חוויה שלא תרצו לפספס
גישה מוקדמת לפרקי העונה ניתנה לנו ע"י נטפליקס ישראל, תודה רבה!
יש אנשים שגדלו על סדרות כמו ״הסופרנוס״, ״תיקים באפלה״ או אפילו ״משפחת סימפסונס״. אבל אני? אני גדלתי על ״דברים מוזרים״. זה דבר אולי קצת משונה להגיד בהתחשב בזה שמדובר בסדרה יחסית מודרנית, אבל בכל זאת, זו האמת. אחרי הכל, כשוויל נחטף בפעם הראשונה לאפסייד דאון הייתי בסך הכל בן 13, ועכשיו כשאנחנו נמצאים בפתחה של הישורת האחרונה של הסדרה, אני כבר בן 23 פלוס. כמעט עשור של צפיות חוזרות, דיונים ותאוריות שכתבתי או דיברתי עליהן עם חברים, מכרים ואפילו זרים מוחלטים באינטרנט, הובילו לכך שהסדרה הפכה לאחת הסדרות שהכי השפיעו עליי, ולאחת האהובות עליי ביותר.
לכן, כפי שאתם בוודאי מבינים, חיכיתי לעונה החמישית והאחרונה שלה כמעט כמו אוויר לנשימה. חיכיתי לראות איך המסע המרהיב הזה, שנבנה עבורנו במשך שנים ארוכות, עומד להגיע לקיצו, ואילו עוד קלפים האחים דאפר יכולים לשלוף מהשרוול בכדי לנסות ולמצב את הסדרה באופן סופי כאחת הסדרות המרהיבות והטובות ביותר של המאה ה-21. ארבעת הפרקים הראשונים של העונה החמישית והאחרונה הם אמנם רק ההתחלה של המסע, אבל אם לשפוט על פיהם בלבד, ניכר שאנחנו עומדים לקבל אקט סיום מרהיב ביותר, שעוד יוכל להתחרות על תואר סדרת הטלוויזיה הטובה של השנה. הביקורת נטולת ספוילרים - קראו בחופשיות!
פעם אחת אחרונה
רגע לפני שאני ממשיך בהשתפכות המתלהבת (אך המאוד מוצדקת שלי) לגבי ארבעת הפרקים הראשונים של העונה, אי אפשר שלא לפתוח את הביקורת הזו בהתייחסות לפיל שבחדר. בין ארבעת הפרקים הללו לבין שני פרקי הסיום של העונה הקודמת של הסדרה עברו כמעט 3 שנים וחצי. זה המון, אבל המון זמן. זה כל כך הרבה זמן, שכבר הספקתי לשכוח חלק לא קטן מהפרטים הקטנים והשונים של הסדרה, וכדי להיזכר בהם (וגם כי אני תמיד מחפש תירוץ לצפות בסדרה מחדש) קיימתי בשבועיים האחרונים צפייה מחודשת בכל ארבע העונות הקודמות של הסדרה. אמנם הגעתי לעונה החדשה מוכן ומזומן, כשהעונות הקודמות טריות בראשי, אבל יש לא מעט אנשים שלא עשו את זה ועשויים להגיע אל הפרקים כשהם לא זוכרים את כל הפרטים לעומק, וזו בעיה.
