אנימציית סטופ-מושן מופלאה, הומור שופע וסיפור-אגדה סוחף המתרחש ביפן העתיקה והקסומה - הופכים את "קובו: אגדה של סמוראי" להרפתקה קולנועית צבעונית ומיוחדת במינה.
קיימות דרכים רבות בהן ניתן לכתוב ביקורות קולנוע. מבקרי קולנוע מסוימים יעדיפו לכתוב על סרט בו צפו כחוויה אישית שעברו וישתמשו רבות בגוף ראשון. אחרים, לא יתייחסו אל עצמם לרגע ויכתבו בצורה עובדתית ומרוחקת יותר. יש מי שישימו דגש רחב על הפן הרגשי: עד כמה היצירה הקולנועית הספציפית הצליחה לרגש ולגעת. ויש מי שיעסקו דווקא במימד הטכני: בימוי, צילום, עריכה. לעיתים קרובות, ניתן אף לראות התייחסות לשני התחומים גם יחד. לא רק בכתב ניתן לסקר: חלק יעשו זאת בצורת וידאו, אחרים ינחו פודקאסט ברדיו או אפילו יתראיינו בטלוויזיה. כיום, קיים מגוון רחב של אמצעי תקשורת בעזרתם ניתן להביע דעה. לכל אחד היתרונות והחסרונות שלו.
באופן דומה, בימינו קיימות גם דרכים רבות ליצור סרטי אנימציה. אולפני "פיקסאר", "דיסני" ו"אילומניישן" לדוגמה, מתמחים בהפקת סרטים בשיטת אנימציה ממוחשבת. כמוהן גם רוב חברות הפקת הסרטים המצוירים הגדולות. חברת "לייקה" (Laika), לעומת זאת, משתמשת בטכניקה אחרת שנקראת "סטופ-מושן". ובחיי, היא עושה באמצעותה נפלאות.
"סטופ-מושן" בבסיסה, היא טכנולוגיה מבוססת תנועה אמיתית. מצלמים תמונה של אובייקט מוחשי מסוים, משהים את הצילום, מזיזים קצת את האובייקט באופן ידני ומצלמים שוב. כך, פריים אחר פריים ופעם אחר פעם. בתחילת דרכה למשל, צולמה "סאות' פארק" על-ידי שימוש ב"סטופ-מושן" של גזרי נייר (רק תחשבו כמה סבלנות צריך כדי ליצור כך סרט שלם).
החבר'ה ב"לייקה" ("הקופסונים", "קורליין ודלת הקסמים") ובראשם הבמאי והמפיק הראשי בחברה טרוויס נייט, לקחו את העניין אפילו יותר רחוק. כדי ליצור את "קובו: אגדה של סמוראי" הם השתמשו בבובות אמיתיות שעוצבו והוכנו במיוחד בשביל הסרט. מעצבי הבובות הרכיבו אותן שלב אחר שלב, מכף רגל ועד ראש, ויצרו להן אלפי פנים שונות כדי שדמויותיהן יוכלו להביע כל רגש אפשרי. לדמותו של קובו, גיבור הסרט הנוכחי, עוצבו 22,000 פרצופים שונים והוא מסוגל לעטות 45 מליון הבעות פנים כאלו ואחרות. אני חוזר, 45 מליון הבעות פנים שונות. זה פסיכי, בחיים לא נוצרה דמות מצוירת שיכולה להביע מגוון הבעות פנים עצום שכזה. ובסרט עצמו, ניתן להבחין בייחודיות הזאת היטב.
הסיפור לוקח אותנו הרחק ליפן העתיקה, אל ימי הסמוראים, הנינג'ות ושאר הלוחמים עוטי שיריון המתכת. במרכז העלילה ניצב קובו, ילד צעיר בעל עין אחת בלבד, שגר יחד עם אמו החולה על צוק מבודד. בכל בוקר, קובו לוקח את הגוטאן (כלי נגינה יפני דמוי גיטרה) שלו ויוצא אל העיר הגדולה, שם הוא מנגן בפני כל העוברים והשבים ומציג בפניהם מדי יום את מופע הרחוב המיוחד שלו. מופע בו הוא מפיח חיים בסוג מיוחד של אוריגמי ומספר באמצעותו אגדה על סמוראי שיצא לנקום בקיסר אכזר, שהרג את כל חבריו הלוחמים.
תמיד כשקובו מגיע לחלק האחרון בסיפור, השמיים כבר מתחילים להחשיך ועליו לחזור הביתה. אמו הזהירה אותו מפני הסכנות הצפויות לו אם ישאר לבדו בעיר בחשיכה; וכשפעם אחת הדבר אכן קורה - חייו משתנים לנצח. מאותה נקודה, מתחילה לה הרפתקה מרהיבה בה קובו יגלה על עצמו ועל עברו דברים שלא ידע מעולם. הרפתקה שנדיר לראות בסרטים מצוירים מן השורה.
