מסיפור בן 30 עמודים לסרט אימה שלם, האם הבלק - פון הוא שיחה שתרצו לענות לה?
תודה רבה לטוליפ אנטרטיינמנט על ההזמנה להקרנת הטרום-בכורה!
הקריירה של סקוט דריקסון (Scott Derrickson) הגיעה לנקודה שהיו בה יותר מידי במאים שנאלצו להתמודד עם אולפנים גדולים לפניו. הבמאי שהתחיל מסרטי אימה קטנים וקפץ ישר לתשומת הלב של הקהל עם סרט הקומיקס "דוקטור סטריינג'", חזר עוד פעם לנישה שאיתה הוא התחיל, אחרי שיצא עקב חילוקי דעות מסרט ההמשך לשובר הקופות של Marvel. אם לשפוט על פי דוגמאות העבר, כריס לורד ופיל מילר שיצאו מ"סולו" עקב חילופי דעות הלכו לעשות את "ספיידרמן: מימד העכביש" שמיותר לציין כמה הוא טוב, ואדגר רייט יצא מ"אנטמן" רק כדי להתפוצץ על המסך עם אחד מהסרטים האהובים עליי אי פעם – "בייבי דריבר". כשחובת ההוכחה על דריקסון – הוא ניגש ל-The Black Phone עם הרבה חופש ובטחון, אבל האם זה מספיק כדי להבדיל אותו מרשימת סרטי האימה הנשכחים של השנים האחרונות?
האח, האחות וקצת מידי מכות
במרכזו של הבלאק-פון, עומדת פרשיית חטיפות של ילדים בשכונה, שבמרכזה עומדת מערכת יחסים בין אח לאחות. האח הגדול פין, הוא הילד הטיפוסי מהסרטים האמריקאים שמתבריינים אליו, בעוד שאחותו גוון בעלת חוצפה ותושייה. לאחר שחברו הטוב של פין נחטף, העלילה מתחילה לנוע קצת יותר בקצב, אבל אף פעם לא נכנסת לקצב ממכר. אני חושב שהבעיה המרכזית של הסרט היא שהוא לא נע בקצב איטי ולא נע בקצב מהיר, הוא תקוע איפשהו ביניהם ואף פעם לא תופס אותך עם הרבה התקדמויות בעלילה או בניית מתח איטית ומחושבת לרגע מסויים.
הדוגמא המרכזית היא סצנות החטיפה שמרגישות מצד אחד מאוד חסרות אנרגיה ועם אקשן מזערי ומצד שני לא בונות מתח לקראת רגע גורלי אחד בו הילד נחטף. הבעיה הזאת נפתרת במערכה השלישית, שמתחילה בשיר קצבי במיוחד שמכתיב אווירה נהדרת לרבע שעה האחרונה של הסרט – אבל היא לא מעפילה על התחושה הבעייתית שחשתי בשאר השעה וחצי של העלילה. בחירת הקצב המוזרה הזאת באה לידי ביטוי גם בדיאלוגים של הסרט, שמרגישים לפעמים כאילו הולכים לשום מקום ואז בבת אחת זורקים עליך מידע חיוני וממש כמו בשיחת טלפון – מנתקים. בניגוד לכתיבה והקצב, על הביצוע של השחקנים ושאר הפרמטרים של הסרט אי אפשר להגיד מילה אחת רעה, ואפילו צריך להגיד פסקה שלמה חיובית עליהם.
תעודת בגרות
למרות שאית'ן הוק (Ethan Hawke) מצדיק את ההופעה שלו בכל הפוסטרים לסרט עם תצוגת משחק נהדרת כהרגלו, מי שצריך לקבל את רוב המחמאות הוא מייסון תאמס (Mason Thames) שמשחק את פין בתפקיד הראשון שלו בסרט באורך מלא. רוב הסרט נשען עליו בסיטואציות שכמו שציינתי לא כתובות יותר מידי טוב, מה שהופך את העובדה שהן כן עובדות להישג אדיר שלו כשחקן, של דריקסון כבמאי ושל עורכי הסאונד. גם בסצנות שעל הנייר לא מלחיצות או מתקדמות בקצב שהורג את המתח, הסאונד וזוויות הצילום גורמות למשחק האמין של תאמס להשאיר את הצופה בפוקוס ובסופו של דבר גם להשיג מאיתנו רגשות.
אמנם לא מדובר בסרט מפחיד יותר מדי, אבל כן יצא לי לקפוץ מהכסא ב-Jump scare אחד ולהשאר במתח לאורך חלק מהסצנות, בעיקר בשיחות. עוד קרדיט מגיע לדריקסון בצילום של חלק מהרגעים כמעין סרט חובבני, סטייל ששובר את הרצף וישר מכניס עניין במה נראה לנו לעין. בסצנות האלה גם הסאונד משתנה בהתאם, מה שביחד גורם לצופים לאובדן שליטה ולסצנות בסגנון הזה להיות זכורות לי בתור הרגעים המלחיצים באמת בסרט.
השורה התחתונה
The Black Phone הוא לא הום ראן או סרט אימה שפשוט אסור לפספס, אבל המשחק היוצא מן הכלל שלו, הבימוי המעניין ועיצוב הסאונד הופכים אותו לחוויה מפחידה וטובה לחובבי הז'אנר.
*רוצים לקבל את כל החדשות החמות ישר לנייד? הצטרפו לערוץ הטלגרם של Vgames!*
תגובות
1
| פורסם ע"י