לשמחתי, ניכר שהאחים דאפר ושאר אנשי ההפקה של הסדרה היו מודעים לבעיה הזו וניסו לפתור אותה בצורה הכי אלגנטית שהם יכלו להעלות על הדעת. במקום לקפוץ ישר לעניינים ולאקשן של העונה, הפרק הראשון מתחיל הרבה יותר לאט ובטוח, כאשר בחלקו הראשון הוא מציג לנו סוג של שילוב בין אקספוזיציה לריקאפ, שמוצג בצורה יוצאת מן הכלל (ודי משעשעת למען האמת). היא מצליחה לחבר את הצופים השונים בחזרה לסיפור בצורה די טובה. גם אם היא לא מצליחה להחזיר אותם בדיוק לאותו המקום הרגשי בו הם היו כשנפרדו מהסדרה בפעם הקודמת, היא מצליחה תוך פרק זמן די קצר להחזיר אותם למקום די זהה. החסרון של אותה האקספוזיציה הוא שהעונה מתחילה בקצב יחסית איטי. נכון, זה לא אסון ובסופו של דבר היתרונות הרבה יותר גדולים מהחסרנות, אבל עבור אנשים כמוני שכבר באו די מוכנים לעונה החדשה, ההתחלה שלה עלולה להיתפס כמעט איטית.
אבל מהרגע שאותה ספק-אקספוזיציה ספק-ריקאפ נגמרת, אנחנו צוללים הישר אל עומק הסדרה במהירות שיא. אין עיכובים מיותרים, אין עלילות משנה מיותרות, אלא רק מטרה אחת ועלילה אחת שמאגדת את הדמויות השונות סביבה, בה כולם בלי יוצא מן הכלל מתעסקים. זו בחירה מצויינת שעשויה נהדר, בגלל שבראש ובראשונה היא נפטרת מהעקב אכילס הכי גדול של הסדרה, ובפעם הראשונה מאז עונה 1 היא מאגדת את כל הדמויות ללא יוצא מן הכלל בהוקינס (בשתי גרסאותיה). אין יותר גיחות לרוסיה או נסיעות חסרות תכלית ליוטה, אלא אך ורק הוקינס, האפסייד דאון ואינסוף מפלצות רעבות. האיחוד של הדמויות סביב עלילה מרכזית אחת במיקום החשוב ביותר של הסדרה מחזיר את הקסם של העונה הראשונה לשיאו, כאשר הדמויות השונות מרגישות הרבה יותר מגובשות ונמצאות בחיכוך גבוה יותר אחת עם השנייה.
אותו איחוד מצליח לשחזר את האווירה המשפחתית והמיוחדת, שהפכה את הסדרה לאייקונית מלכתחילה. בנוסף לכך, העובדה שאנחנו צוללים ללב העניינים כמעט בלי עיכובים והתפזרות גורמת לכך שהעונה מרגישה הרבה יותר רצינית ועניינית מכל העונות לפניה, מה שמאפשר לה גם להיות העונה שלוקחת את הסיכונים הגדולים והקשים ביותר. זה לא שהפן הקומי שלה נעלם לחלוטין (למרות שהוא בהחלט יותר מוצנע), אלא שהתחושה שנוצרת היא שעכשיו מדובר במאני טיים. אין זמן לבזבז ואין רגע מיותר, אלא בראשם יש רק משימה אחת ומרכזית שצריך לבצע - למצוא ולהשמיד את וקנה. הרצינות הזו, יחד עם העובדה שכל הדמויות עוסקת בנושא הזה בצורה כזו או אחרת, יוצרת סביב העונה הילה מיוחדת במינה, של קרב אחד אחרון וגורלי ביותר (שמאוד הזכירה לי את ״הנוקמים: מלחמת האינסוף״), שאחריו כבר שום דבר לא ישאר אותו הדבר.
העובדה שכל הדמויות נמצאות במקום אחד מרכזי מאפשרת לסדרה פעם נוספת לקיים שילובים ותחלופות בתתי החבורות והצוותים השונים שפועלים במהלך העונה, ובכך לחשוף אותנו למערכות יחסים וצדדים נוספים של הדמויות שלא יצא לנו להכיר קודם לכן. זה לא ערבוב גדול, ובלא מעט מקרים צוותים שעבדו טוב בעונות הקודמות ממשיכים להישאר יחד ולהעמיק את הקשרים ביניהם בצורה נפלאה. אבל בחלק אחר מהמקרים, מצאתי את עצמי נהנה לצפות בציוותים חדשים ודי מפתיעים שלא חשבתי שיעבדו, ולמרבה הפלא עבדו בצורה הרבה יותר טובה ממה שדמיינתי. הם הצליחו להתעלות על לא מעט מערכות יחסים ודינמיקות אייקוניות של הסדרה, ואני אפילו קצת מצטער שאני לא אוכל להמשיך לראות אותן בעונות נוספות. כאמור יש שתיים או שלוש קבוצות כאלו במהלך העונה, אבל אין ספק שמעל כולן מתבלטת מערכת היחסים של וויל ורובין, שהפכה להיות ההפתעה הגדולה של העונה בעיניי (לפחות עד כה).
