סרטו החדש של מל גיבסון הוא דרמת מלחמה אפית ומבוימת לעילא, עם לב ענק, שמלמדת כי גם בזמנים הקשים מכל חשוב לדבוק בדרכך. שונה ככל שתהיה.
מלחמה. מלחמה לעולם לא משתנה, אך הסרטים שמציגים אותה דווקא כן. אם לאחרונה היה נדמה שסרטי המלחמה בתקופת משבר – אפוס המלחמה המשמעותי האחרון הוא כנראה "זעם" מ-2014 – אז הנה הגיע מל גיבסון והחזיר את הז'אנר לגדולתו. ולא סתם החזיר אותו לגדולתו – נכון לעכשיו, "הסרבן" הוא ללא-ספק אחד מסרטי המלחמה ההוליוודים הטובים של העשור הנוכחי, אם לא הטוב מכולם.
במרכז הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי בזמן מלחמת העולם השנייה, ניצב דזמונד דוס (אנדרו גארפילד). בחור אופטימי, חכם וטוב לב, שחולם בבוא היום להיות רופא. יותר מכל, לדוס יש חיוך כובש, שמקרין חיוביות מלבבת. כזו שגורמת להתאהבות מיידית בדמותו. בזמן שכולם סביבו מתגייסים לצבא ארצות הברית כדי לתרום למדינה ולהגן עליה, דוס מוצא את עצמו בבעיה, אמונותיו לא מאפשרות לו להילחם והוא מסרב להחזיק נשק ולגזול חיי אדם. אף על פי כן, הוא כן רוצה לתרום את חלקו ולשרת כחובש קרבי.
כשדוס מגיע לבסוף ליחידה בה הוא אמור לשרת ואומר זאת למפקדיו, הם צוחקים לו בפרצוף. חייל שייצא לקרב רצחני מול היפנים ללא נשק, מבלי לקחת כלי לחימה שיגן עליו – איפה נראה כדבר הזה? מפקדיו מנסים לשכנע אותו לוותר ולפרוש מהצבא, "מלחמה היא לא בשביל פחדנים" הם מטיחים בפניו. וכך, גם חבריו ליחידה שמתנכרים לו. אך דוס דובק בדרכו, מאמין בה – ולמרות כל הקשיים והייסורים שעובר, הוא מסרב להיכנע לממסד המקובע.
וכאן חשוב להדגיש נקודה מעניינת - בעוד גיבסון מציג את דוס כגיבור שללא-ספק צדק בגישה בה דבק ובעמידות המרשימה שלו אל מול הצבא הנוקשה, הוא לרגע לא מציג את המערכת הצבאית בצורה שלילית. ומרחיב ומעמיק את הגישות של שני הצדדים. כלומר, ניתן להבין את אופן ההתנהלות ואת ההתעקשות של הדרגים הגבוהים שעל דוס, חייל שעומד לצאת לחזית הלחימה, לשאת עימו נשק או לפחות לדעת להשתמש בו. אפילו אם רק לצורכי הגנה עצמית. הקונפליקט שהסרט מעלה סביב השאלה הזו מוצג בצורה מפולפלת ומרתקת ויוצר מחשבות בנוגע אליה גם במהלך הסרט וגם לאחריו.
אך אלו אינם רק הקונפליקטים שגיבסון מעלה בדרמת המלחמה המצוינת הזו, שהופכים אותה לכל-כך נפלאה. בחלוקה גסה, ניתן לומר שהסרט מחולק לשלוש מערכות עיקריות – האקספוזיציה הבנויה היטב, הדרמתית יותר, שמציגה את דוס, משפחתו ובעיקר אביו, שלחם במלחמת העולם הראשונה ונותר מצולק נפשית, אותו מגלם הוגו וויבינג בצורה מדהימה ומרגשת, אפילו סוחטת דמעות. המערכה השנייה, במהלכה נראה מאבקו של דוס אל מול המערכת הצבאית ועולה קונפליקט המצפון נגד השכל. והמערכה השלישית, במרכזה הקרב המרהיב על רכס ההקסו (מכאן שם הלועזי "הקסו רידג'") ובה מגיע הפתרון, הקתרזיס – מי בסופו של דבר צדק – דוס או המערכת הצבאית?
