אומנם אין לי ניסיון של ממש עם המשחקים של The Dark Anthology, אבל העלילה, המשחקיות ותצוגת המשחק של השחקנים היא מהמהנות יותר שאני מכיר בז'אנר
עותק סיקור סופק לנו על ידי עדלי יונייטד, תודה רבה!
את ה-Playstation 4 שלי קניתי בשלהי 2015 אחרי השחרור, שני המשחקים הראשונים שקניתי לקונסולה היו BloodBorne הנהדר ומשחק האימה המדובר ביותר כמעט באותה תקופה, Until Dawn. הקונספט של נובלה ויזואלית לא היה חדש עבורי: המשחקים של Telltale גם הביאו אותם לפופולריות יחסית כאשר The Walking Dead ו-The Wolf Among Us אספו קהל מעריצים גדול יחסית למשחק שאין בו המון משחקיות באותה תקופה. Until Dawn הגיע וניער מעט את המשוואה כאשר הוא לא רק התנהג כמו נובלה ויזואלית - הוא נראה והרגיש כמו סרט והוסיף מימד חדש למשחקיות כאשר ביצע שימוש גם בטכנולוגיות השונות שה-DualShock 4 הציע, חוויה יחודית בפני עצמה.
אחרי ההצלחה של Until Dawn, ראינו את Supermassive מפתחים בעיקר משחקי VR חדשים כאשר 2 מתוכם היוו spin-off ופריקוול ל-Until Dawn, שני המשחקים זכו להצלחה נמוכה יותר מהמשחק עצמו, יחד עם משחק אחר בשם Hidden Agenda שהיה משחק אקשן הרפתקאה שיצא לביקורות מעורבות. לאחר מכן Supermassive חזרו למשחקי האימה הסינמטים שלהם יחד עם Dark Picture Anthology, הפעם בשיתוף פעולה עם Bandai Namco ולא תחת האקסלוסיביות של Playstation, יחד עם ביקורות מעורבות יחסית, המשחקים הצליחו, אך לא באותה רמה של Until Dawn (האם תרצו שנכתוב עליהם? מוזמנים להגיד לנו בתגובות!). עכשיו Supermassive חוזרים עם המשחק שהוא ככל הנראה הגדול ביותר שלהם עד כה, The Quarry, ולדעתי ההייפ סביבו מוצדק, בואו ואספר לכם למה.
הלילה עוד צעיר
המשחק שם אותנו בנעליים של קבוצת בני נוער שמדריכים במחנה קיץ, אביגיל (Abigail), קייטלין (Kaitlyn), ניק (Nick), אמה (Emma), ריאן (Ryan), דילן (Dylan) וג'ייקוב (Jacob). בסיום הקיץ, אחרי שהילדים עוזבים את המחנה, אנחנו נשארים עם המדריכים כאשר הם צריכים לעזוב הביתה. אבל כאשר ג'ייקוב לא באמת רוצה לחזור הביתה בעקבות רומן הקיץ שלו עם אמה שמגיע לסיום, על מנת לקבל עוד לילה הוא גונב את זרוע הרוטור מהרכב על מנת להרוויח לילה נוסף במחנה. המנהל של המחנה, כריס (Chris), אינו מרוצה מכך שהם ישארו במקום לילה נוסף ומתעקש שכאשר הם נשארים, שישארו בתוך המבנה וינעלו את הדלתות, אבל כמובן שהמדריכים אינם מקשיבים לבקשתו והלילה הופך לסרט אימה.
כמו שכבר אמרתי בהתחלה, המשחק הוא בעיקר סרט אינטרקטיבי, כל העלילה שלו מתבססת על הבחירות והפעולות של השחקן לאורכו. הנערים, יותר משהם מתמודדים עם הרגשות שלהם אחד כלפי השני, הם גם מתמודדים עם יצורים מסתוריים שמסתובבים בשטח המחנה לאורך הלילה. הדבר היחיד שהתחיל להרגיש כמו בדיחה מאוד מטופשת (והמשחק מאוד מודע לעצמו בנושא) לאורך המשחק, הוא כמות האזכורים לדובים שמסתובבים ביער. מהר מאוד לתוך המשחק אנחנו לומדים שאנשי הזאב מסתובבים ביער ואחראים לכל מה שקורה לאורך המשחק והמטרה של הדמויות שלנו הוא למצוא את המקור לקללה ולהרוס אותה.
קצת בדומה לפסיכיאטר שיושב עם השחקן בין פרק לפרק ב-Until Dawn, במשחק הזה קיימת אישה זקנה שאנחנו נראה בין פרק לפרק ותתן לשחקן אפשרות להציץ לעתיד הקרוב ולתוצאה של בחירות שונות של השחקן (במיוחד דברים שנראים כמו סוף של דמויות מסויימות והכל תלוי בבחירות של השחקן). היא תנסה מפעם לפעם להשפיע על הבחירות שהשחקן יעשה, אך מבלי לשתף את הסיבות לכך עד לקראת סוף המשחק כאשר הקשר שלה לכל מה שקורה במחנה באמת מתגלה.
