אפשר להפסיק לזוז ולהתחיל לגעת: נינטנדו מחליפה את שליטת התנועה של ה-Wii בבקר הטאבלט של ה-Wii U. בדקנו את הדור הבא של נינטנדו
ברגע שמדליקים את קונסולת ה-Wii U החדשה של נינטנדו, מסך הטלוויזיה מתמלא בעשרות דמויות Mii, מעין אוואטרים פשוטים של משתמשים אחרים. הדמויות מתגודדות ברחבי הטלוויזיה שלכם סביב אייקונים של משחקים שונים, ומתחילות לדבר. "המשחק הזה כל כך מפחיד!", יכול להגיד Mii בלונדיני שעומד ליד האייקון של ZombiU, או "שבאוזר והנסיכה פיץ' יתחתנו כבר!" ליד זה של New Super Mario Bros.
הפיצ'ר הזה, שנינטנדו מכנה "Wara Wara Plaza", רחוק מלהיות המאפיין העיקרי של הקונסולה החדשה. מדובר בטאץ' קטן, קוסמטי, שמכניס קצת פלפל וקסם לתפריטי ההפעלה הסטנדרטיים של קונסולות המשחק. ה-Wii U מלאה בדברים כאלה. פיצ'רים קטנים, חמודים, לפעמים אפילו קסומים - שאולי עדיין לא מצליחים להשתלב בינתיים כדי לגרום לכם להגיד "וואו", אבל בהחלט מצליחים להעלות חיוך על הפנים, לגרום לכם להגיד "כזה עדיין לא ראיתי בקונסולות אחרות.
מסתבר שלפעמים השלם לא גדול מסך חלקיו, אך סך חלקיו גדולים ממנו.
מריו ב-HD
ה-Wii U היא קונסולת ה-HD הראשונה של הנינטנדו, שממשיכה את הקו שהתחילה החברה עם ה-Wii המקורית. לפי הפילוסופיה של נינטנדו, קונסולה לא צריכה להיות חזקה במיוחד בכל הקשור לכח חישוב כדי להיות כיפית - וכפי שהייתה ה-Wii לפניה, גם ה-Wii U לא יכולה באמת להחשב כ"קונסולת הדור הבא", לפחות בכל הקשור לשבבים ולכרטיסי המסך שנמצאים בתוך הקרביים שלה.
מבלי להכנס ליותר מדי פרטים טכניים - הכח של ה-Wii U דומה מאוד לזה של קונסולות ה-HD הנוכחיות: הפלייסטיישן 3 וה-Xbox 360, עם ייתרון קל מאוד ל-Wii U, שמשמש בעיקר כדי לשלוח תמונה נוספת את בקר הטאבלט שלו מבלי לפגוע בביצועים של המשחקים עצמם. עם זאת, היתרון הזה נובע, ככל הנראה, מכך שה-Wii U נבנתה והורכבה שש שנים אחרי קונסולות ה-HD הוותיקות - מה שאומר שהארכיטקטורה שלה מודרנית יותר, ומאפשרת ניצול טוב יותר של רכיבי חומרה חלשים יחסית.
וזה, בסופו של דבר, מה יש בתוך ה-Wii U: רכיבי חומרה חלשים יחסית. מי שמצפה לקפיצת דרך משמעותית מהפלייסטיישן 3 וה-Xbox 360 יתאכזב, שכן הרמה היא, פחות או יותר, אותה רמה: הקונסולה החדשה תומכת תאורטית ברזולוצית 1080P, אבל בפועל רוב המשחקים שלה רצים רק ב-720P (כמו בקונסולות האחרות). במשחקים שבדקתי, נראה שהקונסולה מצטיינת במיוחד בהצגת טקסטורות, שנראות חדות יותר מבקונסולות האחרות, אך לא ממש מצליחה להתמודד עם עומס על המעבד, ומתחילה לסבול מבעיות ביצועים ברגע שיש יותר מדי דמויות על המסך במשחקים מורכבים.
