במילה אחת: כיף. בשתי מילים: פדרו פסקל. בשלוש מילים או קצת יותר: יש המון מה לומר על הסרט הזה. הרבה יותר מכפי שנדמה.
בעידן הכפר הגלובלי בו אנו חיים, שיווק סרטים עשוי להיות תהליך מורכב. רק לאחרונה, הופץ בארצות הברית מותחן האימה "זה מגיע בלילה", ועורר את זעמם של רבים כשהתגלה עם צאתו כי הוא שונה לחלוטין מכפי שהוצג בטריילרים. דוגמה נוספת, ממש מהשבוע החולף, היא יצירתו החדשה של דארן ארונופסקי "אמא!" (אצלנו ב-19.10) - מותחן פסיכולוגי ששווק רבות באמצעות הכוכבת הראשית שלו ג'ניפר לורנס, וסחף לאולמות הקולנוע באמריקה קהל שלא ציפה לסרט מרובה הרבדים אותו קיבל.
אל אלו מצטרף בימים האחרונים גם "קינגסמן: מעגל הזהב", ההמשכון ללהיט הסוכנים החשאיים מ-2015. סרטו החדש של מתיו ווהן ("קיק אס", "אבק כוכבים") אמנם לא תמרן עם טריילר שהציג את היצירה באור אחר מכפי שהיא, אך הוא כן - לאורך כל הקמפיין השיווקי שלו - חשף פרטי עלילה קריטיים. כאלו שעשויים להפוך את החוויה העיקרית עצמה, הצפייה בסרט, להרבה יותר ידועה מראש. ביניהם, גם הדגשה חוזרת ונשנית כי הדמות המגניבה מכולן מהסרט הראשון - הארי הארט - חוזרת ובגדול.
נוסף על כך, מסיבות מובנות, בחר הצוות האחראי על שיווק הסרט לתת במה גדולה יותר, בפוסטרים ובפרומואים גם יחד, לשחקנים שזוכים בסרט עצמו לזמן דל. אז אם חפץ לבכם לראות את יקירי הוליווד צ'נינג טייטום או ג'ף ברידג'ס מכסחים לאויביהם את הצורה - דעו שהופעותיהם בסרט קצרות מאוד. פדרו פסקל ("משחקי הכס", "נרקוס") לעומתם, בהחלט גונב את ההצגה. שוב, מדובר בהטעיה שיווקית שנועדה למשוך לאולמות הקולנוע עוד קהל (כפי שמשווקי "יחידת המתאבדים" המקושקש השתמשו בדמותו של הגו'קר שהופיע בערך לחמש דקות). זו הטעיה שמייחסת חשיבות אפסית לפגיעה שהיא גורמת ליצירה הקולנועית עצמה וליוצרים מאחוריה.
אך בכך לא מסתכמות בעיותיו של "מעגל הזהב" - ולמען האמת, את המגרעות המוזכרות לעיל כלל לא ניתן לייחס לסרט עצמו. הרי ליצירה עצמה יש להתייחס באופן נפרד, ולא כתוצר סופי של תהליך שיווק באשר הוא. בהסתכלות על הסרט בפני עצמו - ולא כמענה לאי-אילו ציפיות - מדובר בחוויה מהנה, סוחפת וגדושה באקשן צבעוני, מטופש בכוונת תחילה וללא-ספק מטורף. אלו המכירים את עבודותיו הקודמות של הבמאי ווהן, עשויים בהחלט לזהות הרבה מסימני ההיכר שלו גם כאן: סצנות פעולה נוטפות דם, גסויות בשפע, שירי פופ למכביר, סצנות גרוטסקיות וחסרות מעצורים - אך מסביב לאלו אריזה נוצצת, שתעטוף הכל בחן ובנינוחות. אבסורד קולנועי למהדרין.
הפעם, ווהן טיפס שלב אחד קדימה והפך את כל העסק לקליל ומטופש מתמיד. אגזי (טארון אגרטון), שהפך בסרט הראשון מפרחח לג'נטלמן מהשורה, נמצא כעת במערכת יחסים עם הנסיכה טילדי, אותה הציל בסוף הסרט הקודם. לצד חייו כסוכן קינגסמן מן המניין, הוא מנסה ליהנות גם מחיי חברה תוססים. אך בעולם הסוכנים החשאיים כמו בעולם הסוכנים החשאיים, אי אפשר לרקוד על שתי חתונות: כשכל עולמו חרב עליו והסוכנות האהובה נחרבת - יוצא אגזי יחד עם מרלין (מארק סטרונג, "שרלוק הולמס") למצוא ישועה - לחפש אחר ה"סטייטסמן", הארגון האמריקאי המקביל ל"קינגסמן" הבריטי.
