האם מדובר בחזרה של מארוול לגדולה? לא
כתב: רז משאט
אם נניח לרגע בצד את ההכרזה המפוצצת על חזרת האחים רוסו ורוברט דאוני ג׳וניור אל סרטי הנוקמים של השנתיים הקרובות, הדבר שהכי הלהיב וריגש אותי בפאנל של מארוול בקומיקון האחרון היה הטריילר והתצוגה של הסרט ״קפטן אמריקה: עולם מופלא״. הריסון פורד כבש את במת Hall H, והטריילר האקסקלוסיבי שהקרינו לנו היה ערוך ומוצג בצורה כל כך נפלאה, ויחד עם הקטע המיוחד שהציגו לנו והזכיר בפעם הראשונה את המילה אדמנטיום ב-MCU, יצרו אצלי את התחושה שקיים בסרט פוטנציאל אדיר ברמת ״קפטן אמריקה: חייל החורף״. הייתי בטוח שאנחנו עומדים לקבל מותחן פוליטי אדיר, עם מסתורין ומתח שידביק אותנו לכסא ואקשן שלא יבייש את סדרת סרטי ״משימה בלתי אפשרית״, וליצור חוויה קולנועית שכמותה לא קיבלנו כבר הרבה זמן. אלא שלצערי, אחרי שצפיתי בסרט ולמרות שבאמת האמנתי בו ובפוטנציאל שלו, לא יכולתי שלא לצאת מאולם הקולנוע בתחושת פספוס אדירה.
ענק אפור
תחושת הפספוס הזאת נובעת בעיקרה לא רק מהטריילרים והשיווק שלו, אלא גם מהעובדה שהוא באמת ובתמים מצליח לבנות בסיס סיפורי טוב מאוד. הוא מציג לראשונה מזה שנים (אולי מאז ״הנוקמים סוף המשחק״ אפילו) סיפור מאוד מקורקע וריאלי, מתייחס לשאלות ודילמות מוסריות מעניינות, תוך כדי שהוא מצליח להציג מספר קווי עלילה שנשכחו במשך שנים ולקדם אותם ואפילו לזרוק רמזים לעתיד הקרב ובא של היקום הקולנועי של מארוול. במקביל, הוא מצליח לבנות בסיס של מותחן פוליטי טוב בהחלט במהלך כל המערכה הראשונה, והאידיאולוגיות של הדמויות השונות (במיוחד של סאם ווילסון, הנשיא רוס והלידר) וההתנגשות בניהם ברורה והגיונית מאוד, ועל פניו המערכה הראשונה של הסרט באמת ביססה אצלי את התחושה שאנחנו עלולים לקבל עוד מותחן מסחרר כמו שמארוול הוכיחה שהיא יודעת לבצע בעבר.
אבל לצערי, ברגע שהסרט מסיים להניח ולפרוש בפנינו את הבסיס הזה, הכל הולך לתמיון. כל הבסיס שנבנה לנו במערכה הראשון נעלם כמעט כלא היה, ובמקום לקבל את אותו המותחן הפוליטי שהיינו אמורים (ויכולים) לקבל אנחנו מקבלים מיש-מש לא ברור של קווי עלילה וסיפורים. הדבר הזה לא רק גורם לעובדה שהסרט עבר צילומים מחדש באופן מאסיבי להיות מורגשת לכל אורכו, אלא גם גורם לכך שבמקום שנקבל כמה קווי עלילה שמתחברים לכדי סיפור אחד קוהרנטי ורלוונטי, אנחנו מקבלים בליל מוזר של קווי עלילה שונים שמודבקים בצורה גסה, מה שיוצר תוצאה מאוד מאוד מוזרה. יש דמויות שלמות שנמצאות בסרט כמו המנהיג של אגודת הסרפנט (בגילומו של ג'ינקארלו אספוזיטו) למשל, שלא ברור מה תרומתן לסרט, ועוד יותר לא ברור איך בזבזו כזה שחקן ענק על דמות כזו שולית ומיותרת, וגם קווי העלילה והדמויות שלכאורה כן חשובות ומשמעותיות, מנתקזות לידי אחד הסיפורים הבנאליים והצפויים ביותר של מארוול עד כה, מה שהופך אותם לפשוט לא ממש רלוונטים או מעניינים.