מצד שני - צריך לזכור שאנחנו רק בתחילת הדרך: מפתחי המשחקים עדיין לא מכירים לעומק את החומרה של ה-Wii U, והרמה הטכנית של המשחקים צפוייה רק לעלות בשנים הקרובות. אם משחקי ההשקה מצליחים להשתוות למשחקים הנוכחיים של ה-Xbox והפלייסטיישן - סביר להניח שהמשחקים שיצאו בעוד שנה-שנתיים יראו כבר הרבה יותר טוב.
צריך גם לזכור שזו הפעם הראשונה בה יש לנו אפשרות רשמית לשחק במשחקים של נינטנדו ב-HD - עסק משמח בפני עצמו. נינטנדו היא אחת מחברות המשחקים היחידות שמעזה להשתחרר מהאווירה האפלה-חומה-אדומה שאופיינית לרוב המשחקים שיוצאים בשנים האחרונות, ומשחררת משחקים צבעוניים שגדושים באווירה שמחה ועליזה. מי שאוהב את הסגנון - וודאי יאהב אותו אפילו יותר ב-HD: המשחקים של נינטנדו עצמה, NintendoLand ו-New Super Mario Bros U, פשוט קופצים מהמסך עם צבעים בוהקים ורוויים במיוחד, ונראים מעולה. עוד עליהם בהמשך.
אבל, וזה אבל גדול מאוד, סביר להניח שכל חדוות ה-HD הזאת תרד ברגע שמיקרוסופט וסוני ישחררו את קונסולות הדור הבא שלהן, שצפויות להיות חזקות משמעותית מה-Wii U. בינתיים זה ממש לא נורא שהקונסולה החדשה של נינטנדו משתווה לקונסולות הנוכחיות של החברות המתחרות - אבל ברגע שאלה יקפצו גם הן דור, סביר להניח שהחומרה של ה-Wii החדשה תרגיש מיושנת לעומת התחרות.
הטאבלט, שלט הפרו, וה-Wiimote
הדגש של נינטנדו הוא לא על כח טכני - אלא כל אמצעי שליטה. כמו של-Wii המקורית היה את ה-Wiimote עם יכולות זיהוי התנועה שלו, ל-Wii U יש את ה-GamePad, בקר שכולל, בנוסף לכל הכפתורים הרגילים שמוכרים לנו מבקרי משחק סטנדרטיים, גם מסך מגע גדול, שהופך את כל העסק לחצי גיימפאד חצי טאבלט.
במבט ראשון, ה-GamePad נראה כמו מפלצת. מסך המגע שלו הוא בגודל 6.2 אינץ', והבקר כולו הוא פשוט ענקי. למרבה הפלא, למרות הגודל - מדובר גם בבקר שנוח וקל להחזיק ביד. האצבעות נמשכות מייד למקומות הנכונים, המבנה הארגונומי שלו פשוט מושלם, והמשקל שלו נמצא באיזון הנכון שבין "לא כבר מספיק כדי שיעייף להחזיק אותו" לבין "לא קל מדי כדי שלא ירגישו אותו ביד".
הכוכב המרכזי כאן הוא מסך המגע. השילוב שלו בתוך בקר משחקים סטנדרטי פותח אפשרויות רבות: משחקים מסויימים משתמשים בו בדרכים לא כל כך מקוריות, כמו למשל להציג עליו את מפת העולם או את תפריטי המשחק, אך משחקים אחרים משתמשים בו בדרכים יצירתיות יותר (עוד על כך בהמשך). כך או אחרת - הפוטנציאל שלו עצום, שכן הוא מכניס את פילוסופית "המסך השני" בצורה מובנית ומצויינת אל תוך הקונסולה, ועושה זו בצורה יוצאת דופן, וללא שום לאגים: המסך פשוט פועל, כל הזמן, ומגיב בצורה מיידית - מה שאי אפשר להגיד עדיין על ה-Smart Glass של מיקרוסופט או חיבור ה-Vita לפלייסטיישן 3, שני רעיונות שמנסים להציג יכולות דומות ל-Wii U, אך דורשים התעסקות רבה וכוללים לאג מורגש בשימוש.