הבחירה הזו, לאפס את העולם שהציג הסרט הראשון ולהגר לאמריקה - לתרבות אחרת, גיבורים חדשים וגימיקים שונים - היא אחת אמיצה בהחלט. במחי יד, באקט שמוחק את הרבה ממה שהציג "השירות החשאי", מגיעות הדמויות הראשיות לאמריקה. משם, הסרט הופך לרכבת הרים תלולה ומפותלת, שמספקת עליות וירידות רבות, חלקן מיותרות.
כך למשל, הנבלת פופי, אותה מגלמת זוכת האוסקר ג'וליאן מור, לא מצליחה להשתוות לריצ'מונד ולנטיין, אותו כזכור גילם סמואל ל. ג'קסון בסרט הקודם. כמי שהתאהבה בתרבות הפופ של שנות ה-50, הודות לסרטים כמו "גריז" ו"אמריקן גרפיטי", הקימה לעצמה המרשעת המטורללת איזור מגורים רחב ידיים וסודי משלה. הכל בו מעוצב באווירה אמריקאית קלאסית, החל בדיינר ואולם קולנוע פרטי ועד להופעות פרטיות של אלטון ג'ון המסכן אותו חטפה.
על-פניו, הדקויות הקטנות, האכזריות והמשעשעות שמעניק הסרט לדמותה גורמות לה להיראות כאנטגוניסטית איכותית. לכך, מוסיף גם אופיה של מור כשחקנית טוטאלית, שנכנסת היטב לתפקיד הפסיכופתית. אלא שכבר מהתחלה המניעים שלה לא ברורים: אין סיבה ממשית לכך שהיא רוצה להשמיד את הקינגסמן או להרעיל את צרכני הסמים בעולם. מלבד שגעון גדלות הסרט לא מספק תשובה מובהקת לאופיה. יתרה מכך, לאורך כל הסרט היא מנותקת מהאירועים המרכזיים. לאורך קרוב לשעתיים, אין לה ולו אינטראקציה אחת עם הגיבורים - דבר שיוצר דינמיקה בעייתית ומקשה לראות בה כאיום ממשי.
החלטות תסריטאיות מעין אלו מונעות מהסרט להגיע לגדולה אמיתית, במיוחד כשהן מגיעות בזו אחר כזו. כאמור, מדובר ברכבת הרים שעולה ויורדת בלי הפסקה. מהתחלה עד הסוף. במילים אחרות, "מעגל הזהב" הוא סרט מבולגן. הוא מבדר לכל אורכו, אך נמנע מאחיזה מציאותית באשר היא - דבר שמקשה לקחת אותו ברצינות ואף מצייר כמה מהסיכונים בו כמלאכותיים. לפיכך, נוצר דיסוננס: איך סרט שמציג, דן ועוסק באירועים רציניים, קשים ולעיתים אף מזעזעים יכול לקחת עצמו בכזו רוח שטות, בכזו קלות ראש? האם יש מסר מאחורי כל זה - ואם כן, מה הוא?
את התשובות לכך ניתן לפרט בכתבה ארוכה ומפורטת נפרדת לגמרי, אך הפעם נאלץ להסתפק במספר פסקאות: למתיו ווהן יש חזון משל עצמו. זה חזון שבוחן גבולות מוסריים באופן שיש מי שיראו בו שטחי, אולם יתכן מאוד שהמצב שונה לחלוטין. בין אם מדובר בבדיחות או סצנות אותן קבוצות שונות יתפסו כסקסיסטיות ובין אם בהכנת המבורגר מבשר אדם - ווהן מנסה להציב מראה בפני הקהל. לא אחת, חזר בסרט הראשון המשפט אותו אמר הארי (קולין פירת') לאגזי - "הסתכל במראה". כך גם הפעם, ווהן מנסה לשים ראי בפני הקהל ולשאול איפה עובר הגבול בין צביעות למוסריות.
זה מתחיל עם המבורגר קטן, שנראה נוצץ ומזמין בדיוק כמו בפרסומות של מקדונלד'ס, אך ידחה את הקהל מהסיבה המבחילה ביותר שניתן להעלות על הדעת. זה ממשיך עם אפיון הנבלת כצמחונית מחד, אך כסוחרת סמים מאידך - וזה אף משתקף בסצנה מינית, בה מכשיר איתור חודר לגוף הקורבן בנסיבות שנויות במחלוקת אך משעשעות - כן, משעשעות - וזו בדיוק הבעיה.
