סדרת משחקי היריות הקלאסית חוזרת בכותר נוסף שאפתני במיוחד. אחרי ציפייה רבה, קיבלנו אותו לסיקור מקיף ויצאנו להפיל את הנאציזם
אם יש סדרת משחקים שהגדירה את ז'אנר היריות מגוף ראשון הרבה לפני כותרים ותיקים כמו Call of Duty, Battlefield, Doom או Quake היא ללא ספק סדרת Wolfenstein. המשחק המהפכני והשערורייתי אומנם נוצר באמצע שנות ה-80, אך פרץ בסערה לעולם הגיימינג בתחילת שנות ה-90 עם הכותר Wolfenstein 3D. עם השנים, זכתה הסדרה לעוד ועוד כותרי המשך שרק הפכו אותה למוצלחת יותר ואחרי הצלחת הכותר האחרון, The New Order, מגיע תורו של המשחק החדש, The New Colossus, להגיע לשיאי הצלחה גבוהים יותר. האם המשחק צלח את המשימה הלא פשוטה?
נעים מאוד, טרור-בילי
החל ממשחק ה-Reboot מ-2001, החלו לתפור לסדרה קו עלילתי ובמשחק האחרון מ-2014, The New Order, ראינו כיצד גרמניה הנאצית מנצחת במלחמת העולם השנייה ומתחילה להשליט את המשטר שלה בעולם. העלילה בסדרה תמיד הייתה מצוינת והמשחק החדש, The New Colossus, ממשיך את הרצף החיובי שלה. במשחק תמצאו דמויות ישנות ואהובות כמו אניה, אהובתו של B.J Blazkowicz, סת' רוט, הממציא היהודי-פולני שנוטה להשחיל במשפטיו מילים גסות ביידיש וכמובן מקס האס, הענק הילדותי שיודע לומר את שמו בלבד. לצדם, מציג המשחק דמויות חדשות כמו גרייס, מנהיגת המחתרת השחורה האמריקאית, הורטון, איש דת קומוניסט ושיכור ועוד המון דמויות מצחיקות וצבעוניות.
עלילת המשחק מתמקדת בגיבורינו, ביג'יי (כמה מפתיע), שניצל על ידי חבריו לאחר אירועי המשחק הקודם. ביג'יי נופל לתרדמת ארוכה של 5 חודשים ולאחריה, הוא מתחיל להרגיש את "עייפות החומר" ולהיחלש אחרי שנים ארוכות של מלחמה ופציעות. למרות זאת, ביג'יי דוחף את עצמו ואת חבריו קדימה כדי להילחם במשטר (שהדביק לו את הכינוי טרור-בילי) ולנקום באויבתו מהמשחק הקודם, פראו אנגל. הסיפור כולל המון טוויסטים, פלאשבקים מילדותו הקשה של ביג'יי שכללה אלימות במשפחה בין אביו הגזען לבין אמו היהודייה (כן, הוא משלנו) וסצנות מפילות לסת רבות, אך הכוח הגדול של הנרטיב הוא דווקא שונה. מעבר לסיפור עצמו, הדיאלוגים ויכולת הכתיבה המעולה של התסריטאים הופכים את העלילה למשובחת בזכות השילוב המוצלח בין נושאים קשים וכאובים לבין שורות מחץ הומוריסטיות. המפתחת, MachineGames, הצהירה שהמשחק לא יכלול מולטיפלייר כדי ליצור סיפור משובח ואכן קיימה את הבטחתה. למעשה, הסיפור והדמויות של The New Colossus כל כך מרשימים, עד שבהחלט ניתן לעבד אותו לסדרת טלוויזיה.