במשחקים מסויימים, מסך המגע יכול לשמש גם כמסך של המשחק עצמו, ולהפוך את הגיימפאד למעין קונסולה ניידת - מצויין אם אתם לא גרים לבד, וחולקים את מסך הטלוויזיה עם אנשים נוספים. במקרים אלה, בולטת אחת המגרעות הגדולות ביותר של המסך: הרזולוציה שלו. למרות שה-Wii U מסוגלת להריץ משחקים ב-1080P, המסך שעל הגיימפאד מציג רק 854X480 פיקסלים. וכך, למרות שהמסך קטן יותר, הוא מראה תמונה איכותית הרבה פחות ממסך הטלוויזיה.
שלא תבינו לא נכון - לא מדובר במסך באיכות ירודה. הוא פשוט לא מציג את האיכות המצויינת שאנחנו רגילים לראות בטאבלטים המודרניים, שמציגים היום רזולוציות אפילו צפופות יותר מ-1080P בלי להזיע. גם מנגנון המגע עצמו לא חלק כמו בטאבלטים, והגיימפאד אפילו לא תומך במחוות מולטי-טאץ', אלא רק במגע של אצבע אחת. המגרעות האלה הופכות את המסך של הגיימפאד ל"טוב מספיק", אבל לא ליותר מזה. אפשר להשתמש בו, וכשהוא מיושם במשחקים כהלכה זה אפילו כיף לא נורמלי - אבל אל תצפו ליפול מהרגליים מהאיכות שלו.
ומה לגבי הכפתורים הרגילים? הסטיקים האנלוגיים מצויינים, עם מעט מאוד "שטח מת" במרכז. ה-D-Pad, או "כפתורי החיצים", הוא כפתור ה"פלוס" המיתולוגי של נינטנדו, והוא פועל נהדר - הרבה יותר טוב מכפתורי החיצים של המתחרים. הבעיה הכי גדולה של הכפתורים הסטנדטיים הם ה"הדקים", כפתורי הכתף: למרות שהם נמצאים במיקום מאוד מוצלח, נינטנדו החליטה שההדקים האלה צריכים להיות דיגיטליים, הווה אומר - ללא שום רגישות ללחץ. משחקי נהיגה רבים משתמשים היום בהדקים של בקרי הפלייסטיישן 3 וה-Xbox 360 כתחליף לדוושת הגז, ומתחשבים בלחץ המדוייק בו לוחצים על ההדקים כדי לדעת כמה מהר להאיץ - מה שפשוט לא יהיה אפשרי בהדקים של ה-Wii U. חבל.
גם זמן הסוללה של הבקר לא בשמיים, ואם לא תחברו אותו לחשמל הוא יכבה לכם כעבור 3-5 שעות משחק. למרבה המזל, נינטנדו צירפה כבל הטענה ייעודי די ארוך, ואפשר בקלות לחבר אותו ולהמשיך לשחק באותו זמן. גירסת הדה-לוקס היקרה יותר של הקונסולה כוללת גם בסיס-הטענה נאה ונוח, שבכלל יהפוך את טעינת הגיימפאד לבעיה קטנה מאוד.
אם אין לכם סבלנות למסך מגע, תוכלו לקנות גם את ה-Pro Controller - בקר סטנדרטי למשחקי הארדקור, שמזכיר מאוד את זה של ה-Xbox 360, עם הבדל עיקרי אחד: שני הסטיקים האנלוגיים שלו מגבילים, וממוקמים בחלק העליון של השלט. בקר ה-Pro מרגיש מצויין ביד, עם זמן סוללה כמעט דמיוני שיכול להגיע ל-80 שעות משחק (!), והוא ללא ספק אחד מהבקרים הנוחים והטובים ביותר שיצא לי לשחק בהם מאז ומעולם.
