שלוש דמויות, אינספור סופים אפשריים. מה דייויד קייג' מביא לנו לשולחן הפעם?
זאת הסיבה שאני מת על משחקים כאלה. Detroit: Become Human הוא כותר הנרטיב החדש מבית David Cage, אשר ידוע (לטוב ולרע) על כך שהביא לנו את Heavy Rain ו-Beyond: Two Souls. קייג' התחיל בפיתוח של דטרויט לאחר שב-2012 הציג Tech Demo של אחת הדמויות - Kara. הסרטון הציג אנדרואידית שרק נוצרה ועונה על שאלות מצד דמות מחוץ למסך. השאלות גורמות לאנדרואידית לפתח מודעות עצמית, וכשהדמות מבינה את זה, האנדרואידית נשלחת לפירוק. היא מתחננת שישאירו אותה בחיים, אך הדמות מסרבת להקשיב לה, עד שהיא צועקת שהיא מפחדת, והכל נעצר. היא נבנית מחדש ויוצאת לדרכה בתור אנדרואידית עם מודעות.
אנשים שראו את הסרטון אהבו מאוד את הרעיון, וביקשו מקייג' לפתח משחק שמבוסס על העולם שנבנה בסרטון הזה. כפי שאמרתי בהתחלה, מי לא ירצה לשחק במשחק מהסוג הזה? 6 שנים לאחר מכן, ואנחנו מקבלים את Detroit: Become Human. אז האם קייג' הצליח להתעלות על עצמו אחרי הפרוייקטים הקודמים והשנויים במחלוקת שלו? בואו נגלה.
אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?
בגלל שמדובר במשחק שנשען כמעט כולו על העלילה והבחירות שתבצעו, אני נאלץ לדבר על קווי העלילה של הדמויות שתגלמו, אז ראו זאת כאזהרת ספוילרים. המשחק זורק אותנו לשנת 2038 ומתרחש, למרבה ההפתעה, בדטרויט. האנושות התקדמה מאוד מבחינה טכנולוגית, ואנדרואידים הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום של בני אדם. הם משתמשים בהם לכל דבר מעוזרי בית או שותפים ועד לשוטרים או בלשים. המשחק מתמקד ב-3 דמויות: קארה(Kara), אנדרואידית משרתת שנרכשת ע"י אב מכה במטרה שתטפל בו ובביתו, קונור(Connor), אב טיפוס של אנדרואידים בלשים שחוקר תופעה של אנדרואידים שפועלים נגד האדונים שלהם, ומרקוס(Markus), אנדרואיד שמטפל בצייר מבוגר שמעודד אותו לחשוב בשביל עצמו. שלושת קווי העלילה האלו מתפתחים כשמרקוס וקארה מגיעים למודעות עצמית. קארה מגנה על אליס מאביה ובורחת איתה מהבית ומרקוס מואשם ברצח שלא ביצע ונשלח לחצר גרוטאות. קונור, בתור תפקידו כבלש משטרתי, מתחיל לרדוף אחר שתי הדמויות האחרות, וכל בחירה שתבצעו עם כל אחת מהדמויות יכולה להשפיע בצורה דראסטית על התקדמות העלילה של דמות אחרת.
בפעם הראשונה במשחק של Quantic Dream, הייתי מעוניין בכל אחת מהדמויות עד הרגע האחרון. מדובר בפלא טכנולוגי שמשאיר אותך במתח ומציג המון רגעים מרגשים ומרתקים, וקייג' הצליח לבנות לא רק עולם שמרגיש חי ואמיתי מאוד, אלה חברה ומגוון של דמויות ייחודיות שיסקרנו אתכם ויגרמו לכם לרצות את הסוף הטוב ביותר עבורם ולראות אותם מגשימים את החלומות שלהם.
בחירות, בחירות...וקצת QTE
אבל בשביל להגיע לסוף הטוב ביותר צריך לבצע בחירות, חלקן קלות, חלקן קשות, חלקן ישברו לכם את הלב. אבל כמו כל משחק של דייויד קייג', בחירות הן חלק בלתי נפרד מהחוויה(או מהחיים). המשחק מחולק להרבה פרקים, כל פרק מתמקד בדמות ספציפית. לרוב זה הולך ככה - אם מדובר בפרק של קונור, אתם תגיעו לזירת פשע ותחקרו אירוע שקרה. אתם תסתובבו ברחבי המפה, תאספו רמזים עד שלבסוף תבינו את השתלשלות האירועים, ומשם תמשיכו את החקירה. בדרך כלל תצליחו להבין לאן הפושע ברח, ואם תתפסו אותו, הסצנה הבאה עם קונור תהיה סצינת חקירה. פספסתם רמז מסוים במשימה הקודמת? יכול להיות שכאשר תחקרו את האנדרואיד, הרמז שפספסתם היה יכול להיות מה שיעזור לכם להתקדם. אבל אתם בחיים לא תראו מסך Game Over, אפילו אם החקירה השתבשה לחלוטין.