אחת הנקודות שאהבתי מאוד במשחק היא היכולת שלו לבנות עולם מקביל דיסטופי ברמה כל כך משכנעת שממש תגרום לשחקן לתהות מה היה קורה אם גרמניה הייתה מנצחת במלחמת העולם השנייה. מיותר לציין שמבחינה גרפית, המשחק נראה מעולה, אך מעבר לכך, הוא מציג לכל אורכו את השתלטות הנאציזם על כל אורח החיים המודרני. אותה השתלטות באה לידי ביטוי בכלי התקשורת, בתרבות, במצעדי ראווה צבאיים ברחובות ארצות הברית, בהשתלטות השפה הגרמנית על העולם כולו ואף בתחום הקולינריה. כל אלה הופכים את התוכן של המשחק לחסר מעצורים בכל הקשור לגזענות, אנטישמיות וסדיזם. לא מדובר ביתרון או חסרון, אלא בתמונת מראה שהמשחק מטיח בקהל שלו, שכן בתקופה האחרונה הניאו-נאציזם והגזענות הרימו את ראשיהם המכוערים.
Get Psyched! Again!
מעבר לסיפור המצוין, The New Colossus שם דגש גדול גם על המשחקיות הייחודית שלו - להרוג כמה שיותר נאצים בכל דרך אפשרית. בדומה למשחק הקודם, תוכלו לגשת לקרב בשתי דרכים: הסתערות או התגנבות. ברוב המשחק, תמצאו את עצמכם מסתערים ברעש ופיצוצים, שכן על כך הוא מבוסס. הקרבות טובים מאוד ואף פרועים לעתים, מגוונים, אלימים, מתנהלים בקצב מהיר וכוללים סוגים רבים של אויבים, מחיילים פשוטים ועד לרובוטים בגדלים שונים המצוידים בנשקי לייזר עתידניים. בנוסף, גם הפעם המשחק מאפשר לשחקנים להחזיק שני נשקים בו זמנית כדי לזרוע הרס נוסף, אלא שהפעם ניתן גם לשלב ביניהם. כך למשל, תוכלו להחזיק רובה ביד ימין לטווח בינוני ושוטגאן ביד שמאל לטווח קרוב. מבחינת ביצועים, רובו המוחלט של המשחק רץ בצורה אידיאלית של 60 פריימים לשניה. כמו כן, מגוון הנשקים רחב, אם כי לא ברמת הארסנל, וכל אחד מהם ניתן לשדרוג. שדרוג הנשקים נעשה באמצעות ערכות כלי עבודה שמפוזרות בשלבים השונים. כל פעם שתמצאו אחת כזו, תקבלו נקודת שדרוג אחת שאותה תוכלו להשקיע בנשק לבחירתכם. בנוסף לנשקים הסטנדרטים, ניתן לאסוף נשקים כבדים יותר מאויבים חזקים שמתו, למשל תותח לייזר, מטול רימונים ועוד. השימוש בהם הוא תענוג גדול, אלא שאותם לא ניתן לסחוב על הגב או לשדרג.
בדומה למשחק הקודם, בתפריט המשנה של המשחק תוכלו למצוא רשימה של אתגרים שבכל פעם שתשלימו אותם, תקבלו בונוסים ייחודיים וקבועים. לדוגמא, אחרי שתחסלו מספר מסוים של נאצים באמצעות שני כלי נשק בו זמנית (Dual-Wield), תקבלו 20% בונוס לסך התחמושת הכוללת בכל הנשקים שלכם. מערכת האתגרים הזו מהנה, כיפית וגורמת לשחקן לגוון את צורת המשחק שלו.
אם תבחרו לגשת לקרב בשקט ובהתגנבות, תגלו מהר מאוד שמדובר במשימה מאוד לא פשוטה. תצטרכו להשתמש בגרזנים שלכם כדי לחסל בשקט אויבים מאחור. את הגרזנים אפשר גם לזרוק למרחק, בדומה למשחק הקודם שאיפשר הטלת סכינים. הבעיה במערכת ההתגנבות היא לא השימוש בגרזנים, אלא יכולת הגילוי העל-אנושית שמפגינים האויבים. לאורך המשחק, נתקלתי בהמון מצבים שהתגליתי גם כשהתכופפתי מאחורי מחסה והתוצאה היא הפעלה של אזעקה שמזרימה אויבים נוספים לחסל אתכם. כל אלה גורמים למערכת ההתגנבות להרגיש מעט מיותרת. באופן כללי, אין ספק שהקרבות כיפיים וטובים אך הם בכלל לא קלים.