ולסיום - ה-Wii U תומכת בכמע כל השלטים והאביזרים של ה-Wii המקורית - ואם אתם רוצים לנצל את כל מה שיש לה להציע כדאי שיהיה לכם גם בקר Wii Motion Plus ונאנצ'ק אחד לפחות. אם כבר יש לכם כאלה מה-Wii המקורית: הרווחתם. אם לא - כנראה שתצטרכו לרכוש כאלה בנפרד, משום שהם לא נכללים יחד עם הקונסולה עצמה.
עולם של Mii
כשנינטנדו שחררה את ה-Wii המקורית, היא הציגה לראשונה את דמויות ה-Mii: אוואטארים קטנים שניתן לעצב בדמותכם. ה-Mii עברו מאז גם לקונסולת ה-3DS, ולפני מספר שנים גם מיקרוסופט הצטרפה לחגיגה שהציגה את הגירסה שלה לאותן דמויות בצורת האוואטרים של Xbox Live.
ה-Wii U לוקחת את ה-Mii האלה ומשתמשת בהם בצורה חדשה, ודי גאונית. לא עוד סתם תצוגה שלהם ברשימת החברים או במשחקים מסויימים - הפעם ה-Mii הם חלק בלתי נפרד מהמערכת ומכל תשתית הרשת של הקונסולה, בזכות אפליקציה קטנה ומבריקה בשם Miiverse.
מה זה Miiverse? נסו לדמיין שילוב של פייסבוק, טוויטר ורשימת המשחקים שלכם. ה-Miiverse היא למעשה סוג של רשת חברתית, המבוססת אך ורק על המשחקים והאפליקציות של ה-Wii U. לכל משחק (או אפליקציה) נפתחת "קהילה", בה המשתמשים יכולים, בעזרת דמויות ה-Mii שלהם, לפרסם הודעות קצרות (עד 100 תווים) או ציורים בנוגע למשחקים. על כל הודעה ניתן לעשות Yeah, שזה הלייק של נינטנדו, כמו גם להגיב עליה אם רוצים. אפשר גם לעקוב אחרי משתמשים שאתם אוהבים את ההודעות שלהם, לשתף סקרין-שוטים מתוך משחקים, למצוא חברים חדשים לשחק איתם ועוד.
זהו רעיון פשוט, אבל כזה שעובד מצויין: מתלבטים אם המשחק החדש של מריו בשבילכם? אין בעיה - פשוט קיפצו לקהילה שלו, ושאלו את המשתמשים האחרים מה דעתם. תקועים בשלב מסויים ב-ZombiU? חברי הקהילה ישמחו לחלוק אתכם את הפתרון, או סתם להזדהות עם הכאב שלהם.
ה-Miiverse הוא חלק בלתי נפרד ממערכת ההפעלה של ה-Wii U, ככה שהוא יותר מ"סתם אפליקציה בודדת". הוא תמיד פועל ברקע, שולח התראות כשעולים בו דברים חדשים שעלולים לעניין אתכם, ואפילו מוטמע בלא מעט משחקים. כך למשל, New Super Mario U יציע לכם מדי פעם לשתף עם ה-Miiverse הישגים שביצעתם בתוך המשחק, ולהשוויץ שהצלחתם לעבור שלב קשה במיוחד בלי למות פעם אחת.
וכמובן - מכיוון שמדובר בקונסולה של נינטנדו - כל הרשת החברתית הזאת פועלת בצורה ידידותית ובטוחה. לא תמצאו בה קללות, גזענות או אפילו ספוילרים למשחקים. עובדי נינטנדו מנתרים את הרשת בכל רגע נתון, ודואגים לשמור אותה נחמדה ונעימה. זה יכול להיות גם חסרון, במיוחד אם אותם עובדים יחליטו לצנזר לכם הודעות - אבל בסופו של דבר ההקפדה הזאת יוצרת אווירה מסויימת, וה-Miiverse הפך להיות הדבר הראשון שאני בודק כשאני מפעיל את הקונסולה.