הדמויות שנשחק לאורך המשחק הן מגוונות למדי, אך לצערי רק למעט מהן באמת יכולתי להגיד שאני מצליח להתחבר באופן אישי, האופי של רובן הוא אגואיסטי, תכונה מאוד ברורה שהובילה לאירועים של המשחק באופן כולל, ולמעט מאוד מהן באמת יש תכונות טובות שאפשר להגיד שהן מצילות אותן. יחד עם זאת למשחק קיים קאסט שחקנים מגוון וגדול במיוחד שאת חלקם יהיה ניתן לזהות מהר מאוד, הראשון שזיהיתי הוא דיוויד ארקט (David Arquette), השחקן של דואי (Dewey) מ-Scream. תצוגת המשחק של השחקנים היא מהמוצלחות שניתקלתי בהן, במיוחד במשחק בסגנון הזה (וארחיב על הגרפיקה אחר כך), הכל מאוד אמין ומאוד אותנטי, באמת חוויית צפייה ומשחק מעולים.
בחירות לחיים
כמו שכבר אמרתי, המשחק הוא נובלה ויזואלית, סרט אינטרקטיבי שאנחנו יכולים לקחת בו חלק ולעצב את העתיד של הדמויות שלנו בתוך הסיפור הכללי של המחנה והשוהים בו. קודם כל ה-tutorials של המשחק הזה הם נהדרים, במלוא מובן המילה, הם מלווים באנימציה ממש חמודה (שכמובן לא קשורה לאיך שהמשחק מתנהל או נראה בכלל, אבל זה באמת מוצלח). המכניקות שנמצאות במשחק ואין הרבה מה לדבר עליהן ונראה אותן כמה פעמים בדקה כמעט, הן הבחירה בדיאלוגים וה-Quick Time Events (בקצרה QTE), אבל מעבר להן יש כמה דברים נוספים.
אני לא אתעכב על מערכת הסיור: היא בעיקר עוזרת למצוא דברים כמו Collectibles ואסיפה של דברים כמו ראיות ורמזים שונים למה שמתרחש בסביבת המחנה, אבל הם לא משנים את העלילה - הם בעיקר משנים את מה שנשמע באפילוג שמוצג אחרי שנסיים את המשחק (האם הנערים מצליחים להפיץ את האמת מאחורי האירועים במחנה?). מכניקה אחת שככל הנראה הגיעה בצורה מסויימת מ-Until Dawn וסובלת מהעובדה שאותו המשחק היה נעול לקונסולה בודדת, היא המכניקה שבה השחקן צריך להחזיק את הנשימה: ברגעים מסויימים השחקן יצטרך לשהות במחבוא מסויים על מנת שלא להיתפס. ב-Until Dawn היתה מכניקה שבה היה צריך להחזיק את ה-DualShock בלי לזוז על מנת לשרוד, ואומנם ה-DualSense נותן תגובה לשחקן מבחינת רטט, אך אנחנו לא מקבלים הרבה מעבר לזה וזה קצת חבל.
עוד מכניקה אחת שדורשת אזכור היא מכניקת הקרב (כן, קראתם נכון, ככה היא נקראית במשחק ואסביר), בחלקים מסויימים של המשחק נאלץ לבחור (כמובן) אם לירות או לא בעזרת השוטגן שלנו, הדבר ידרוש מאיתנו לכוון את הנשק למטרה ולבחור לירות (או פשוט לחכות שיגמר הזמן). הדבר יופיע בכמה מקומות ספציפים לאורך המשחק, הדבר גם כן יכול להוביל למוות או להצלה של חיים, אבל בזאת מכניקת הקרב באמת מסתכמת, לא מאוד מרגש אך יכול לשנות את הסיפור גם כן. בנוסף לזאת, אם דמות מתה לאורך המשחק, לשחקן קיימת אפשרות של 3 ניסיונות חוזרים לאורך המשחק שלאחריהן, השחקן יאלץ להתמודד עם התוצאה. אני לאורך כל המשחק לא ידעתי על המכניקה הזאת עד לקראת הסוף שבו הייתי צריך לירות באיש זאב על מנת לשרוד (ולכוון שוטגן עם הקונטרולר זאת משימה קצת קשה עבורי כמשתמש עכבר ומקלדת קבוע, אנא סלחו לי).
לא סרט מצוייר, סרט אמיתי!