המשימות של קארה לעומת זאת, יציגו בפניכם אתגרים הישרדותיים והתלבטויות שיגרמו לכם לפקפק במוסר שלכם. האם לשדוד חנות בשביל כסף שיתן לכם לשלם עבור חדר במלון, או להסתפק במכונית נטושה ולקפוא מקור בלילה? עצם העובדה שאתם צריכים לדאוג לילדה קטנה הופך את כל הבחירות שלכם להרבה יותר קשות, ומצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים מפקפק בבחירה שהרגע ביצעתי.
קו העלילה של מרקוס הוא כנראה המעניין ביותר. לאחר שהואשם ברצח, מרקוס מגיע למקום שנקרא Jericho(או יריחו, אם תרצו). המקום משמש כמקום מקלט בטוח לאנדרואידים שפיתחו מודעות וברחו מעבדות. אתם מתחילים לעזור לקהילה הקטנה הזו ומבצעים איתם משימות שיעזרו להם לשרוד ולדאוג לתושביה. לאט לאט מרקוס מבסס את מקומו בתור המנהיג, ואתם תמצאו את עצמכם עומדים מול בחירות לא קלות, כמו האם לבצע הפגנות אלימות או שלוות או לבחור מה להגיד בנאום שתשדרו לעולם כולו שמייצג את האנדרואידים. ברוב המשימות שלכם גם תצטרכו להחליט האם שווה להקריב חיים של בני אדם עבור המטרה הנעלה שלכם, משהו שלא בטוח שכל תושבי יריחו יראו בעין טובה.
עד כמה שקוי העלילה האלו מרתקים, ישנן סיטואציות רבות בהן המשחק נהיה קצת...צפוי. לא משנה עד כמה שקטה הסצנה שאתם נמצאים בה, היא תמיד תסתיים באירוע דרמטי ומפתיע. המשחק אף פעם לא נתן לי רגע ליהנות מהשקט או תחושת ההצלחה מהפרק הקודם מבלי שיזרוק עליי עוד סיטואציה מלחיצה שאני אצטרך למצוא דרך לצאת ממנה. זה כאילו הכתבים של המשחק חשבו שאם כל פרק לא יסתיים עם אירוע משוגע בסוף, השחקנים ישתעממו וילכו לעשות משהו אחר. המשחק מפחד לתת לנו רגעים קטנים של שקט, וזה לרוב הופך כל סיטואציה רגועה למשהו מפוצץ באקשן - וזה לא דבר טוב.
אבל כשיש אקשן, מדובר באקשן טוב. גם כאן אתם מתמודדים עם אקשן דרך QTE. לחצו על הכפתור שמוצג כמה שיותר מהר ותצליחו, פספסו את הזמן שהוקצב לכם או לחצו על כפתור לא נכון והדמות שלכם תיכשל במתקפה או ההתחמקות שהיא עמדה לבצע. לא מדובר במשהו קשה מדי, וכל עוד אתם מרוכזים במסך אין סיבה שתיכשלו, ומצאתי את עצמי מת מפחד לפספס כפתור אחד שעלול להיות מה שיהרוג את הדמות שלי. האקשן והכוראוגרפיה של הקרבות תמיד מהנה לצפייה, והייתי ממש גאה בעצמי כשהצלחתי להביס כמות מסוימת של אויבים ולהציל את חברים שלי מאמבוש - ולראות איך ההערכה שלהם כלפי עזרה לי בסיטואציות אחרות בפרקים שיבואו.