ומה בנוגע לשאר אפליקציות הרשת הל ה-Wii U? טוב מאוד, תודה ששאלתם. חנות ה-Eshop המקוונת מעוצבת בצורה נוחה וכוללת כבר עכשיו לא מעט תכנים, כמו משחקים בלעדיים להורדה וגרסאות דיגיטליות של רוב המשחקים הנמכרים גם בחנויות המשחקים הפיזיות. אפליקצית TVii, שאמורה לרכז את כל אפליקציות הוידאו לסופר-אפקליקציה נוחה במיוחד, עדיין לא זמינה - אך ככל הנראה לא תעבוד בכל מקרה בארץ.
בסך הכל - נינטנדו עשתה כאן קפיצה אדירה בהבנת הרשת, וביצירת קונסולה שמרגישה כל הזמן מחוברת ומעודכנת. הגישה החברתית של ה-Miiverse לא דומה למה שקורה באף קונסולה אחרת - ובאופן אישי אני מוצא אותה מקסימה במיוחד. ואני לא היחיד: כבר עכשיו פועלים ב-Miiverse משתמשים רבים, שמעלים עשרות הודעות חדשות כל שעה.
משחקי ההשקה
השקת ה-Wii U כללה לא רק את הקונסולה עצמה, אלא גם שורה של משחקים. לא מדובר בליין ההשקה המדהים ביותר אי פעם, אבל בהחלט היו בו כמה הברקות - וצריך לזכור שבחודשים הקרובים צפויים להגיע עוד כמה משחקים בלעדיים לספרייה של הקונסולה ולהפוך אותה לקצת יותר מכובדת.
בינתיים, בדקתי ארבעה מתוך משחקי ההשקה. הנה מה שאני חושב עליהם, בקצרה:
Nintendo Land
המשחק שמגיע ביחד עם הקונסולה (לפחות אם קונים את מהדורת הדה-לוקס) מפתיע לטובה. אז נכון, מדובר באוסף של מיני-משחקים שמזכיר, לפחות תאורטית, את Wii Sports הרדוד והגימיקי - אבל בפועל נינטנדו-לנד הוא הרבה יותר מזה, וכולל מה של-Wii Sports אף פעם לא היה: עומק.
כל מיני-משחק משתמש בפיצ'ר אחר של הגיימפאד. חלק מיועדים לשחקן אחד, חלק עובדים הכי טוב עם שניים, אבל המשחקים המוצלחים ביותר ידרשו מכם לאסוף לא פחות מארבעה חברים לחווית משחק משותפת. אלה גם המשחקים שמנצלים את היתרון הכי גדול של הטאבלט, היכולת שלו להציג תמונה שונה מזו שמוצגת על הטלוויזיה. כך למשל, ב-Mario Chase אחד מהשחקנים משחק את מריו, שמנסה לברוח מארבעה דמויות שרודפות אחריו, כמו במשחק תופסת. הקאץ'? מריו משחק על הגיימפאד, שמציג את המפה בתצוגה עילית שמאפשרת לו לראות את מיקומם של כל הדמויות ולנסות להתחמק מהם בהתאם. התופסים, לעומת זאת, רואים רק חלק קטן מהמפה - וצריכים להעזר זה בזה כדי להבין לאיפה בורח מריו.
כל המשחקים נמצאים ב"פארק נינטנדו", מעין גירסה נינטנדואית לדיסני-לנד, ועל כל העסק מנצח מטא-משחק שידרוש מכם לאסוף מטבעות כדי להקבל פרסים. יש גם הטמעה נהדרת של ה-Miiverse, ובמהרה הפארק שלכם יתמלא במאות אורחים שיסתובבו וידברו ביניהם. מפתיע עד כמה כל העסק הזה משמח - ועד כמה חלק מהמשחקים שנמצאים בו מוצלחים.