מדובר במערכת יחסים שבהתחלה נראתה לי די סתמית, אך התפתחה מרגע לרגע והפכה להיות אחד האלמנטים העלילתיים שהכי נהנתי לראות העונה. השניים, שמתחברים אחד לשני על בסיס תחומי עניין ואלמנטים אישיותיים משמעותיים, הופכים לאט לאט לחברים קרובים וגורמים אחד לשני להתפתח בצורות ובדרכים שלא דמיינתי. אני אפילו אגדיל ראש ואטען שמערכת היחסים הזו היא גם החשובה ביותר של החלק הזה של העונה, שכן היא משמשת כאלמנט עיקרי ומשמעותי ביותר עבור שיאו, ואילולא הייתה קיימת וכתובה ומבוצעת בצורה יוצאת מן הכלל, הוא פשוטו כמשמעו לא היה יכול להתקיים.
אם כבר הזכרתי את רגע השיא של החלק הזה, אי אפשר שלא להתייחס אליו ולדבר על העובדה שהוא לא פחות ממושלם. עשרים הדקות האחרונות שלו הן לא פחות ולא יותר מאשר מאסטר פיס טלווזיוני, מרהיב ומטריף חושים, שמצליח לשבור אפילו את השיאים ש-״דברים מוזרים״ כבר הציבה ושברה בעבר. השיא הזה (והפרק הרביעי כולו) מספק חוויה בלתי נשכחת עבור המעריצים האדוקים של הסדרה (שעומדים לאבד את זה ובצדק מוחלט), יחד עם תצוגה טלווזיונית אדירה בכל קנה מידה. פול דיצ'טר והאחים רוס ומאט דאפר, שהיו אלו שהובילו את הפרק מאחורי הקלעים, הצליחו לזקק את חלקו הראשון של המסע הזה לכדי פרק חסר תקדים. הוא מצליח לקחת את כל העלילות, הדמויות והפיתוח השונה שהן התחילו, ולשלב אותם לכדי שיא כל כך אפי ושומט לסתות, שהופך עד מהרה לא רק לפרק הכי טוב בעונה אלא גם לאחד הפרקים הכי טובים של הסדרה עד כה. הפרק, ובמיוחד אקט הסיום שלו, היו כל כך מרגשים ומורטי עצבים, שכשסיימתי לצפות בו, מצאתי את עצמי בהלם מוחלט ועל סף דמעות כשאני מנסה להתחיל ולעכל את החוויה הספק-טלוויזיונית ספק-קולנועית שחוויתי עכשיו. אלו בדיוק מסוג הפרקים שהפכו את ״דברים מוזרים״ לסדרה האייקונית שהיא, ואני באמת לא יכול לדמיין איך הם מתכוונים להתעלות מעליו בהמשך העונה (אם כי אני בטוח שהם יצליחו בכך).