בשלב זה, ראוי לציין כי לפני הכל "קובו: אגדה של סמוראי" הוא סרט מסע מקסים וייחודי. כזה שלוקח את הגיבור מנקודה בתולית מסוימת ומעביר אותו תלאות רבות, קשות ומאתגרות, עד שיגיע לנקודת הסיום כאדם שונה לחלוטין. מסע בו יגלה ויחשוף צדדים חדשים באישיותו, שלא תיאר לעצמו כי בכלל קיימים. במובן זה, דומה הסרט לטרילוגיית "שר הטבעות" האפית ורחבת היריעה או "ההוביט", רק במצויר, עם תקציב נמוך הרבה יותר ובשעה וארבעים דקות בלבד.
בדרך יפגוש הגיבור שלנו דמויות שונות ומשונות: לוחם אמיץ וטוב-לב שסובל מבעיית זכרון וחי בגוף של חיפושית מגודלת (מת'יו מקונוהיי); קופה לבנה, קשוחה ומגוננת שנלחמת כנינג'ה אמיתית (שרליז ת'רון); וצמד מתנקשות תאומות (רוני מארה), שהן לא רק הדמויות המפחידות ביותר בסרט, אלא גם אלו שיוצרות חלק מהפרובלמטיות בו.
למרות האנימציה הפנומנלית, הסיפור המיוחד והדמויות המגוונות, הסרט סובל מחוסר-איזון מסוים. לעיתים, קשה להחליט לאיזה קהל הוא פונה, האם זו אנימציה למבוגרים בעטיפה של סרט ילדים או שמא ההפך. לצד סצנות שכמו נשלפו מסרט אימה, בהן צמד מתנקשות שמאיימות על קובו בבית קברות נטוש באמצע הלילה כי יקחו לו גם את עינו השנייה, קיימות גם סצנות ילדותיות. באחת מהן, נשלפות לגיבור כנפיים זוהרות מחלוקו המכושף. אלו דברים שלא מאפשרים ליצירה לשמור על טון אחיד וברור.
חסרון נוסף, הוא חוסר הפיתוח של דמויות המשנה (הקופה ואיש החיפושית המגודל) שמלוות את קובו לאורך דרך. הן אמנם מתגלות כמאוד מבדרות ומצחיקות - ההומור בסרט באמת משובח - אבל בסופו של דבר קשה לומר עליהן יותר מכמה מילים. הדיאלוגים מלאי הבדיחות והפאנצ'ים שנכתבו עבורן, לא מאפשרים להן להבליט את עצמן ואת אישיותן. וכדמויות שזוכות לפוקוס רחב כל-כך, ראוי היה שיזכו ליותר מורכבות.
נקודות חולשה מינוריות אלו אמנם מונעות מהסרט להיות מושלם, אך אינן מורידות המון מערכו. הוליווד העכשווית בדרך-כלל נמנעת מיצירת תכני אנימציה שעלילתן מבוססת על אלמנטים מתרבויות זרות. אם סרטי "קונג-פו פנדה" שואבים השראה מתרבויות המזרח הרחוק, אז "אגדה של סמוראי" הולך המון צעדים קדימה ובונה מהן את סיפורו המופלא כולו. סרט האנימציה ההוליוודי היחיד שמתקרב לכך הוא כנראה "מולאן". מסיבה זאת, סיפור האגדה העומד במרכז הסרט, מתבלט בקלות מעל עלילות הוליוודיות רבות ומקנה ליצירה הקולנועית הזו גוון כל-כך יוצא דופן.
באמצעות אנימציה מרהיבה וחדשנית, קטעי אקשן שקשה לדמיין כי אכן נעשו בטכנולוגיית "סטופ מושן", פסקול אלגנטי וקסום (הכולל חידוש לשיר אהוב של הביטלס) וסיפור מקורי, ששואב אל לב ליבה של יפן העתיקה ומספר משל יפהפה על דרכו של האדם להתמודד עם אובדן, "לייקה" יצרו סרט מקסים, סוחף ויפהפה. למרות חסרונותיו הבודדים מהם לא ניתן להתעלם, "קובו: אגדה של סמוראי" הוא פשוט סרט מהפנט. ואם אתם אוהבים קולנוע אמיץ, שלא מפחד ללכת לכיוונים חדשים, מיוחדים ומעניינים – זה חייב להיות הסרט הבא שלכם. הוא עשוי להישאר בלבכם זמן רב.
תגובות
1
11:48 18.08.2016 |
אליעד (אורח)
אמו*
2
12:22 18.08.2016 |
ירדן (אורח)
איזו ביקורת מצוינת, ממש גרמת לי לראות את הסרט ובכלל לא שמעתי עליו עד היום!
טוב לדעת שיש עוד אולפני אנימציה חוץ מפיקסר ושאר המוכרים.
3
13:06 18.08.2016 |
שירה (אורח)
זה נראה סרט מדהים. אחרי "קורליין" ו"פארנורמן", אני מחכה לכל דבר שלייקה עושים בשקיקה. הם מצוינים
4
18:20 18.08.2016 |
פלפל חריף (אורח)
ביקורת משובחת ומעוררת תיאבון! מתכוון לראות את הסרט הזה כנראה מחר, טוב שהוציאו אותו גם באנגלית!
5
18:55 18.08.2016 |
ספוטניק (אורח)
טוב שהחזרתם לחיים את מדור הקולנוע באתר
6
01:24 19.08.2016 |
עמית (אורח)
וואו איזה סרט טוב זה!! באמת יוצא דופן מהמון בחינות!
7
| פורסם ע"י