Dark Souls: The New Colossus
כיאה לסדרת Wolfenstein, אותן שורות המחץ האייקוניות כגון Bring 'em On, I Am Death Incarnate וכו' חוזרות והמשחק כולל 7 רמות קושי שונות. במבט ראשון, נראה שהמשחק מכוון לקהל יעד גדול, משחקנים שלא מחפשים אתגר כלל ועד למזוכיסטים רציניים. אולם, The New Colossus סובל מבעיה קשה מאוד של חוסר איזון משווע בין רמות הקושי השונות. לצורך הסיקור, התחלתי את המשחק על רמת הקושי הסטנדרטית, Bring 'em On. שיחקתי המון משחקי FPS במהלך 27 שנותיי ולמרות שמדובר ברמת קושי סבירה על הנייר, מוקדם מאוד בתחילת המשחק הגעתי להמון מצבים בהם הנאצים פשוט שחטו אותי בקלות. השחיטה הזו לא באה לידי ביטוי רק בכמות הנזק הגדולה שהאויבים עושים, אלא גם ביכולת הדיוק המושלמת שלהם. לפעמים מספיק צרור קטנטן של יריות מטווח רחוק כדי להרוג את השחקן לגמרי, דבר שמוביל ללא מעט תסכול. כדי להוסיף חטא על פשע, מספר נקודות החיים של ביג'יי במהלך לפחות חצי מהמשחק הוא 50 בלבד, במקום 100. נכון שבדומה למשחק הקודם, אפשר לצבור נקודות חיים ושריון מעבר למקסימום, אך לרוע המזל, הן צונחות במהירות גבוהה מאוד לכיוון המקסימום המותר, כך שהצבירה הזו כמעט ולא מורגשת.
את יתר המשחק צלחתי בלית ברירה על רמת הקושי השנייה, Don't Hurt Me, עד שהגעתי לקרב האחרון. בשלב הזה, אחרי אין-ספור ניסיונות שהזכירו לי את הפעם האחרונה שניסיתי לשחק Dark Souls, רמת התסכול שלי הגיעה לשיא ונאלצתי להוריד את רמת הקושי דרגה אחת נוספת לרמה הקלה ביותר. חשוב לציין שההבדל בין שתי הרמות הוא עצום: האויבים מפספסים את המטרה שלהם בקילומטרים ונקודות החיים והשריון כמעט שלא יורדות. לאחר סיום המשחק, הרגשתי שאין שום רמות ביניים בין אתגר אפסי לאתגר גבוה במיוחד. כל העובדות האלה פוגעות המון בחוויה של המשחק וגורמת במקרים מסוימים לשכוח את הסיפור המצוין שלו. חסרון נוסף, פחות גדול אומנם, הוא העובדה שהמשחק לא כולל קרבות בוס כלל.
השורה התחתונה
Wolfenstein II: The New Colossus לוקח את הסדרה צעד אחד גדול קדימה. הסיפור הטלוויזיוני שלו, הן מבחינת עלילה והן מבחינת דמויות, גדול יותר, הקרבות הפרועים והמפוצצים שלו גדולים יותר, כמות השדרוגים והאתגרים האדירה גדולה יותר וכפי שנובע משמו, הוא בהחלט קולוסאלי. אך עם כמה ש-The New Colossus מטפס גבוה, כך הוא גם מתרסק עקב מערכת ההתגנבות המיותרת ובעיקר עקב הפער העצום בין רמות הקושי שלו. הנתון הזה עשוי לאכזב לא מעט שחקנים והוא מספיק קריטי בשביל להפוך את המשחק הזה ממדהים לסביר בלבד.