New Super Mario Bros. U
בגדול, אין הרבה מה להגיד על ההרפתקה החדשה של מריו ל-Wii U. על פניו מדובר בעוד משחק New Super Mario דו-ממדי, רק ב-HD. מבחינת גיימפליי, מי שכבר שיחק באחד ממשחקי הסדרה, או אפילו במשחקים הראשונים של האחים סופר מריו, כבר ידע למה לצפות.
מצד שני, המשחק החדש הוא ללא ספק המוצלח ביותר מבין משחקי המריו הדו-ממדיים המודרניים. עיצוב השלבים מהודק מאי פעם, מפת העולם ענקית ולא מחולקת ל"עולמות", מה שתמיד מאפשר לכם לנסות להבין איפה אתם עומדים בדרככם לטירה האחרונה ולהצלת הנסיכה. יש גם מצבי מולטיפלייר מקומיים, כולל מצב שמאפשר לגיימר אחד להשתמש בגיימפאד כדי ליצור פלטפורמות זמניות ולעזור או לחבל במאמצי השחקנים האחרים להגיע לסוף השלב.
אם אתם בקטע של משחקי פלטפורמה דו-ממדיים בכלל או של מריו בפרט - סביר להניח שמאוד תהנו מהמשחק הזה. אם אין לכם חיבה יתרה לז'אנר, כנראה לא תבינו מה ההבדל בינו לבין המשחקים הקודמים בסדרה.
ZombiU
אחרי חצי שעה של משחק ב-ZombiU הבנתי דבר אחד: אין יותר הארדקור מזה. משחק הזומבים החדש של יוביסופט אולי לא מתהדר בגרפיקה מדהימה או בסיפור מקורי - אבל מבחינת גיימפליי הוא אחד ממשחקי ההישרדות-אימה הטובים והמפחידים ביותר שיצא לי להתקל בהם מזה הרבה מאוד זמן.
מוות הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה. ZombiU לא עוסק בפסילות אלא בדמויות - אחרי שניצול-אפוקליפסת-הזומבים שלכם ימות, פשוט תכנסו לנעליים של ניצול חדש. אם תרצו להשיג את כל כלי הנשק, התחמושות וחבילות הבריאות שאספתם בעזרת הדמות הקודמת, תצטרכו ללכת למקום בו היא מתה, להרוג אותה שוב (כי היא כבר הספיקה להפוך לזומבי) ולגנוב ממנה את האייטמים היקרים. זה רעיון מדליק, דומה מאוד לזה של Deamon's Souls ו-Dark Souls - והוא עובד מצויין, והופך כל מפגש עם זומבי למותח במיוחד.
ZombiU גם מציג שימושים מעניינים רבים בגיימפאד: השימוש העיקרי הוא כתיק הגב שלכם, שמחזיק את כל הדברים שיעזרו לכם לשרוד. אם תרצו להוציא משהו מהתיק תצטרכו "לפתוח אותו", ולהסתכל במסך הגיימפאד במקום בטלוויזיה. כן, זה אומר שזומבים אקראיים יוכלו לנצל את הזמן הפגיע הזה כדי לנסות להרוג אתכם - וזה כל הרעיון. במקרים אחרים ישמש הגיימפאד כרדאר, ככוונת של רובה צלפים ועוד.
ZombiU הוא לא משחק לכל אחד. הגרפיקה הממש-לא-משהו שלו אולי תרתיע גיימרים "רציניים", אבל מדובר, ללא שמץ של ספק, במשחק הכי רציני ועמוק בכל ההשקה הזאת - ומומלץ לכל חובב זומבים בלב שלם.
Darksiders II
דארקסיידרס היה משחק המולטיפלטפורם היחיד שבדקתי בהשקה - והוא עובד מעולה. הגרפיקה נראית טוב, קצב הפריימים יחסית יציב (לפעמים הוא מאט - אבל עדיין לא נתקלתי ברגעים בהם זה שבר לי לגמרי את חווית המשחק), הטקסטורות חלקות להפליא והגיימפאד מצליח לשלוט כמו שצריך ב-Death.