מאסטרקלאס בסיפור
מעבר לכך, חשוב לי לציין שלמרות שהקרם-דה-לה-קרם של החלק הזה הוא הפרק הרביעי שלו, הפיתוח של הסיפור מצליח להיות איכותי ומסקרן במיוחד לאורך כל הדרך, ובפרט בפרק הראשון. במהלך אותו פרק וממש קצת לאחר אותה אקספוזיציה שציינתי קודם, אנחנו נחשפים למספר אלמנטים חדשים ונוספים של הסדרה, כאשר כל אחד מהם מוצג דרך תת קבוצה אחרת. התחושה הראשונית שמתקבלת מכך היא שמדובר באלמנטים מקבילים ולא קשורים. די מהר ובדרך מאוד מיוחדת ונהדרת, כולם משתלבים לכדי אקט עלילתי גדול ומרשים במיוחד, שמספק סוג של מיני-שיא נוסף עבור העונה, כבר במהלך הפרק הראשון שלה. הבנייה החכמה הזו (שנוכחת גם בפרקים 2 ו-3) הצליחה לתפוס אותי כבר במהלך הפרק הראשון, ויחד עם אותה תחושת בגרות ורצינות, מספקת עלילה מושכת ומסקרנת ביותר שמנצלת את הזמן הרב שניתן לה בדיוק מושלם - כזו שהופכת עד מהרה לחוויה שהחזיקה אותי בקצה הכסא במשך חמש וחצי שעות של צפייה רצופה.
למרות כל זאת, חשוב לי לציין שהיו מספר מועט (אך מורגש) של קווי עלילה ושינויים עלילתיים שפחות התחברתי אליהם במהלך העונה. זה לא שהם היו משעממים או מיותרים חס וחלילה (כמו אלו של עונה 2 למשל), אלא קצת משונים ופחות טובים מהאחרים. אני לגמרי מבין מה עומד מאחוריהם והם בהחלט משתלבים הן בקו האפל והרציני שהסדרה מנסה לשמר והן באווירת ״מלחמת האינסוף״ שהיא מנסה ליצור, אבל לצערי לא ממש הצלחתי להתחבר אליהם. או שהם הציגו אלמנט עלילתי קצת נדוש ומעצבן, או שהם העבירו דמות מסיומת שינוי באופי ובהתנהגות שמאוד לא התאים לה ולשחקן שלה, מה שלצערי גרם להם פחות לעבוד עבורי. אני בוחר להיות יחסית סלחן לגבי זה. גם כי העונה מפצה על זה ובענק עם קווי עלילה מרהיבים אחרים (שדיברתי עליהם קודם), וגם כי הם באמת לא כאלו חשובים בשלב הזה של הסיפור. אבל אני לא מסוגל להתעלם מהם לגמרי. האלגוריה הכי טובה שאני יכול לתת לקווי העלילה האלו היא שהם מרגישים קצת כמו שערה קטנטונת במנה של מסעדת שלושה כוכבי מישלן. הם אמנם מתגמדים לגמרי בהתחשב במנה המרהיבה, אבל הם עדיין שם וזה מבאס. נותר רק לקוות שבפעם הבאה השף (או במקרה שלנו השפים) יעיפו את השערה הזו ויחליפו אותה במרכיב אחר ויפהפה שיהפוך את המנה למושלמת באמת.
הכבוד שמגיע להם
בכל אחת מהעונות הקודמות של ״דברים מוזרים״ הייתה דמות שבלטה מעל השאר. בעונה הראשונה זו הייתה ג'ויס, בעונה השנייה זה היה דסטין, בעונה השלישית זו הייתה ננסי ובעונה הרביעית זו הייתה מקס. עכשיו, ניכר שהגיע סוף סוף תורו של וויל, שמקבל את הזרקור הגדול ביותר של העונה והופך לדמות החשובה והמרכזית של הסיפור. מעבר לזה שמדובר בבחירה מאוד נכונה וטבעית, שמשתלבת נהדר עם תחושת סגירת המעגל שהעונה מנסה לייצר, היא גם מספקת לנואה שנאפ (Noah Schnapp) את האופציה לזרוח ובגדול, והוא בהחלט מספק את התוצאה. הוא לקח את המשקל העצום של העונה כולה (שלא לומר הסדרה כולה) שמונח על כתפיו של וויל במהלך הפרקים האלו, ומצליח לממש אותו במלוא תפארתו. הוא מציג תצוגת משחק מופתית ומלאת רגש, שלגמרי מתעלה על כל שחקן או שחקנית אחרת שמופיעים כאן, ומצליח לקחת את העלילה והסיפור המרהיב של וויל ולהציג אותו על המסך בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת. זו לא רק תצוגת המשחק הטובה ביותר של שנאפ עד היום, אלא גם אחת מתצוגת המשחק הטובות והמרשימות שראיתי השנה, ואני לגמרי מקווה שהוא יהיה מועמד (ואפילו יזכה) באמי הקרוב.