תגובות
1
14:53 21.11.2017 |
dodyavgi
האמת סבבה שאין קרבות בוס
הם היחידים שהוי אוכלים לי את הלב במאבק נגדם
נהנה ממשחק יריות מרשים בלי להתעכב על הבוס
2
15:00 21.11.2017 |
רן רביד
באופן כללי, קרבות בוס הם לא Must, אבל מסדרה ששמה דגש על הקרבות שלה כמו Wolfenstein ציפיתי לפחות לאחד.
במשחק הקודם, הקרבות נגד ה- London Monitor ונגד Deathshead היו מאוד מרשימים. קצת מאכזב שהזניחו אותם במשחק ההמשך.
3
19:33 21.11.2017 |
meni32
ביקורת נהדרת, כיף לקרוא את הביקורות שלך.
אני חושב שקרבות בוס הם חלק קריטי בכל משחק, ולפחות לי הקרבות האלו נותנים סוג של הרגשה טובה של סיכום שלבים שהסתיימו רגע לפני שהשלב הבא מתחיל. זה כמו סיכום אמצע של הרצאה שהוא מותיר לי תחושה טובה בדיוק כמו כמו המשחקים הישנים והטובים עוד מימי הסגה ג'נסיס והמשלקי ה beat em up.
דרך אגב, המשחק הוא אכן פאקינג קשה... אבל כנראה שאחרי כמה שעות ב cup head הכל נראה קל...
4
19:59 21.11.2017 |
רן רביד
תודה רבה מני. כיף מאוד לקרוא תגובות כאלה.
אני חושב שמרוב רמת הקושי הקצת פסיכית של המשחק הזה, אין שום צורך בקרבות בוס. :)
אם היא לא הייתה מוגזמת, המשחק הזה יכול לקטוף בקלות את תואר משחק השנה כי כל שאר ההיבטים שלו באמת משובחים.
5
01:21 22.11.2017 |
Shomer12
אהלן שיחקתי גם במשחק ואני לא חושב שהמחק קשה באופן מוגזם או לא מאוזן,כןללא ספק הרבה הכי קשה מאודדדד קשה ומאתגרת אבל זה כל העניין זה מתאים רק למי שנהנה מהאתגר ויכול להרגיל את עצמו לסטייל משחק קשה יותר ,וכן אני גמרתי את המשחק על הרבה הקשה ביותר ,וממתי הרבה אבל כל פעם התחלתי מחדש עם מוטיווציה לנצח ולנסות שיטה שונה
אין סיבה שעל זה תוריד למשחק בציון , גם אם ברמות היותר קלות יש קטעים קשים אתה צריך ללמוד שיטות משחק שונות ולנצל את כל הפונקצונליות שיש במשחק כולל הנשקים שיש לך
גם ההתגנבות אינה מיותרת ואפשרית ,היא פשוטקשה יותר ולאוייבים יש יכולת חשיבה גבוהה מה שהופך את ההתגנבות לקשה ולא קלה כמולהיכנס ולירות לכל עבר וככה זה צריך להיות ,תמיד, התגנבות צריכה להיות קשה מאשר התפרצות ביריות
אני גם לא מאמין שהורדת ציוןעל זה שיש 50 נקודות חיים בחצי הראשון של המשחק ,זה חלק מהעלילה וכפיצויעל כך יש לך 200 נקודות הגנה במקום 100,וכך זה מאוזן
באמת מאכזב שלמשחק כזה טוב נותנים ביקורות גיימרים בינוניים שמחפשים פשטות וקלות במשחקים ,לא יכול להיות שנותנים למשחק הזה 7 כשלthe evil within נותנים 9 (זה צריך להיות הפוך אם כבר) שיחקתי בשניהם ,שניהם טובים אבל ללא ספק וולפנשטיין משחק בהרבה יותר מושקע ,מאתגר וחכם , אני באמת מקווה שתקרא את זה
6
09:20 22.11.2017 |
רן רביד
