שונה מכל מה שיש כרגע - לטוב ולרע
ווס אנדרסון (Wes Anderson) קנה לעצמו, ובצדק, שם של במאי עם קול ייחודי בתעשייה שהולכת ונהיית פחות ופחות יצירתית. "הכרוניקה הצרפתית" לא שונה משאר יצירותיו, ובו בזמן שונה לגמרי מכל שאר האפשרויות שניתן כרגע לראות על המסך הגדול, לטוב ולרע. יצאתי לראות את היצירה האחרונה של אנדרסון, ומדובר בסרט שונה מאוד ממה שאנחנו רגילים לסקר כאן באתר, אבל פשוט לא יכולתי לוותר על ההזדמנות לחשוף אנשים נוספים לסרט הזה. הנה מה שחשבתי על The French Dispatch.
כריכת עיתון
ביל מארי (Bill Murray), בתפקיד מנהל העיתון "The French Dispatch" שולח ארבעה מכתביו לסקר ארבעה סיפורים שונים המתרחשים בעיר הבדויה אונווי שבצרפת. כמו בסרטיו הקודמים, אנדרסון מקפיד למלא כל חלל בעלילה בסיפורי רקע קצרים שתורמים לתמונה הכוללת. אך שהפעם, הסיפורים הקצרים עוברים משולי הסיפור להיות הנתיבים המרכזיים של הכביש. מי שייכנס לסרט בציפייה לקבל עלילה מסקרנת, מצחיקה באופן יוצא דופן ואפילו בעלת מוסר השכל, יופתע לגלות לא אחת - אלא שלוש עלילות שונות לגמרי שהקשר ביניהן מזערי. את העלילות עוטף ווס בסגנון המופלא שלו, מה שיוצר מעין ספר סיפורים קצרים בצורת סרט. זה נשמע מעט מוזר, וגם לצופה עם ראש פתוח יהיה קשה להבין שמדובר בסיפורים קצרים ולא עלילה קוהרנטית, אך הסיפורים מסופרים בצורה כל כך נפלאה שאין לי ספק שגם מי שקורא את זה עכשיו וסקפטי לגבי הסרט יישאב כל פעם מחדש לסיפור הנוכחי.
הטוב, הרע והיפייפה
ווס אנדרסון הוא בראש ובראשונה מספר סיפורים. כל מי ששמע סיפור או שניים במהלך חייו וודאי יודע שלעלילת הסיפור חשיבות רבה, אך לדרך שבה סיפור מסופר חשיבות רבה עוד יותר. אנדרסון מודע לכך, וניכר בכל סרטיו הדגש העצום שהוא נותן לדרך. בין אם זה קריין חיצוני או דמות בתוך הסרט שמספרת את הסיפור שאנו רואים, ווס חוגג את הדרך שבה העלילות מסופרות לא פחות מהעלילות עצמן. "הכרוניקה הצרפתית" – שבבסיסה היא ארבעה כתבים שמספרים סיפורים שחוו מהצד, מתגלה כחגיגה של ממש לדרך. בין אם זה לראות את טימותי שאלמה (Timothee Chalamet) בתור סטודנט צרפתי שמוביל מהפכה של ממש בעיר או טילדה סווינטון (Tilda Swinton) בתור העיתונאית ברנסן שמרצה לאנשים על אומנות, האלגנטיות והסטייל המיוחדים של אנדרסון משאירים את העיניים שלנו על המסך ואת החיוך על הפנים.
בניסיו דל טורו (Benicio Del Toro) בתפקיד אסיר הנידון למאסר עולם בעל כשרון יוצא דופן בציור
הדרך נפלאה ותלונות עליה יהיה קשה למצוא, אך גם עיניין רגשי בעלילה יהיה קשה למצוא. אנחנו אמנם מלווים כל סיפור בערך כ-25 דקות בעיניין רב לדמויות ובציפייה למה שיקרה איתן, אך הזמן המועט יחסית לכמות הפרטים שניתנים לנו בו באים על חשבון התחברות רגשית עם הדמויות. הדבר גורם לאירועים הביזאריים שקורים במהלך כל עלילה להשפיע על הצופה פחות ממה שהצליח אנדרסון בסרטיו הקודמים.
בין אם זה הצבעים, הצילום, התסריט השנון והמצחיק או הפסקול (שנכתב ברובו על ידי אלכסנדר דספלה שהלחין גם את "מלון גראנד בודפסט") – ווס אנדרסון בשיא שלו כאן. הוא מצליח לדלג בין שחור-לבן לצבע, הומור וקלילות למוסרי השכל עמוקים ואפילו מצילום נהדר לקטע מצוייר נהדר אף יותר בדרך שתגרום לכם לתהות למה לא כל הסרטים נעשים בצורה שכזו. כרגיל, כל סצנה פה יכולה לקבל מסגרת ולהיתלות במוזיאון, וכל רצועה מהפסקול, הישר לפלייליסט של בתי הקפה הכי מהודרים בפריז.
השורה התחתונה
מי שאוהב את סרטיו של אנדרסון, יהנה בלי שום צל של ספק מכל אספקט שיש לסרט להציע ב-108 דקות בהן הוא רץ. מי שלא אוהב, כנראה שלא יימצא פה משהו חדש, אך קשה לי להאמין שלא יצחקק לעצמו בסצנת השחמט או בסיור בעיר אותו מעביר אוון ווילסון לדוגמא. מי שלא מכיר ימצא את עצמו בנקודת פתיחה מסקרנת שככל הנראה תגרום לו ללכת לבדוק גם את סרטיו האחרים של אנדרסון. אמנם לא מדובר בסרט מושלם, ולמען האמת הוא גם לדעתי נופל מעט מה-"גראנד בודפסט" , אך כמו שווס מציין בסרט עצמו - מסתמן שבסופו של דבר זוכרים מאדם את הריח המיוחד שלו - ומה שהקהל יזכור מהסרט הזה הוא אותו סטייל שייחודי רק לו - ומדובר בזכרון מתוק במיוחד.
*רוצים לקבל את כל החדשות החמות ישר לנייד? הצטרפו לערוץ הטלגרם של Vgames!*
תגובות
1
| פורסם ע"י