שאר חברי הקאסט לצידו של שנאפ מספקים תצוגת משחק מרשימה בהחלט, מה שלא צריך להפתיע אף אחד בהתחשב ברמת המשחק שלמדנו להכיר מהם עד כה. הם כולם כבר מכירים את התפקידים והדמויות שלהם כמו את כף ידם ויודעים איך להציג אותן על המסך בצורה הטובה ביותר שאפשר, מה שבהחלט נחוץ העונה. יחד עם זאת, אני כן חושב ששווה לציין במיוחד לחיוב את נל פישר (Nell Fisher), שמגלמת העונה את אחותם הקטנה של מייק וננסי - הולי ווילר. העונה בפעם הראשונה להולי יש תפקיד מרכזי וחשוב ממש כמו שני האחים שלה, מה שהוביל לצורך ללהק את הדמות שלה מחדש, הפעם עם שחקנית של ממש. פישר שזכתה בליהוק הזה עושה עבודה מעולה בתפקיד, ומצליחה להציג את הולי ואת התפקיד החשוב שלה בסיפור בצורה טובה מאוד. תצוגת המשחק שלה הזכירה לי מאוד את תצוגת המשחק של הילדים השונים בעונות הראשונות, ובפרט את זו של סיידי סינק (Sadie Sink). זאת מכיוון שלמרות שאין ספק שהיא עדיין ילדה ולא הגיעה למלוא הפוטנציאל שלה, היא עדיין מצליחה לספק רגעים בלתי נשכחים על המסך, שמוכיחים שגם ילדים קטנים יכולים להיות שחקנים גדולים.
ממתק לעיניים, ולאוזניים
למרות המשחק האדיר והעלילה המאוד מסקרנת ובוגרת, אין ספק שהפן הכי איכותי של החלק הנוכחי של העונה הוא הבימוי והויזואלית שלה, שהיו לא פחות מפאר היצירה. הצ'ק הפתוח והבלתי מוגבל שקיבלו האחים דאפר מנטפליקס, יחד עם המון (אבל המון) זמן שהם השקיעו בפיתוח העונה ובמחשבה אינסופית על הדרך בה הם מתכננים לספר את הסיפור באופן הויזואלי, נוצלו היטב ויצרו פעם נוספת עונה כל כך מרהיבה ומיוחדת במינה בפן הטכני - שלקרוא לה תענוג לעיניים מרגיש כמו עלבון. בימוי ארבעת הפרקים הראשונים התחלק בין האחים דאפר (פרקים 1 ,2 ו-4), לבין ​​במאי הסרט ״חומות של תקווה״ פרנק דרבונט (פרק 3) שחזר מפרישה במיוחד עבור בימוי העונה, ושלושתם עושים עבודה יוצאת מן הכלל. סגנון הבימוי של דרבונט מתאים כמו כפפה ליד לפרק שהוא קיבל, כאשר הוא מצליח לקחת את הפרק הכי ״רגוע״ של העונה, ולהעניק לו אווירה של מתח ומסתורין בעזרת זוויות צילום ייחודיות ובניית שוטים מחושבת להפליא.
