורמות – באופן כמעט זהה לשלנו, רק עם טוויסט. עם מגע חזק יותר של רוע ורשע. בדיוק כפי שגדול במאי האימה, היצ'קוק, היטיב לעשות ביצירותיו.
בסגנונו, ניתן להשוות את הסרט לזוועתון החביב "הביקור" של שאמלאן מלפני שנתיים, גם בו פן קומי מטורלל ומשעשע וביקור אצל קרובי משפחה שמתנהגים באופן קריפי וחריג. אך אולי יותר מכך, במסריו וברמתו הבלתי מתפשרת, דומה הסרט למותחנים של שני במאים דגולים – האחד הוא "נעלמת" של דיוויד פינצ'ר והשני "שאטר איילנד" של סקורסזה. באחד עולה הרעיון כי לעולם אי אפשר באמת להכיר אדם עד הסוף, בעוד השני - בין השאר – עוסק באופן בו החברה בה אנו חיים עשויה להשפיע עלינו וללחוץ אותנו. לעיתים, עד כדי שינוי כואב באופי.
השוואה נוספת ניתן לעשות עם סדרת משחקי BioShock, בהם השחקנים – ובמקרה זה הצופים – מגיעים יחד עם גיבור היצירה לעולם אליו הוא לא ממש שייך ונחשפים יחד עמו אל סודות אפלים מהעבר, תככים, מזימות ונביא שקר אחד עם תפישה מעוותת, גזענית וקשה של המציאות. תפישה שבאופן מצער שותפים לה - בין אם בגלוי או לאו - אנשים רבים. ולעזאזל עם הפוליטיקלי קורקט. יצירת מופת כבר אמרתי?
תגובות
1
11:34 28.04.2017 |
שחר (אורח)
יופי של ביקורת. אני מת לראות את זה
2
16:01 28.04.2017 |
שרית (אורח)
באמת ביקורת מעולה.
3
00:49 29.04.2017 |
מאור (אורח)
אחד הסרטים. מהפנט
4
20:29 29.04.2017 |
שלו (אורח)
סרט מדהים, עם עלילה שונה מכל דבר אחר. ממליץ מאוד
5
01:05 01.05.2017 |
לא משהו (אורח)
לדעתי הסרט הזה הוא לא יצירת מופת, הוא לא כל כך מותח או מצחיק, הוא צפוי, קלישאתי, מאולץ לפרקים ומתדרדר קשות לקראת הסוף.
6
10:50 01.05.2017 |
שפי (אורח)
כתבת ממש יפה ומעניין. אני אעקוב אחרי הסרט - תודה
7
14:34 03.05.2017 |
(אורח) (אורח)
צפיתי בסרט (ונהניתי), חשוב לציין שמוזיקת הרקע הייתה חלק בלתי נפרד מהסרט (אני עוד חושב עליה) אני רק חושב שזה לא היה "ממש" אימה אלא יותר מותחן (מהנה אך עדיין לא כה מדהים. )מה שעוד חשוב לציין זה שהסרט עשה דברים בצורה מדוייקת וטובה מאוד. ממליץ לצפות, תהנו.
8
| פורסם ע"י