הסרט הזה, שמציג בפעם הראשונה באופן רשמי את אלמנט האדמנטיום ביקום הקולנעי של מארוול, ומתייחס לנקודות עלילה סופר מרכזיות כמו אי הסלסטיאל, היה צריך להיות זכיר ומעניין, אבל במקום זה ניכרת התחושה שהכותבים הרבים של הסרט לא ממש ידעו מה לעשות עם הבסיס שהיה להם ובמקום לפתח אותו ואת הנושאים שהוא מציג למקומות מעניינים, הם יוצרים את התחושה שהם רק רצו לסמן וי כסוג של נסיון לפאן סרוויס לא מוצלח במיוחד, מה שגורם לסרט להיות בעל אפס השפעה ופואנטה לא רק בשביל הדמויות המופיעות בו, אלא גם בהקשר הגדול יותר של היקום הקולנועי של מארוול. על כל זה מתווספת אחת מסצנות הפוסט קרדיט הגרועות ביותר בהיסטוריה של מארוול, שהצליחה לזקק באופן מושלם את התסכול והאכזבה שלי מהסרט. מבלי להכנס יותר מידי לפרטים עבור מי שעדיין לא ראה את הסרט, אגיד רק שאחרי שבמהלך הסרט נעשה נסיון מאוד חזק (ודי בצדק) להתרחק כמה שיותר מהמולטיוורס ולספק סיפור יותר מקורקע, הסצנה הזו מחליטה לעשות שינוי חד ומאוד לא טבעי ולהזכיר לנו על קיומו של המולטיוורס למקרה ששכחנו אותו. הדבר הזה כל כך הכעיס אותי לא רק כי הוא נעשה בצורה כל כך תלושה ולא קשורה בכלל לכל מה שראינו בשעתיים שקדמו לה, אלא גם כי אותה סצנה לא חידשה לנו שום דבר. יש לסצנת הפוסט קרדיט הזו הצדקה סיפורית לכאורה, אבל היא ממשיכה את הקו שדיברתי עליו והיא נעשית בצורה כזו מזלזת ולא רלוונטית כלפי הקהל, שהיא פשוט מכעיסה. אני בטוח שהדבר האחרון שמארוול רצו שאצא איתו מהסרט הוא תחושת כעס במקום תחושת ההתלהבות והצפייה שסצנת הפוסט קרדיט הזו הייתה אמורה לייצר, וזה פספוס אדיר שלהם.
חוסר הרלוונטיות והאפרוריות של הסרט שנובעת מאותו בליל לא ברור של קווי עלילה מוזרים, משפיע גם על הדמויות השונות במהלך הסרט שהמסע שלהן הופך לחסר כל חשיבות או עניין. החל מסברה (בגילומה של שירה האס הנהדרת) שכל תפקידה מסתכם בלמלא אחר הפקודות של רוס ממש כמו דמות NPC ממשחק מחשב, ועד סאם ווילסון בכבודו ובעצמו שפשוט עובר את אותו התהליך של חוסר אמונה עצמית שעבר בסדרה ״הפלקון וחייל החורף״, רוב הדמויות נמצאות על המסך ועושות דברים שבמקרה הטוב מרגישים רפטטיביים ובמקרה הרע מרגישים פשוט מיותר ולא מעניינים. כל זה כמובן, עוד לפני שהזכרנו את העובדה שיש דמויות שלמות ללא תכלית בסרט שמשמשות רק כמעין פילר במהלך הסרט ותו לא. הדמות היחידה שמקבלת יחס שונה ואשכרה מקבלת פיתוח דמות רלוונטי ומעניין היא דמותו של הנשיא רוס. רוס הוא הדמות העגולה היחידה בסרט שעוברת איזשהו מסע אישי משמעותי שלא ראינו בעבר, והוא כתוב ומבוצע בצורה לא רעה בכלל מה שבהחלט הצליח ליצור אצלי חיבור לדמותו של הנשיא המתוסכל, שנשמר לאורך כל הסרט. למעשה, כתיבת דמותו של רוס והתהליך שלו שהיו הטובים ביותר בסרט כולו, הפכו אותו בפועל לדמות הראשית של הסרט, וגרמו לאנתוני מאקי להדחק הצידה ולהרגיש כמו דמות משנית בסרט של עצמו וזה די אבסורדי. בפועל, הסרט הזה הוא הרבה יותר סרט המשך של ״הענק הירוק״ מ-2008 או סרט הסולו הראשון של הענק האדום, מאשר עוד סרט של קפטן אמריקה וחבל.
קפטן אקספוזיציה
את הדמויות האפורות ואת הבלאגן העלילתי מלווה עוד דבר אחד שבעיני נחשב לבעיה הגדולה ביותר של הסרט שלו והוא הדיאלוגים שלו. גם אם נקבל לרגע את כל הבעיות שהזכרתי קודם לכן, עדיין יש דרך להעביר את המסר והסיפור בצורה שתמתיק את הגלולה המרה, אבל איכשהו הדיאלוגים האלו הפכו את הגלולה למרה אף יותר. החל מדיאלוגים מיותרים שהם פשוט בזבוז אוויר וזמן מסך, דרך דמויות שמשמשות כפרופסור אקספוזיציה ומסבירים לצופים את העלילה בקול רם כי מי זוכר מה קרה ב-2008, ועד דיאלוגים ונאומי מוטיבציה (בעיקר מצידו של סאם ווילסון) שהיו כל כך נדושים, קיטשיים ומצוצים מהאצבע שהרגשתי כאילו אני צופה בסרט פארודי של אולפני ווט מהסדרה ״הבנים״ ולא בסרט של אולפן הוליוודי אמיתי. הדיאלוגים הביזאריים האלו שחזרו לא פעם ולא פעמיים במהלך הסרט, גרמו לי לגלגל עיינים לא מעט פעמים, ובסופו של דבר גרמו לסרט לאבד כל טיפת רצינות שעוד הייתה לו, ולי לצאת עוד יותר מאוכזב מהסרט הזה.