מהצד השני, צמד האחים רוס ומאט דאפר עושים את מה שהם יודעים הכי טוב - לוקחים את הפרקים הכי מלאי אקשן ומפוצצים של הסדרה ודוחפים אותם לקיצון בעזרת אלמנטים ויזואלים מרהיבים. הבימוי שלהם כמובן נהדר לכל אורך שלושת הפרקים אותם הם מביימים, אם כי הוא בולט במיוחד ברגעי השיא של העונה (ובסוף פרק 4 בפרט), כאשר השניים מספקים סיקוונס ויזואלי מהפנט ביופיו, כזה שמצליח להציב תחרות צמודה ביותר (ואולי אפילו לנצח בה) לכל מה שצמד האחים צילם וביים עד היום (ולגמרי מצדיק את האמירה של רוס דאפר על כך שמדובר בסיקוונס הכי מורכב שהם צילמו אי פעם). השיא האומנותי הזה, שמכיל בתוכו כמה אלמנטים מיוחדים ומבריקים במיוחד, משתלב באופן מושלם עם השיא העלילתי, שמגיע גם כן באותם הפרקים. יחד הם מספקים פיק טלווזיוני מושלם, שישאיר אתכם פעורי פה וחסרי נשימה, ויסגור את החלק הראשון בצורה הכי טובה שניתן להעלות על הדעת.
הפסקול של הסדרה, שהפך להיות חלק אייקוני וחשוב ביותר, ממשיך לחזור גם הפעם, אם כי הוא לא מחדש יותר מדי. זה לא בהכרח דבר רע (ואולי אפילו חיובי), במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא משתלב בסצנות השונות בצורה פנומנלית ומעצים את התחושות השונות שהן מנסות להעביר (וגם כי לעולם לא ימאס לי לשמוע את Running Up That Hill של קייט בוש). אבל זה כן משהו ששווה לציין. לא רק כי הוא עובד נהדר, אלא גם כי זה האספקט היחיד בסדרה שלא נהנה מקפיצת המדרגה שהיא חווה. אפשר אולי לטעון שהפסקול לא צריך אותה, אבל בתכל׳ס זה מה שהיה אפשר לטעון על כל אחד ואחד מהאספקטים האחרים, והם בכל זאת התעלו על עצמם בזכות אותה קפיצת מדרגה. אני סומך מאוד על האחים דאפר שהם יודעים מה הם עושים, וכאמור הפסקול הקיים גם כעת משתלב בעונה נהדר, אבל אני כן מצפה ולו לגיוון הקל ביותר בהמשך הדרך. במיוחד כי הם כבר הבטיחו שבעונה הזו עומד להיות שיר חדש ומרהיב לא פחות מיצירת המופת של קייט בוש.
השורה התחתונה
עוד מוקדם לקבוע האם העונה החמישית והאחרונה של ״דברים מוזרים״ תסיים את סדרת הדגל של נטפליקס (ואת אחת הסדרות החשובות ביותר של השנים האחרונות) כמו שצריך. אבל על פי מה שראינו עד כה, נראה שהיא בהחלט בדרך לשם. השילוב של סיפור בוגר ורציני שמאגד את כל הדמויות השונות במקום אחד ומוגדר, יחד עם מספר קווי עלילה ומערכות יחסים חדשות ומסקרנות, תצוגת משחק מרשימה, בימוי מטריף חושים ופסקול אייקוני, יוצר עוד עונה של טלוויזיה במיטבה. החלק הראשון שלה בטח לא מושלם, אבל בסופו של דבר, המסע שארבעת הפרקים הללו מעבירים אותנו מאותה התחלה איטית ובטוחה לכדי שיא אמיץ ומרהיב ידחוף אתכם אל קצה הכיסא ויספק לכם חוויה טלוויזיונית אדירה, שלגמרי תצדיק את ההמתנה הארוכה והמייגעת.
*רוצים לקבל את כל החדשות החמות ישר לנייד? הצטרפו לערוץ הטלגרם של Vgames!*
תגובות
1
| פורסם ע"י