ווהן מנפץ גבולות מוסריים פעם אחר פעם, שוב ושוב - ויש מי ששונאים אותו על כך. יש מי שרואים בו סקססיט, מיזוגן, אדם לא מוסרי. אך זו לא כוונתו. בעוונותיו, מנסה כאן האמן להוכיח שאין אמת אחת, שאין מוסריות נחרצת, שאם אדם באמת רוצה להיות מוסרי, לא מספיק רק לומר נניח "אוקיי, אני צמחוני, איזה יופי" או "קבלו, אני פמיניסט" - יש אספקטים נוספים בחיים. אלמנטים אחרים וחשובים לא פחות. בסופו של דבר, אנו אלו שעומדים מול המראה ושופטים את עצמנו, דנים את עצמנו - ובעולם בו אף אחד לא מושלם, בו אף אחד איננו דף חלק, לאיש אין יכולת אמיתית לעשות זאת בשבילנו.
יש שיגידו כי מדובר בפרובוקציה זולה - ובסרט בו ריבוי הגימיקים גובר על דמויות מורכבות או סיפור עמוק - זו בהחלט עשויה להיות הדעה הרווחת. עם זאת, בעולמנו הנוכחי, זה שמעריץ את הפוליטיקלי קורקט, ושנעשה מסוכן לצחוק בו על כמעט כל נושא אפשרי שמא קבוצה זו אחרת תיפגע - גם אם מדובר בפרובוקציה זו אחת אמיצה ולא מתפשרת. כזו שכמו הבמאי והתסריטאי שאחראי לה, לא שמה קצוץ על אף אחד. קרדיט גדול על כך מגיע גם לג'יין גולדמן, שכתבה יחד עם ווהן את כל תסריטיו חוץ מזה של "לאייר קייק", סרט ביכוריו.
מתחת לכל האיזור המוסרי האפרורי - ואולי בעצם מעל - נמצא סרט שכמיטב המסורת של השניים מתרכז בראש ובראשונה בכיף ובהנאה. אפשר לומר על "קינגסמן: מעגל הזהב" הרבה דברים: ניתן להגיד שהוא מבולגן ולא מלוטש מספיק ואפילו להלין כי הוא סובל מעודף CGI, שגורם לכמה מסצנות האקשן בו להיראות כמו מסרט מצויר. כמו-כן, אולי אין לו את סיפור המסגרת על האנדרדוג שהגיע לפסגה, כפי שהציגו "קיק אס" או "השירות החשאי", אך כן יש בו הופעות משעשעות ומלאות כריזמה, כלי-נשק מקוריים וסצנות אקשן מלוות בשירי פופ ממכרים.
אכן, זהו סרט שדמויותיו לא מורכבות, עלילתו מופרכת ומוקצנת וההומור בו שחור, גס, בועט ובוטה. ההישענות שלו היא על אלמנטים שנתפסים כזולים בתעשייה - כאלו שעובדים בעיקר כגימיקים שעלולים לא למצוא חן בעיני רבים. למרות זאת, אם נהניתם מהסרט הקודם, כדאי לכם לצפות בו שוב ולהגיע אחריו מוכנים מיד לזה.
כדי לסבר את האוזן: בשתי הצפיות השונות שלי בו, בשתי בדיחות שונות, נדמה לי שהייתי היחיד בקהל שצחק. זאת כי מדובר בהמשכון שמתייחס לקודמו יותר משנדמה - והוא עושה זאת בצורה מרעננת ומספקת מאוד עבור מעריציו. לכן, גם הוא לא מגיע לרמה שלו ונעזר בכריזמה המתפרצת של כוכביו הרבה יותר מאשר בתסריט הדרגתי ומסודר, מדובר בחוויה מלהיבה ומלאת אדרנלין. כזו שאף עשויה באופן מרגש לחקוק בלבכם שיר קאנטרי אמריקאי ידוע של ג'ון דנוור. רכבת הרים לכל דבר.
תגובות
1
14:50 24.09.2017 |
ג'ון דנבר (אורח)
כמה עוד סרטים ישתמשו בשיר הזה השנה?
2
19:23 24.09.2017 |
אנון (אורח)
ראיתי את הסרט אתמול, ואני חושב שכל מילה שלך היא להפך ממה שאני חושב על הסרט, משעמם ובכלל לא מעניין. מתחרט על הכסף שזרקתי על הכרטיס.
3
08:33 25.09.2017 |
מעולה (אורח)
אחלה של ביקורת, קלעת בול עם האפיון שלך של ווהן ושבירת המוסכמות.
4
19:43 25.09.2017 |
שאול (אורח)
הביקורת הכי מעמיקה שקראתי על הסרט עד עכשיו. מוזר לי שחלק גדול מאוד מהמבקרים פספסו את ההשקפות המוסריות של ווהן.
5
| פורסם ע"י