לאורך כל שלוש המערכות הללו, הסרט מבוים באופן נקי ומדויק, שמציג את המלחמה באופן ריאליסטי, מלוכלך ולא מתחסד. ממש כגיהינום עליי אדמות. גיבסון, שבעברו כבר הוכיח עם "לב אמיץ" כי הוא במאי מוכשר לחלוטין, הוסיף והעניק לאפוס הקולנועי המרשים הזה גם גוון מיושן וקלאסי: הצילום בסצנות הדרמה אותנטי ואישי וסצנות הקרב מוצגות באופן שמזכיר סרטי מלחמה ישנים ומשובחים. בהם: "פלאטון" המופתי של אוליבר סטון ו"מטאל ג'אקט" הבלתי-נשכח של קובריק. בין השאר - סצנה מסוימת בה מוצג וינס ווהן לראשונה, כסמל הקשוח של היחידה, שואבת דמיון רב מסצנה אייקונית מ"מטאל ג'אקט".
ואם נדמה בהתחלה שווהן, המוכר בעיקר ככוכב סרטי קומדיה, לא מאוד קשור לסרט ונראה לא מתאים לתפקידו - התחושה הזאת מתחלפת במהרה. בסצנה הראשונה בהשתתפותו, מראה הסמל הקשוח לא מתאים לו ומשעשע לחלוטין. אך זה העניין, זה בדיוק מה שהסרט מנסה להעביר. הקומדיה היא אלמנט בולט כאן. ברגעים מעטים, הסרט מרגיש כמו "ספיחס" הישראלי. באחרים, בשל הריאליזם הלא מתפשר שלו, כמו "להציל את טוראי ראיין". ובנוספים, כמוזכר, כמו "מטאל ג'אקט" ו"פלאטון". כתוצאה מכך, למרות שהוא לא מחדש הרבה בז'אנר, "הסרבן" מאגד תחתיו מגוון כל-כך רחב של תתי-ז'אנרים ומשלב ביניהם באופן עילאי, כך שהוא הופך למקורי בפני עצמו.
במהלך 131 דקותיו של "הסרבן", תמצאו את עצמכם צוחקים מההווי החברתי של היחידה, מתעצבנים על ההתנכרות ממנה סובל הגיבור, בוכים עם אביו, תוהים על הקונפילקטים והשאלות שהסרט מעלה, נהנים מסצנות הקרב המבוימות לעילא ולעילא. וכמובן, מתפעלים מתצוגות המשחק הטובות ביותר שסם וורת'ינגטון ("אווטאר", "התנגשות הטיטאנים") וחשוב ממנו – אנדרו גארפילד, שעשוי בהחלט להיות מועמד לאוסקר – סיפקו עד היום.
כי לפני שזה סרט מלחמה מדהים, זה פשוט סרט מדהים. על אנושיות, חמלה, אהבה ועל אדם אחד שלא ויתר על העקרונות שלו ומלמד, באמצעות צניעותו ולבו הטוב, שאסור לעשות זאת לעולם. "כשהעולם נחוש בדעתו לקרוע עצמו לגזרים, לא נראה לי שנורא כל-כך לרצות לתקן אותו מעט", אומר הגיבור. ומעביר בכך לקח מסר הומני וחשוב מכל. להאמין במה שכולם מאמינים בו זה הכי פשוט, אבל להאמין וללכת בדרכך לבדך – אין דבר קשה מזה.
תגובות
1
13:56 03.11.2016 |
צביעות (אורח)
סיפור על אדם צבוע ואגואיסט שלא אכפת לו שאחרים יתלכלכו מוסרית בשבילו (כי הרי מישהו מוכרח להילחם בנאצים בסופו של דבר) ויסתכנו בצורך להגן עליו כי איננו מסוגל להגן על עצמו העיקר שהוא ירגיש טהור ונאצל עם ערכיו הכאילו נעלים אבל בפועל אגואיסטיים להחריד. חבל שגם בימינו יש כאלו.
