בימוי נאה וצילום מושקע לא מספיקים כדי להפוך את "חי את הלילה" לסרט איכותי. אילו רק התסריט לא היה איום ונורא, אולי עוד אפשר היה להציל את הנפילה הזאת.
אחד הסלוגנים תחתם משווק בארץ הסרט החדש אותו הפיק, ביים, כתב ומככב בו בתפקיד הראשי בן אפלק, הוא "ג'ו היה פעם בחור טוב". משפט מסקרן, שכן הוא מעורר רצון להבין מה בדיוק קרה לו, לאותו ג'ו (גיבור הסרט, אותו מגלם אפלק). באופן מצער, סיפור הרקע של הדמות הראשית הזו מוסבר ממש בתחילת הסרט, בכמה משפטים ותמונות נעות בשחור-לבן ממלחמת העולם הראשונה - וזה הכל. שום התייחסות לעברו או לאירועים קודמים שעיצבו את אישיותו לא מגיעה בהמשך.
כמה רגעים אחרי, קבלו בבקשה את אותו ג'ו קופלין – כאמור אפלק – שודד קטן ולא יוצלח במיוחד, שמצטרף לשורותיו של אלברט וייט, הבוס של המאפיה האירית בבוסטון. לאותו הבוס יש פילגש בשם אמה, שמתאהבת בקופלין ומנהלת עמו רומן סודי, שאם חס וחלילה יתגלה – גם היא וגם הוא ימצאו עצמם מהר מאוד ישנים עם הדגים. הדבר כמובן מתגלה ומכאן מתחיל סרט פשע, שנראה כי בבסיסו סיפור נקמה.
אלא שבמהרה מתברר כי אין זה סיפור נקמה, כי אם סרט פשע בלבד. אחד מבולגן נורא, מתיש, מפוספס ולחלוטין לא ממוקד. תיאור העלילה הכתוב מעלה, מתפרש על פני לא יותר מעשרים הדקות הראשונות של הסרט, שהן גם הטובות והמעניינות ביותר בו. האקספוזיציה בנויה היטב: היא מציגה סיטואציה מורכבת ומבקשת להראות את השלכותיה, דבר שבמשך השעה וארבעים הדקות הנותרות, פשוט לא עולה בידה לעשות.
זהו כבר סרטו הרביעי של בן אפלק כבמאי, שרק הלך והשתבח עם השנים, לכן קשה להבין איך הוציא תחת ידיו את השיממון הזה. סרטו הראשון מאחורי המצלמה, "נראתה לאחרונה", הוא דרמת פשע מותחת ומצוינת, שמעלה דילמות מוסר מרתקות וחסרות תשובה חד-משמעית. אחריה הגיע "גנב עירוני" הנהדר גם הוא ולבסוף אפלק זכה למלוא התהילה כשביים את "ארגו", שאף זכה בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר לפני ארבע שנים.
כעת, מהפסגה, מהטופ של הטופ ואחרי שהוכיח את עצמו כבר שלוש פעמים בעבר, אפלק כמו סיזיפוס חזר למרגלות ההר. עם "חי את הלילה" נראה שהוא התאהב בעצמו. כמות הפעמים שדמות הפרוטגוניסט בגילומו זוכה לתצלומי תקריב בלתי מוסברים, משל הייתה המושיעה האליטיסטית של דרמות הפשע, פשוט בלתי-נסבלת. פעם אחר פעם, הפרצוף הדבילי, חסר ההבעה, אותו עוטה במשך כל הסרט, חוזר על עצמו וכל פעם בזווית שמבקשת לומר "תראו איזה מדהים אני".
אך בכך לא מסתכמות בעיותיה של היצירה המסורבלת הזו: מילא ההתאהבות העצמית הייתה סביב דמות אטרקטיבית, אבל היא לא. התסריט המבולגן של דרמת הפשע הזו לא מאפיין היטב אף אחת מדמויותיה. כולן נותרות מעצבנות, חיוורות ושטחיות. זה מרגיז במיוחד כי חברי הקאסט הם שחקנים לא רעים בכלל: כריס קופר ("אמריקן ביוטי"), אל פאנינג ("שד הניאון"), זואי סלדנה ("שומרי הגלקסיה") וכמובן גם אפלק עצמו, כולם מתבזבזים על דמויות עם עומק של נייר.
