דרמת האיגרוף החדשה בהובלתו של כוכב "וויפלאש", אמנם מבוססת על סיפור אמיתי מעניין ומעורר השראה, אך מציגה אותו בחוסר-חן קלישאתי ומעייף שהופך אותה לשיעמום מתמשך.
דרמות האיגרוף זוכות בשנתיים האחרונות לקאמבק של ממש. בשנה שעברה, היו אלה "ללא כפפות" הקצבי והמרגש בכיכובו של ג'ייק ג'ילנהול ו"קריד" הנפלא, בו כיכבו מייקל בי. ג'ורדון וסילבסטר סטאלון, שאף הועמד לאוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר. השנה, ניסה לנצל את המומנטום "ידי האבן", שהיה לכישלון חמוץ ועכשיו מצטרף אליו "להילחם על זה". גם הוא, מתגלה כלא יותר מחיקוי זול לסרטי האיגרוף הגדולים, שרק מנסה לרכוב על הגל במקום להתרכז בחדשנות משלו.
הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי ומרשים, מספר על ויני פאזיינזה (מיילס טלר, "וויפלאש") - מתאגרף צעיר שהיה לאלוף העולם. לאחר תאונת דרכים קטלנית, שהותירה ספק גדול כי בכלל יוכל שוב ללכת, ויני נותן את כל כולו כדי לחזור לזירה ולבצע קאמבק מפואר. לאורך הדרך, מלווים אותו אמו (קייטי סגל, "ילדי האנרכיה"), אביו (קירן היינדס, "משחקי הכס") ומאמנו (ארון אקהרט, "האביר האפל"). שלושתם דמויות שוליות, שזוכות להופעות סבירות משחקנים שכבר הוכיחו כי הם מסוגלים להרבה יותר.
אך האחריות על כך אינה מוטלת על הקאסט, כי אם על הבמאי. בן יאנגר האמריקאי, שזהו בסך הכל סרטו השלישי באורך מלא, מביים את הסרט בצורה כל-כך נדושה ומוכרת. עד כי חובבי קולנוע הבקיאים בסרטי אגרוף, ובכלל ספורט, יוכלו לזהות כבר מראש את כל מהלכי העלילה וההתפתחויות. לא זו בלבד, אפילו סצנות האיגרוף, שאמורות להכניס ללב האקשן – למרכז הזירה – גם הן מבוימות באופן משעמם. זוויות הצילום סטטיות ובמקום להתמקד בקרב עצמו או במתאגרפים, המצלמה בורחת פעם אחר פעם אל הקהל ומצלמת את תגובותיו.
במישור הדרמתי יותר, מיילס טלר שמשתדל לעשות את הטוב ביותר עם החומר הדל שקיבל, פשוט נאלץ לסחוב את הסרט לבדו. בשונה מ"קריד" ו"ללא כפפות", שהציגו דמויות משנה מעניינות ואף השכילו לבנות דמות של יריב מטיל אימה, בו יהיה על הגיבור להתאגרף לבסוף, "להילחם על זה" לא מפתח אף דמות אחרת. גם דמות המאמן, קווין רוני אותו מגלם ארון אקהרט, לא ממש זוכה ליחסים מעניינים עם הגיבור. הוא מאמן אותו, כי כך הוחלט וזהו. בשום שלב לא מתקבלת הרגשה שיש ביניהם קשר של כבוד הדדי או שהמתאגרף מעריך ולומד ממאמנו. כלום.
כך למשל, בסצנה הראשונה בה נפגשים השניים, מגיע רוני עם הנגאובר. ויני מעיר לו על כך ומתקבל הרושם כי הולך להיווצר איזשהו חיכוך, אך לא. חמש דקות אחרי הם כבר פתאום החברים הכי טובים. המצב דומה לכל אורכה של הדרמה חסרת הדרמה הזו, היא זונחת במהרה כל ניסיון ליצור קונפליקט וחומקת אל עבר סצנה חסרת חשיבות אחרת, שתפקידה רק לקדם את הסיפור. לא משנה אפילו לאן. גם מי שמסתמנים כאנשי המפתח בחייו של פאזיינזה – משפחתו והחברים - לא זוכים לתשומת לב גדולה מדי. בנות המשפחה פשוט צופות בו בטלוויזיה ומתרגשות מאוד, האבא שדחף אותו להצלחה גם, אך בזה מסתכם תפקידם השולי.
התוצאה המתקבלת היא סיפור אישי מעניין, שמועבר בצורה מרדימה לחלוטין ובידיים מיומנות יותר יכל להפוך לתענוג אמיתי. לאורך הסרט שזורים צילומים אמיתיים של ויני. כך גם בקרדיטים, שמתגלים כנקודה החזקה ביותר ביצירה הזאת. כשנשאל "השד הפאזמני" (כינויו של ויני בעולם האיגרוף) מה סוד ההצלחה שלו ואיך הצליח להשתקם כך, הוא משיב כי "פשוט אסור לוותר. הדברים מאוד פשוטים". כנראה שהם לא כל-כך פשוטים אחרי הכל, אחרת היה מתקבל כאן סרט טוב בכמה רמות.
תגובות
1
19:00 10.12.2016 |
פלפל חריף (אורח)
סרט אגרוף בשקל שמשתמש בכל השטיקים המוכרים של הז'אנר. לשחקנים פשוט אין חומר לעבוד איתו וזה תוך 10 דקות כבר מתחיל לשעמם.
2
01:57 15.12.2016 |
יניב (אורח)
סרט סביר בסך הכל, לא חושב שגרוע כמו שמוצג בביקורת, אבל באמת גם לא משהו מיוחד. עושה את שלו באיזי
3
| פורסם ע"י