אפקט הפרפר במיטבו
אבל פעולות מסוימות יכולות לגרום לתגובות מסוימות. הרגתם אדם חף מפשע בתור מרקוס? השותפים שלכם ביריחו עלולים לבגוד בכם, תלוי איך תתייחסו אליהם בהמשך. בחיים שלי לא ראיתי משחק שהולך כל כך רחוק כדי לוודא שלא תראו את אותם האירועים פעמיים. לרוב לכל פרק שתשחקו יהיה קרוב ל-4 סופים שונים, כל אחד שונה מאוד מהאחרים, כל אחד ישים אתכם בנקודה שונה בפרקים הבאים. כדי שתישארו במעקב על ההתקדמות שלכם, המשחק מציג בפניכם תרשים זרימה בסוף כל פרק כדי שתוכלו לדעת מה פספסתם ומה האופציות האחרות שלכם בפעם הבאה שתשחקו. אני חייב לומר, אני בדרך כלל לא משחק במשחקים כאלה פעמיים, בידיעה שאני כנראה אראה את אותם הדברים שוב, אבל Detroit: Become Human הוא המשחק הראשון שגרם לי לחזור - כי ידעתי שהפעם הבאה תהיה שונה לחלוטין.
אבל די לדבר על העלילה, בואו נדבר קצת על שאר האלמנטים של המשחק. אם עדיין לא יצא לכם לראות, דטרויט הוא בין המשחקים המרשימים ביותר על ה-Playstation 4. הדמויות נראות כל כך אמיתיות בהבעות הפנים, התנועה והדיבור, שלרוב שכחתי שאני משחק במשחק ווידאו ולא רואה סרט עם קצת CGI על הפרצוף של השחקנים. כשדמות מאוכזבת או שמחה, אי אפשר שלא לראות את זה על הפנים שלה. כשדמות עצובה, אתם רוצים להביא לה טישו. אם חשבתם ש-Heavy Rain או Beyond: Two Souls או אפילו Until Dawn הצליחו להרשים עם סצנות סינמטיות ודמויות אמינות - דטרויט מתעלה על כל הציפיות.
מבחינת סאונד, הכל נשמע מצוין החל מיריות אקדח, מזג אוויר כמו גשם או סערות וכל הביפים וקליקים שאתם שומעים כשאתם מדמיינים מפעל לייצור אנדרואידים - הכל עשוי טוב. סצנה אחת שתיחקק במוחי כסצנת המשחק הטובה ביותר לשנת 2018 היא כשאתם מגלמים את מרקוס לאחר שנשלח לחצר הגרוטאות. אתם מתעוררים מפחודים בלי רגליים, עין וקולטן שמיעה, הכל נשמע כאילו נסעתם לטיול משפחתי בחרמון ונסתמו לכם 2 האוזניים. ידיים נשלחות אליכם, צעקות של אנדרואידים שמתחננים לעזרה וברקע - מכוניות, אנשים מדברים וצוחקים ומכונות ממשיכות לעבוד. זו רק סצנה אחת שמראה בדיוק את הנחיתות של אנדרואידים והאדישות של בני האדם למצבם, ולמשחק לא חסר סצינות שמעבירות מסרים כאלו.
ראוי לציין שהמדובבים וואלורי קורי, ג'סי וויליאמס ובריאן דצ'ארט מצויינים בתפקידם בתור האמא הדואגת, המושיע והחוקר העקשן, לצד קלאנסי בראון(מר קראב מבובספוג) בתור האנק, השותף האלכוהוליסט של קונור שמצליח להפיח קצת חיים ומקוריות בדמות קלישאה שהשתמשו בה במיליון סרטים וסדרות כאלו ואחרות.
השורה התחתונה
Detroit: Become Human הוא לא משחק מושלם, אבל אם אתם מחפשים כותר נרטיב שיצליח לסקרן, לרגש ולהשאיר אתכם על קצה הכיסא - זה המשחק בשבילכם. הוא מרהיב מאוד, משכנע מבחינת משחק ודיבוב מצד השחקנים ויגרום לכם לחשוב שאתם נמצאים באולם קולנוע. דיוויד קייג' מספק לנו את אחד המשחקים הטובים ביותר ל-Playstation 4, אחד שיזכר לדורות הבאים כפלא סינמטי וטכנולוגי, ויצירת מופת בתחום הנרטיב.
תגובות
1
12:24 06.06.2018 |
siegfried
ביקורת נהדרת, והפתיחה משעשעת מאוד("זה לא telltale כאן, פה הבחירות באמת משנות". כל כך עצוב שזה נכון).
אבל האם הספויילר המגוחך בגודלו על הסיפור של קונור היה הכרחי? לדעתי כדאי מאוד מאוד למחוק אותו.
2
12:22 29.06.2018 |
Or.A
אין ממש אפשרות לתת ספוילרים אמיתיים על המשחק, הכל קורה בצורה שונה אצל כל אחד.
לי לדוגמא היה בחירה שרק 2 אחוז מהשחקנים בחרו, מה שאומר ש 98 אחוזים בכלל לא מודעים לזה למרות שעברו את החלק.
3
| פורסם ע"י