היי shomer12, אכן קראתי את דבריך ואשמח להגיב עליהם. :)
אני חושב שהויכוח הכי גדול בכל הקשור ל-Wolfenstein 2 הוא על רמות הקושי שלו. אני אחד שאוהב אתגר, מאוד, (תסתכל גם מה כתוב ב"מסר לעולם" בקוביית הכתב שלי) אבל מה שקרה במשחק הזה היה מוגזם. לשם השוואה, שיחקתי גם במשחק הקודם, The New Order, וסיימתי אותו על הרמה הכי קשה (Uber). ההבדל בין שני המשחקים הוא שרמת הקושי הסטנדרטית ב-The New Colossus מאוד דומה לרמת Uber ב- The New Order - לא הגיוני בעליל. שוב, אין לי בעיה עם אתגר, אין לי בעיה עם שחקנים שמחפשים אתגר, אבל יש לי בעיה עם זה שבמקומות רבים בעולם קיימים שחקני קז'ואל רבים שמחפשים ליהנות מהסיפור ומהאווירה ובסופו של דבר, הם ימצאו את עצמם טוחנים שעות על גבי שעות בלמות ללא הפסקה. אין במשחק הזה רמות ביניים, אין אמצע, יש "קל עד כדי גיחוך" ו"קשה". בתור מבקר, חשוב לי להסתכל על קהל הגיימרים הכללי ברמת המאקרו. שחקנים שאוהבים משחקים קשים (כמוך, אני מעריך) ללא ספק יתקשו להבין את הציון שנתתי בביקורת. זה בסדר מצד אחד, אבל אתה טועה בגדול כשאתה מתייחס לשחקנים שלא אוהבים אתגר גבוה מאוד כאל "גיימרים בינוניים", כדבריך.
בעניין נקודות החיים, אתה צודק שכפיצוי על כך שמתחילים את המשחק עם 50 נקודות מקבלים תקרה של 200 נקודות שריון, אבל בסופו של יום, אם כמות החיים נמוכה מלכתחילה (שלא לדבר על כך שהיא צונחת עם כל פגיעה), גם 1000 נקודות שריון לא ישנו דבר. כסיכום ביניים, אומר לך שאם הייתי מסיים את המשחק על רמת קושי גבוהה, לא הייתי מצייץ והציון של המשחק היה מזנק ל-9 לפחות כי חוץ מזה, באמת שהוא יוצא מן הכלל.
בעניין ההתגנבות: מסכים איתך לחלוטין שהתגנבות צריכה להיות קשה יותר. הבעיה שלי כאן היא לא בגלל שהיא קשה, אלא בגלל שהאויבים מגלים אותך בקלות שיא גם אם אתה חבוי וזה קרה לי לא מעט פעמים. בגלל שוולפנשטיין הוא משחק ששם דגש הרבה יותר גדול על קרבות בקנה מידה גדולים, אקשן ופיצוצים מאשר התגנבות, לא התעכבתי עליה יותר מדי בביקורת עצמה. אם מסקרן אותך לדעת כמה נקודות היא הורידה בציון הסופי, תשמח לדעת שהיא לא הורידה כלום, אלא רק אוזכרה כ"מערכת מעט מיותרת".
הזכרת את הביקורת שלי ל- The Evil Within 2. אני לא בטוח אם ההשוואה הזו הכי נכונה כי בכל זאת שניהם סגנונות שונים לחלוטין. אשמח אם תפרט יותר כדי שאוכל להתייחס בהרחבה.
7
12:12 22.11.2017 |
askobilv
לא זמין בסטים מ IP ישראלי, לא ברור למה (כמו הקודמים)
ניתן לאקטב key ממקור אחר
8
18:13 22.11.2017 |
Yoav618
צריך לשחק במשחק הקודם כדי להבין את המשחק הזה?
9
20:40 22.11.2017 |
רן רביד
רצוי מאוד. אתה יכול להרוס לעצמך את העלילה וגם לא תכיר את כל הדמויות.