עכשיו כשדיברנו על המשחקיות, אפשר לדבר על דברים נוספים, כמו הנראות של המשחק, שזה משהו שחייבים לדבר עליו, כי המשחק נראה מיליון דולר, באמת, אני לא חושב שיצא לי לראות משחק שנראה כל כך טוב כמו המשחק הזה. הטקסטורות באיכות סופר גבוהה, ההבעות נראות אמיתיות ואותנטיות מאוד, אפשר לפתוח את התפריט וממש לבחון את הפנים של הדמות שאותה אנחנו משחקים באותו הפרק. הדבר היחיד שהצליח להפריע לי ממש מעט הוא חלק מהאנימציות, רוב הזמן הן נראות מעולה, אבל היו מספר פעמים שהסתכלתי על האנימציה של חלק מהדמויות והן הרגישו מאוד רובוטיות מסיבה לא ברורה, במשחק שעושה שימוש לא קטן (אני מניח) ב-motion capture, היו פעמים שהייתי נורא מופתע ממה שראיתי. בנוסף, יש פעמים שאני רואה ומרגיש שהדמויות לא מסתכלות אחת על השני בכלל, אלא על האוויר שליד הדמויות האחרות, יכול להיות שמדובר בעניין של קומפוזיציה, אבל קשה שלא להבחין בזה מדי פעם.
עוד טענה אחת קטנה, מתקשרת לאזכור שלי לשימוש בפיצ'רים של ה-DualShock ב-Until Dawn: השימוש ברטט של ה-DualSense כמעט ולא קיים, בכלל, אין כמעט רטט למעט מהפעמים שהשחקן צריך להחזיק את הנשימה שלו. אני מבין שהמשחק הוא מולטי פלטפורם ואין סיבה טובה במיוחד לתעדף את הפיצ'רים של קונסולה אחת כאשר המשחק יוצא למספר מקומות, אבל באמת שהקיום של הרטט בשלט בכלל, כמעט ולא קיים לאורך כל המשחק, כאשר יש רגעים שהם באמת מלחיצים, הייתי מצפה לניצול קצת יותר מעניין של חלק מהפיצ'רים ב-DualSense, אני תוהה אם הדבר נכון גם לשלט של ה-Xbox. בנוסף, בזמן שיש הרבה בחירות שהן מאוד משמעותיות לסיפור של המשחק, בדגש על מי זוכה לחיות ומי ימות, יש הרבה בחירות שהן חסרות כל משמעות עבור הסיפור או לקשר שבין הדמויות. כביכול לאורך המשחק אנחנו נקבל כל מיני הודעות קופצות בנוגע לכך שדמות תזכור את ההחלטה של דמות שאנחנו נשחק, אבל בשונה ממשחקים כמו של Telltale שבהן היחס לדמות מסויים יכול להפוך את העלילה באופן מוחלט, פה אין תחושה משמעותית שזה באמת ישנה את ההחלטות של דמויות מסויימות בנוגע לדמות שלנו ולהפך.
עוד אזכור אחרון כמובן לעיצוב הסאונד והפסקול של המשחק, עיצוב הסאונד הוא נפלא, כשהוא דורש מהשחקן במצבים מסויימים לשים לב יותר לדברים, כמו כאשר הוא צריך להחזיק את הנשימה שלו (אני ממליץ כמובן לשים אוזניות), והצלילים של היער מאוד מכניסים לאווירה של חוסר מודעות וצורך להיות זהיר, במיוחד בחלקים שבהם השחקן צריך להחליט אם הוא יורה בשוטגן או לא. הפסקול של המשחק הוא מעולה:ֲֲ יש בו מגוון מאוד נחמד של שירים מאריאנה גרנדה עד לאלמה קוגן (כמה עוד גרסאות של Fly Me to the Moon אני עוד אמצא?), יחד עם זאת, עם כל הרשיונות למוזיקה מסחרית שנרכשו בידי הסטודיו למשחק, מופיעים כמה קאברים לא ברורים במיוחד, דוגמת Imitation of Life של R.E.M., למה לא להביא את השיר המקורי? אני מסוגל להבין את השימוש ב-Smells Like Teen Spirit של Pussy Revolution (במקור של Nirvana) מאחר והוא נשמע בתחלית שונה מהמקור, אבל יש פה כמה בחירות קצת לא ברורות.
השורה התחתונה
המשחק (או הסרט האינטרקטיבי אם תעדיפו) The Quarry הוא חוויה מעולה לחובבי אימה! אומנם אין לי ניסיון של ממש עם המשחקים של The Dark Anthology, אבל העלילה, המשחקיות (המינימלית ככל שתהיה) ותצוגת המשחק של השחקנים היא מהמהנות יותר שאני מכיר בז'אנר הזה. בזמן שהיו מספר דברים נורא קטנים שהצליחו להוציא אותי מהחוויה (כמו אנימציות מעט שבורות), בחירות לא משמעותיות מספיק וסאונדטרק טיפונת מאכזב, עדיין מדובר בחוויה חיובית במיוחד שכל חובבי הנובלות הויזואליות וחובבי האימה בפרט צריכים לחוות.
תגובות
1
| פורסם ע"י