ולא סתם נייר לבן חלק ולא מזיק, אלא אחד שילד חביב בגן חובה לכל היותר צייר עליו קשקוש בלבוש אחד גדול. הסרט מדלג בלי הפסקה מתקופה אחת לאחרת. כלומר, הוא גומר עם קו עלילה אחד בזריזות רבה מדי וקופץ לאחר מבלי לתת לאירועים לשקוע או ליצור רצף זמן קוהרנטי. בין עימות עם יריב מגמגם ומשעשע אך מסוכן, שמספק כמה מהסצנות המעטות והטובות בסרט, לבין התאהבות בדמותה של זואי סלדנה, שכבר קשה לי לזכור את תפקידה – ג'ו קופלין גם נקלע לסצנות אקשן בודדות ולא ממש מלהיבות ואף מספיק לחפור, והרבה.
הדיאלוגים בסרט מורכבים רובם ככולם מביטויים קלישאתיים וכאילו משפטים לחיים, דיבורי סרק מעייפים על דמויות לא מעניינות שאנחנו לא מכירים או לא איכפת לנו מהן ושנינויות זולות, שיגרמו לפנתר הורוד לעטות במבוכה פרצוף אדיש. פרצוף שגם אתם עלולים לעטות אם תתנו לטריילר (המסקרן בהחלט) לבלבל אתכם. דבר שללא ספק עלול לקרות, כי בואו נודה, שירו העגמומי של הוזייר ברקע מכניס בקלות לאווירה.
מעבר לכך, ראוי לציין לטובה גם את הצילום היפהפה שמשחזר היטב את תקופת היובש בארצות הברית ודומה בסגנונו לזה של "אימפריית הפשע", ואף את בימויו של אפלק, שמקפיד כהרגלו על ארגון ודיוק. חשוב להזכיר גם את הופעתו של השחקן האירי הנפלא ברנדן גליסון ("קצה המחר") כאביו של קופלין. הופעתו היא האותנטית מכולן, על אף זמן המסך המועט לה זוכה דמותו.
אילו רק הפן המהותי, התכליתי – הסיפורי - זה שמהווה את הבסיס לסרט, היה משתווה ברמתו לצד הטכני, "חי את הלילה" יכול היה להפוך לקולנוע לא רע בכלל. אך המצב שונה ועם צילום ובימוי טובים לא הולכים למכולת, בייחוד כשכמעט בכל שאר האספקטים הסרט נכשל באופן גורף. בעיקר, כאמור, מהבחינה התסריטאית שמקנה לסרט את אופיו הנע בין המשעמם למגוחך ולמשעמם ומגוחך גם יחד.
זהו התסריט השני אותו כותב אפלק על בסיס רומן פשע מאת הסופר דניס ליהיין ("שאטר איילנד", "מיסטיק ריבר"), שספריו וסיפוריו הקצרים זוכים לעיבודים קולנועיים מוצלחים לרוב. הראשון, שהוזכר קודם, הוא "נראתה לאחרונה" – סרטו הראשון של אפלק כבמאי - שהיה ונותר גם הטוב ביותר שלו. כל שנותר לקוות הוא שבפעם הבאה יצליח הקולנוען המוכשר לשחזר את הישגיו הקודמים. אחרי הכל, לכולם יש נפילות לפעמים.
תגובות
1
12:34 26.01.2017 |
גל (אורח)
מקווה שזה לא יהיה המצב עם "הבאטמן". אני כבר מתחיל להרגיש שזה הולך להיות סרט גרוע.
2
13:00 26.01.2017 |
איתי ברנר (אורח)
מזל, כמעט הלכתי לזה...
3
13:45 26.01.2017 |
אדיר (אורח)
שמע אתה כותב ממש ממש טוב
4
| פורסם ע"י