חוץ מזה שהמשחק הקודם, The New Order, הוא משחק מעולה בפני עצמו. חבל שתפספס.
10
11:20 23.11.2017 |
Shomer12
רון תודה שהתיחסת לדברים , תראה לגבי הרמת קושי אני גם שיחקתי במשחק הקודם ולדעתי הוא היה קל , ובשביל לשחק על הרמה הכי קשה ב2 צריך להתחיל ללמוד סגנון משחק חדש ולא רק לדעת להגיב מהר ולהיות שחקן טוב , ואני אסביר , אם זה לדעת להשתמש בה בכובר ולירות , אם זה לפני קרב להוריד את המפקד , אם זה לדעת להשתמש באיזה נשק מתי ,אם זה לדעת נקודות חולה של אוייבים ,לדעת לזוז הרבה ממקום למקום ולדתי אפילו ממש חשוב להשתמש בשני נשקים בו זמנית , זה יכול להקל על המשחק משמעותית ,אפשר להגיד שאני יכול להרוג את החייל המשוריין עם תותחי ליזר רק עם האקדחים עם משתיק בשניה אחת לפני שהאזעקה נדלקת (פשוט באים קרוב ומכוונים על הראש ויורים כמה שיותר מהר) , לדעתי כל רמת הקושי הזאת כשאתה יודע שאם תחטוף 3 כדורים אתה תהיה על סף מוות מאוד מוסיפה למשחק וגורמת לך להיות כל הזמן על הקצה ולחשוב על כל צעד שאתה עושה כמה פעמים לפני שאתה עושה אותה ובסוף גם ברמות הפחות קשות צריך לדעת גם ללמוד קצת סגנון משחק
לגבי ההתגנבויות , אין ספק שהרבה יותר קשה להתגנב אבל צריך להבין שההתגנבות פה היא לא רגילה כמו ברוב המשחקים ,במשחק הזה צריך לדעת להתגנב דרך האוייבים ולא ליידם(ציטוט של אחד יוצרי המשחק) הכוונה שאמורים לחסל מי שאתה עובר לידו ולא לחכות בסבלנות שיעבור ואז אתה תעבור (אני אומר את זה כאחד שחצי מהמשחק סיים בהתגנבות) ברגע שמאמצים את הגישה הזאת שצריך לעבור דרך האוייב הכל משתנה , צריך לדעת להוריד אותם מהר להגיע למפקד כמה שיותר מהר ,להוריד אותו ומשם תעשה מה שתרצה
לגבי נקודות החיים , אתה מוכן לבדוק אותי אבל נקודות החיים יורדות ביחס להגנה שיש לך אם יש לך 200 המגן ירד משמעותית יותר לאומת החיים ,אם יש לך 100 ירד לך יותר מהר החיים ,לדעתי זה פיצוי מעולה 200 הגנה צריך לדעת לשמור על זה ב200 וזה לא בעיה אם כל אוייב מביא לך קצת הגנה
לגבי the evil within2 , שיחקתי במשחק הזה גם ,משחק מעולה שלא תבין לא נכון העניין שזה משחק שלא השקיעו חצי ממש שהשקיעו בוולפנשטיין ,הוא מלא באגים וברגע שאתה קונה סקיל מסויים (והדוגמא הכי טובה לכך זה להרוג אוייב כשאתה במכסה) אז אפשר ממש לנצל אותו מול האוייבים הלא חכמים בכלל , כמו לדוגמא למשוך כמות של אוייבים אליך לקבל כובר מאחורי מכונית ופשוט לחסל אחד אחד בתורו כשהם באים , או נגיד לרוץ לשיח ,משום מה ברגע שרצים לשיח אתה בלתי נראה לאוייב לא משנה מה
תשמע אני ממליץ לך להתסכל על ביקורות של ign ו gamespot שהם המבקרים הכי חזקים בעולם ,תראה את שני המשחקים , תראה שמה שאני אןמר לא כזה רחוק ממה שהם אומרים , וגם להם יש את כל החישובים של מבקר לגבי משחקים , אני באמת מקווה שתעלה את הניקוד שנתת לוולפנשטיין וגם אם זה בקצת ,כי פשוט חבל לתת ביקורת כלכך נמוכה על משחק כזה טוב
11
14:23 23.11.2017 |
רן רביד
היי shomer12 :)
אני מכבד את דעתך. זכותך לחשוב על המשחק (ובכלל) מה שתרצה, לטובה ולרעה. על משחקים והמנגנונים שלהם אפשר להתווכח מכאן ועד לירח, תמיד יהיו כאלה שיסכימו עם דעותיך וכאלה שלא. אני ארצה להתייחס לכמה אמירות שאינני יכול להישאר אדיש אליהן ובזאת אסיים את דבריי בנושא (אני לא מכיר הרבה אתרים שמנהלים תכתובת כלשהי עם הקוראים, בטח שבפומבי, אבל לי זה חשוב) :)
אני מרגיש צורך לשתף קצת על אופי הסיקור ומתן הציון הסופי.