2
14:17 03.11.2016 |
רותם סופר
ראית בכלל את הסרט? לא חושב שבכלל אפשר לומר שהוא צבוע ואגואיסט אחרי הצפייה בו. לא אפרט כדי לא לכתוב ספוילרים.
3
15:12 03.11.2016 |
drizzitx (אורח)
@צביעות חבל שאתה מגיב על סמך השם המטעה של הסרט. השם הלועזי של הסרט שונה לחלוטין, תראה לפחות את הטריילר ותקבל מושג.
4
17:44 03.11.2016 |
צביעות?! (אורח)
איפה אתה רואה פה צביעות?... קודם כל תראה את הסרט, דבר שני אתה צריך להבין שמעבר לערכים יש אנשים שלא מסוגלים מצפונית לקחת חיים של בן אדם לא משנה מה הוא עשה, להרוג משהו זה לא סיפור כזה קטן.
5
20:32 03.11.2016 |
WarFox89
סוף סוף יש סיבה ללכת לקולנוע! יא אללה כמה זמן חיכיתי לסרט מלחמה טוב! האחרונים שבאמת עשו לי את זה היו זעם והשורד האחרון.
6
18:22 06.11.2016 |
אדם (אורח)
לחמתי במספיק מבצעים כדי לומר- לא מוכן לעבור את הגבול ביחד עם אדם שמפחד לירות באויב.
כל הטיעונים, הכוונות הטובות והחיוכים הנחמדים לא יעזרו כשאני אחטוף כדור מאדם שאותו בחור יכל לחסל- אבל היסס.
אין בלחימה מקום לשטויות המערביות האלה.
7
22:10 11.11.2016 |
מהקשור (אורח)
תגיד לי צביעות איזה נאצים מדברים פה על המערכה באוקיינוס השקט ביפנים לא בגרמנים.
8
09:05 22.11.2016 |
ב (אורח)
אדם (תגובה 6), אם עוד לא עשית את זה, תראה את הסרט ותדבר אחרת - מדובר בחובש קרבי עם אמונה בלתי מעורערת שעשה את הבלתי ייאמן במצב בלתי אפשרי. כל אחד צריך "מלאך שומר" שכזה בשדה הקרב במקום רק עוד אדם עם רובה. מעבר לזה, מדובר בזמנים אחרים, בסיטואצייה אחרת, בתפישה אחרת של מלחמה, של אידיולוגיה, של אנשים. אין כיום בני אדם שחושבים בצורה שהחבר'ה האלה חשבו בתקופת הזו, לטוב ולרע.
סרט מרהיב, עם כמה סצנות קרב קולנועיות ובלתי נשכחות (לפחות בשבילי). אחרי "דוקטור סטריינג" החיוור ו"המפגש" הסכריני והממוצע, סוף סוף סרט שמצדיק את עלות הכרטיס.
חבל רק שאנשים חייבים לשלוף את הטלפון הטיפשי שלהם ולכתוב בוואטסאפ בדיוק באמצע סצנות חזקות שממש פגמו לי בחוויה. בחייאת, כבר שילמתם כרטיס, יש לכם מסך ענק מול העיניים ואתם מתעסקים ב-5 אינץ' הדבילי שלכם? כמה אגואיסטים חסרי התחשבות אתם יכולים להיות? חייבים לעשות משהו עם זה, זה בלתי נסבל. מצידי חובת הפקדת הטלפונים בכניסה או בתי קולנוע "ללא טלפונים", אבל העיקר לעשות משהו.
9
19:59 22.11.2016 |
WarFox89
עד שמצאתי זמן ללכת לקולנוע בדיוק ע"מ לראות את הסרט הזה ספציפי מתברר שהורידו אותו מהקרנה בגלובוס מקס ב"ש מסיבה שלא ברורה לי :(
בסוף הלכתי לראות את "איש הצללים" (כי אני כבר בקולנוע כן ?) ומאוד אהבתי אותו סרט ממש טוב.
10
| פורסם ע"י