היה זה עוד יום קייצי, רק שהפעם במקום לבלות את צהריי היום עם החברים בארץ בילינו 5 חברים במנהטן בניו יורק.האווירה הייתה אווירת חג, ואני הייתי נרגש. סוף סוף אני הולך לראות הופעה של הWWE, ועוד במדיסון סקוור גארדן בניו יורק! ההופעה לא הייתה משודרת אבל למי איכפת, הקראד היה מרשים. בקרב המרכזי אמורים להופיע שני אגדות היאבקות, אנדטייקר נגד הוגן על אליפות העולם ( אנדטייקר אלוף ראו באותה תקופה, הוגן כוכב בסמקדאון). שלושה חברים שלי חתכו לטייל בניו גרזי, ונשארנו רק אני וחבר שלי רותם.
היינו בדרכנו לחנות של הWWE, שלפתע כמעט דרסה אותנו לימוזינה. היינו קצת המומים, שלהפתעתנו הבחינו שהגענו ליד החנות ושיש תור עצום של אנשים לאיזה מבנה. דלת הלימוזינה נפתחה ויצא מתוכה לא אחר מהלק הוגן. באותו הרגע הצטערנו שלא נדרסנו (תחשבו על הפיצויים). נשארנו כרבע שעה, צופים בהתלהבות, בהמון האמריקאי נהנה מגיבור הילדות שלהם. במהלך השהייה הגיע X-PAC (שון וולטמן) במונית, אבל אף אחד לא ממש התייחס אליו. נשמעו רק קריאות בוז חלשות.
נכנסנו לחנות, ופתאום הבחנתי במבט מוזר על פניו של רותם. נדמה היה שהוא בוהה במשהו שנמצא מאחוריי. הייתי בטוח שהוא בוחן איזו בחורה שווה, אך המצב היה אפילו יותר טוב. הבטתי לאחור שלפתע ראיתי גוש של שריריים בגובה של מטר 90-מטר 95. ברוק לסנר היה במרחק נגיעה ממני, במהירות שלפתי את המצלמה. אבל לסנר בחור מהיר ברח ישר לחדרים למטה, רדפתי אחריו מעט ומה שהשגתי זה תמונה שלו יורד במדרגות.
עדיין הישג מרשים לפי דעתי.
המשכנו להסתובב בחנות, וברגע שהגיע השעה יצאנו לכיוון המדיסון סקוור גארדן.
להיות במדיסון סקוור גארדן זו חוויה מפני עצמה. האולם מכיל 20,000 צופים ונדמה שמכל זווית אתה רואה מעולה. היה לנו כרטיסים, ליציע האמצעי (מקום לא רע בכלל). השעה הייתה שבע 25 וההופעה הייתה אמורה להתחיל ב7 וחצי, לא היה שום סימן שמשהו הולך לקרות. התבאסתי האם גם באמריקה הגדולה, האירועים מתחילים רבע שעה אחרי. כנראה שלא, כי ב7 וחצי בדיוק האורות כבו והאוורד פינקל עלה לזירה כדגי לפתוח את הערב. כישראלי מצוי איך שהתחילה ההופעה ירדתי עם רותם למקום פנוי ממש קרוב לזירה.
הקרב הראשון הפגיש בין טומי דרימר לסטיבן ריצארדס קרב מקל קנאו. אני חייב להדגיש שלראות הופעה שונה בתכלית מלראות תוכנית בטלוויזיה. אין שדרנים ופרשנים רק קולות של מתאבקים וקהל. ממש משונה, אבל מתרגלים די מהר אחרי קרב שניים. בקרב עצמו דרימר ורייצארדס פירקו אחד לשני את הצורה, שלבסוף רייצארדס ניצח. שניהם קבלו מחיאות כפיים על הופעה מעולה. הקרב השני היה הדאדליז נגד ווליאם ריגל וכריסטפור משהו. ריגל והאנגלי השני ניצחו איכשהו, אבל זה לא היה הסוף. הקהל דרש וקיבל שולחן, האנגלים חטפו 3D. אני חייב לציין שהאווירה היתה פשוט מחשמלת, לשמוע ולצעוק יחד עם 20 אלף איש, WE WANT TABLE פשוט מכניס אותך לאקסטזה.