משחקים הם לא מדע מדויק ומכאן, גם הציונים שהם מקבלים. באופן כללי, אני חושב שציונים מספריים למשחקים הם עניין קצת בעייתי, מכיוון שלא מדובר פה במדע מדויק. מצד שני, הם דבר מתבקש שחשוב כמעט לכל קורא בעולם. הציון המספרי בסוף הביקורת מסמל חוות דעת כללית על המשחק ואת התחושה הכללית של המבקר ממנו בסיום הביקורת. הזכרת את אתרי הביקורות הגדולים (שתכף אתייחס אליהם בהרחבה), אם תשים לב, תמצא שיש משחקים שקיבלו לא מעט "מינוסים" בביקורות של אותם אתרים, אבל הציון הסופי שלהם היה גבוה. אצלי, משחק שקיבל 9 הוא ככל הנראה משחק שנהניתי כמעט מכל רגע ממנו. משחק שקיבל 7 לא בהכרח אומר שמדובר במשחק רע, (ולרגע לא אמרתי ש-Wolfenstein 2 רע), אלא שהיו לא מעט פעמים שבהן ממש לא נהניתי ממנו. השוואה בין ציון של משחק X לבין ציון של משחק Y היא טעות כי בסופו של דבר, משחקים שונים אחד מהשני בסגנונות, בעלילות, במנגנונים, בחווית המשתמש וכו' (אם כבר, אז להשוות בין משחק מסוים למשחק המשך שלו).
אני חוזר לאתרי הביקורות הגדולים שהזכרת. כבודם במקומם מונח, אבל לאתרים שמתיישרים באופן קבוע למה שכתוב ב-IGN או Gamespot אין זכות קיום. אתר שכותב ביקורות למשחקים, סרטים או כל קניין רוחני אחר, מחויב לכתוב ת-מ-י-ד את דעתו האישית בלבד ולא לכתוב במילים אחרות את מה שכותבים האתרים הגדולים. בחלק מהמקרים תהיה תמימות דעים בינינו לבין האתרים הגדולים ובחלק מהמקרים לא. יותר מזה, אם תחפש לעומק, תוכל למצוא אתרים גדולים אחרים שביקרו את Wolfenstein 2 בצורה שלילית, כמו Eurogamer. האם הם צודקים או לא? התשובה לשאלה הזו היא דעתך האישית בלבד מכיוון ששוב, משחקים הם לא מדע מדויק.
אני מבין שמאוד אהבת את Wolfenstein 2 ולא מוצא חן בעיניך הציון שהוא קיבל כאן, אבל מדובר בביקורת משחק. תמיד יהיה קומץ שחקנים שיסכים עם דעת המבקר ומצד שני, תמיד יהיה קומץ של שחקנים שלא יסכימו איתו. לא מדובר במבחן בבית ספר או באוניברסיטה שנתון לערעור על הציון. מצטער :/
12
| פורסם ע"י