יחד עם כל הביקורת הרבה והמאוד מוצדקת שיש לי כלפי הסרט הזה, חשוב לציין שהוא לא סרט נוראי בכלל, אלא פשוט סתם משעמם ומאכזב ואין ספק שיש בו גם דברים טובים (אפילו טובים מאוד) בעיקר בצד הטכני שלו. ראשית, המשחק של הסרט ברובו מבוצע נהדר. לשחקנים השונים אמנם לא היה הרבה עם מה לעבוד מבחינת הסיפור והתסריט אבל הם לקחו את כל מה שאפשר והצליחו להציג תצוגת משחק לא רעה בכלל. יחד עם זאת, חשוב לציין שמי שללא עוררין גונבים את ההצגה בכל רגע נתון הם שירה האס והריסון פורד. האס מצליחה לספק סצנות אקשן מפוצצות בצורה טובה בהחלט (בעייני הייתה לה את כראוגרפית הקרב הכי מוצלחת בכל הסרט), תוך כדי שהיא מצליחה להפיח חיים באותה סוכנת חשאית קטנה אך קשוחה ביותר בצורה טובה בהחלט עם קווי דמיון להופעתה הראשונית של סקרלט ג׳והנסון בתור נטשה רומנוף ב-״איירון מן 2״. ביחד איתה ולמרות שלא פעם ולא פעמיים התראיין השחקן וטען שהוא משתתף בסרט אך ורק בשביל הכסף, הריסון פורד מצליח להפיח חיים בדמותו של הגנרל רוס בצורה הטובה ביותר שאפשר. פורד הביא את כל כולו לתפקיד הזה ונתן מעצמו יותר ממה שציפיתי, מה שמצליח להשתלב טוב מאוד עם התהליך הסיפורי של רוס והופכת אותו לדמות המעניינת והטובה ביותר בסרט כולו. פורד מצליח להעביר גם את רגעי הדרמה הפוליטית והמתח וגם את הרגעים המרגשים והאישיים יותר של דמותו בצורה פנומנלית מה שמוכיח פעם נוספת עד כמה פורד הוא פשוט שחקן גדול.
יחד עם המשחק יש גם בימוי וצילום לא רעים בכלל שמציגים לנו סצנות אקשן בסקייל גדול מאוד שכמותן לא קיבלנו כבר תקופה ביקום הקולנועי של מארוול. סצנות האקשן האלו עובדות טוב מאוד והן בהחלט מצליחות להיות מאוד מהנות ומבדרות מה שאכן מצליח להקנות לסרט בסופו של דבר תחושה של סרט פופקורן קליל וכיפי. הבימוי והצילום עובדים טוב גם בסצנות הרגועות והשקטות יותר אבל הן פחות בולטות לעין כמו סצנות האקשן השונות שיש במהלכו. אבל למרות כל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמקביל לאותו צילום ובימוי קיים שימוש באפקטים ומסך ירוק שנראים פשוט רע. המסך הירוק מורגש מאוד במיוחד במערכה השלישית של הסרט, והוא כל כך בולט ונוראי שיש אפילו כמה רגעים בהם אנתוני מאקי נהיה קירח לגמרי, וזה בולט. מאוד.
המסך הירוק והאפקטים האלו עוד יותר פוגעים ברצינות של הסרט והופכים את הרגעים האחרונים שלו למגוחכים לגמרי, וזה נתון מאוד מצער ומפתיע במיוחד עבור אולפן כמו מארוול שלרוב מצטיין באפקטים שלו. הרמה הירודה של המסך הירוק עוד יותר משעשעת בהנתן העובדה שבחלקים אחרים כמו הופעתו של הענק האדום האפקטים עשוים לעילא ולעילא. זה קצת מרגיש כאילו כל תקציב האפקטים הלך על יצירת דמותו של הענק האדום (שאכן נראית מצוין) על חשבונו של המסך הירוק, מה שיוצר תוצאה מאוד משונה וביזארית.
השורה התחתונה
אני לא כועס על ״קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא״. אני מאוכזב. למרות השיווק הטוב שלו, והבסיס שנבנה במערכה הראשונה, הסרט בהחלט מעניין ומלא פוטנציאל, אבל הכתיבה שלו שמציגה לא מעט דיאלוגים מביכים, קווי עלילה לא רלוונטים ותלושים, ודמויות שלא ברור מה מטרתן בחיים, מפספסת את אותו הפוטנציאל שוב ושוב ושוב. תוסיפו על זה את אחד מהמסכים הירוקים המזעזעים שראיתי בחיי ותבינו שלמרות הבימוי והצילום הטוב שלו והופעת המשחק הנהדרת של שירה האס והריסון פורד, הסרט הופך לאחד הסרטים היותר אפורים וחסרי המשמעות או החן והכיף המפורסמים של מארוול, ואין ספק שמדובר בפספוס אדיר.
*רוצים לקבל את כל החדשות החמות ישר לנייד? הצטרפו לערוץ הטלגרם של Vgames!*
תגובות
1
| פורסם ע"י