הקרב השלישי היה בין דילו בראון (אחד המתאבקים האהובים עליי), נגד שון סטייזק. הופעה טובה מאוד של דילו שניצח בקלילות. בקרב הרביעי העניינים התחממו עוד יותר, כשברוק לסנר נכנס לזירה לכל צהלות הקהל. היריב היה לא אחר מאשר ריק פלייר (אחד המתאבקים השנואים עליי, אם לא השנוא ביותר). הופתעתי מקבלת הקהל החמה, האמריקאיים פשוט חולים עליו, ומקבלים אותו בקריאות רמות. הקרב עצמו הוכיח כמה ברוק מוכשר וכמה ריק זקן. ולמרות זאת ברוק ניצח רק לאחר שהיימן (מנהלו דאז) הטריד את השופט, וכריס בנואה תקף את פלייר שלאחר מכן קיבל F5. למחרת בערב היה העתק כמעט זהה לקרב, רק שהפעם כריס בנואה לא התערב.
בקרב החמישי קיבלנו את בראדשו נגד טגיירי (נדמה לי אני לא כל כך זוכר), על אליפות ההארדקור. הקרב היה משעשע. טגיירי ניצח ואז בא ספייק דאדלי הצמיד אותו וניצח, ואז דילו ניצח את ספייק, ואז גולדאסט ניצח את דילו ולבסוף בראדשו הצמיד את גולדאסט ויצא אלוף חחח. מזל שמותר להתמודד על תואר ההארדקור בכל מקום וכל שעה.
בקרב החמישי קיבלנו קרב מהסרטים.
ר-ו-ב ו-א-ן ד-א-ם נגד אדי גאררו ז"ל, קרב סולם על האליפות הבין יבשתית (רוב היה האלוף).
שני המתאבקים התקבלו בתשואות. ואני זכיתי לראות את אחד הקרבות הטובים בהיסטוריה. רוב ואדי כל כך מוכשרים, ושאתה רואה את הקרב מקרוב, אתה פשוט מעריך את העבודה הקשה שלהם. לבסוף רוב ניצח וכל הקהל עמד על הרגליים והריע, הרגשתי בעננים.
בקרב השישי קיבלנו את הצמד הכי לוהט באותה תקופה- גולדאסט ובוקר T. הם התמודדו נגד צמד שנוא במיוחד, ביג שואו וx-PAC. היה קטע אדיר שאיזה בחור עצום כהה עור מהקהל התגרה בביג שואו. שואו חטף עצביים ובכלל לא שם לב לקרב. בקהל הייתה תחושה שאולי זה מתאבק חדש ורוצים לצור היט . בוקר טי וגולדאסט ניצחו לשמחתי, והם נתנו הצגת ברייק דאנס מדליקה.. הגיע הזמן לאירוע המרכזי.
הלק הוגן נגד אנדטייקר אליפות העולם. בכניסות של הלק הוגן ואנדטייקר נדמה היה שהגג יעוף מעוצמת הרעש. הקרב היה קצת איטי (מה אפשר לצפות ששני בחורים כבדים כמו אנדטייקר והוגן מתמודדים), אבל הסיום היה מרתק. אנדטייקר נתן צוק סלאם להוגן שיצא מספירה. הוגן קם וביצע את התנועות המוכרות שלו עם הראש, וסימן לא עם היד. הקהל השתגע. משום מקום ראינו את טייקר חוטף ביג בוט אחד ואז עוד אחד. אנדטייקר שכב על הריצפה והוגן התכונן לתרגיל הסיום שלו הלאג דראופ. הוגן פגע, ואני הייתי בשוק האם אנחנו הולכים לראות אלוף חדששש?!!.
השופט סופר 1-2 ו...
האורות כבו באולם. שהאורות חזרו ראינו כיסא בזירה, וינס מקמהון בחוץ מקלל את הוגן והשופט מעולף על המזרן. הוגן הבחין בוינס הפנה אליו את המבט והם התחילו להתווכח. טייקר קם לקח את הכיסא ונתן להוגן מכה קטלנית בראש. אנדטייקר הוסיף צוק סלאם ו טומבסטון, השופט באורח פלא קם לספירה ל3.
חשבתם שכאן זה נגמר, אין סיכוי. הוגן קם במהירות ותקף את אנדטייקר.אנדטייקר מצא את עצמו מחוץ לזירה, אך לצערו החגורה נשארה אצל הוגן לקול תשואות הקהל!. הוגן התחיל לבצע את הפוזות האהבות עליו, ולבסוף זרק את החגורה על טייקר.
אין מה להגיד אחד הערבים הבלתי נשכחים שווה כל דולר (30 למי שרוצה פרטיים מדויקים). המטרה הבא שלי היא להיות ברויאל ראמבל שנה הבאה. אבל זה כבר סיפור אחר.
מקווה שנהנהתם.
תגובות
1
| פורסם ע"י