מסך המגע משמש בעיקר לשימוש בחפצים - לא קונספט מהפכני, אבל כזה שבהחלט משפר את הקצב והזרימה של המשחק. האפשרות להעביר את המשחק כולו לגיימפאד, ולא להשתמש בטלוויזיה בכלל, עובדת מעולה, ויכולה לאפשר לכם להמשיך לשחק גם כששאר בני הבית חייבים לראות חדשות או מאסטר שף.
השורה התחתונה
כמו כל קונסולה בתחילת דרכה, ה-Wii U עדיין צריכה להוכיח את עצמה כדי שאוכל להמליץ עליה בלב שלם. בשלב זה, יהנו ממנה רק חובבי נינטנדו המושבעים, או סתם גיימרים אם יותר מדי כסף שחייבים לקנות לעצמם את כל הקונסולות בעולם, יהיה מה שיהיה.
מצד שני, הפלא החדש של נינטנדו בהחלט כולל המון פיצ'רים מעניינים, עם פוטנציאל עצום לעתיד. שלא כמו ב-Wii, הפוטנציאל הזה מכוון הפעם דווקא לגיימרים הרציניים, ולא לקז'ואליים. האחרונים פשוט לא יצליחו להתמודד עם שימוש במסך ראשי ומסך משני שמציגים שתי תמונות שונות, או להבין כמה מוצלח הקשר המיידי בין המסך של הגיימפאד לבין הקונסולה עצמה.
סביר להניח שהחודשים הקרובים יהיו הרי גורל ל-Wii U: אם חברות משחקים יתנו בה אמון, צפוי לה עתיד מזהיר. אם לא, היא עלולה בקלות למצוא את עצמה באותה נקודה בה נמצאת ה-Wii המקורית: קונסולה שמהווה בעיקר אכסניה למשחקים בלעדיים של נינטנדו, בלי תמיכה גדולה מדי מצד חברות צד ג'.
הפעם - בניגוד למה שהיה עם ה-Wii, אם התחזית הקודרת יותר תממש - זה יהיה ממש ממש חבל. ה-Wii U מסוגלת להריץ יופי של משחקים, עם פיצ'רים שפשוט אי אפשר להראות בקונסולות אחרות (ולא, הקישור בין ה-Xbox לסמארטגלאס או הפלייסטיישן 3 לויטה לא חלק או מהיר מספיק בשביל משחקי הארדקור). אני, אישית, מחזיק לה אצבעות.
| הטוב |
|
| הרע |
|
| והשאלה |
|
במשפט אחד: הקונסולה החדשה של נינטנדו עדיין לא יודעת מה רוצה להיות כשתהיה גדולה - אבל הפוטנציאל הגדול מפצה על הבלבול.
תגובות
1
14:14 19.12.2012 |
onehope
1
אני לא מת על הקונסולה, למרות שהיא נראית טוב, אם יש פה אנשים שקנו את זה ויש להם ביקורת עדa כמה זה שווה אז תגידו
2
14:20 19.12.2012 |
Wan7ed
ביקורת מעולה ארז!
מקיפה ועניינית.
3
22:08 19.12.2012 |
רונן
תודה על הביקורת, ארז.
רונן.
4
15:07 20.12.2012 |
MB7
או בקיצור, בואו נחכה שנה-שנתיים ואז נראה אם יש לה משחקים ששווים משהו.
סה"כ המריו U לא כזה שונה ממריו WII ולא מצדיק קניה כרגע.
5
23:06 06.04.2016 |
מרטי (אורח)
שלום! באתי מהעתיד כדי להגיד לכם שהקונסולה הזאת נכשלה... וחבל... לי אישית יש אותה, אבל היא נכשלה בשוק.
6
15:09 22.01.2019 |
sagiv100
שלום רב רצתי לדעת עם משחקי ה wii u יכולים להיכנס ל wii רגיל
7
13:22 25.01.2019 |
בר הוכמן - כתב תוכן
לא, אין קשר בין ה-Wii U ל-Wii חוץ מהשם
8
| פורסם ע"י