האם המשחק החדש של הסטודיו עומד בסטנדרט של Life is Strange?
ברגע שנכנסתי לתקופת המבחנים אמרתי לעצמי שאני מחפשת משחק שהוא ממתק. כזה שהוא קצר אבל סוחף, שאפשר לשבת עליו שעה ביום ולהרגיש מסופקים (להבדיל ממשחקים כמו Elden Ring למשל, שאם יש לי רק שעה לשחק אני לרוב לא טורחת להיכנס אליהם). כזה שהסיפור שלו יסחוף אותי ככה שאחכה לפעם הבאה שאשחק אותו, ושאוכל אשכרה לסיים אותו ועוד יישאר לי זמן לכתיבת עבודות סיום ולמידה למבחנים. כמו שבטח ניתן לנחש, Lost Records: Bloom & Rage הוא בדיוק הממתק שחיפשתי. האמת היא שעד שחברי לצוות, אור סגל, אמר עליו משהו - שכחתי לגמרי שהוא הוכרז ואמור להגיע אלינו בקרוב. בתור מישהי שמאוד נהנתה מ-Life is Strange וכל המשחקים שהגיעו אחריו, הופתעתי שהמשחק הזה עבר לי מתחת לרדאר. אז אפילו לא צפיתי בטריילר או קראתי ביקורת אחרת או משהו בסגנון - פשוט התיישבתי והתחלתי לשחק.
פעם פאנקיסטית, תמיד פאנקיסטית
Lost Records הוא משחק בשני חלקים, "פרקים" כפי שמגדיר אותם הסטודיו היוצר DontNod. הפרק הראשון, Bloom, מציג לנו את סוואן (Swann) הדמות אותה נשחק, ואת שלושת חברותיה - קאט, נורה ואוטום (שאני מצטערת אבל מבחינתי קוראים לה סתיו). ארבעת הבנות האלה היו בסטיז אי שם בקיץ 1995, כ-27 שנים לפני הזמן בו המשחק מתרחש. המשחק כולו מורכב מקפיצות בזמן - בין העבר להווה, כדי לגלות לאט לאט מה קרה בקיץ של 1995 בעקבותיו חבורת הבנות החליטו לא להיות בקשר יותר לעולם, ומה הביא אותן להיפגש דווקא 27 שנים אחרי אותם אירועים.
ארבעת החברות נפגשו בזכות התמודדות עם בריון, והתאהבו מיד, כמו שרק חבורת בנות מתבגרות יכולות. הן מקימות יחד להקת פאנק-רוק בשם Bloom & Rage, מכאן שמו של המשחק, ומחליטות לצאת למסע של צילום קליפ (לא משימה פשוטה בשנת 1995!) ואחר כך לארגן מופע רוק בעיירה הקטנה בה הן מתגוררות עוד לפני סוף הקיץ. אנחנו מלווים אותן כשהן חוקרות את המקום בו הן גרות ומגלות את החלום המשותף שלהן יחד, ומבינים לאט לאט, עקב הקפיצות בזמן, שמשהו לא טוב הולך לקרות בקיץ הזה. מהר מאוד מגלים שכמו בשאר המשחקים של הסטודיו, שלעלילת המשחק, שהיא צבעונית ומרחיבה את הלב וגורמת לכם להתאהב בדמויות, יש גם גוון אפל שמחכה שתגלו אותו.
למי מכם שלא מכיר את DontNod אני אספר שכמו משחקים קדומים, גם הפעם מדובר במשחק מבוסס בחירות - אם כי לדעתי אם הגעתם עד כאן בביקורת, סביר שאתם יודעים בערך לאן נכנסתם. המשחק עובד כסרט אינטראקטיבי, וכל בחירה שלכם, בין אם בתוך דיאלוג או במשהו ממשי בסצנה עצמה, משפיעה על המשך המשחק ומה שיקרה בו מעתה והלאה. במשחקים הקודמים של הסטודיו הייתה נטייה "להזכיר" שלמשהו שבחרנו יהיו השלכות בהמשך; כאן התזכורות הזו לא קיימת. האמת שזה דווקא נחמד - זה גרם לי פחות להילחץ מרוב ההחלטות ולנסות לתהות מה היה קורה אילו - ופשוט להמשיך לשחק ולהנות מהסיפור. מדהים ששינוי כל כך קטן יוצר חוויה הרבה יותר אימרסיבית.
אני יודע מה עשית בקיץ של 95'
למשחק יש מכניקה ברורה להזכיר לכם באיזו שנה אתם נמצאים: ב-1995 אתם משחקים בגוף שלישי, כמו רוב המשחקים בסדרת Life is Strange, ובהווה - אתם משחקים בגוף ראשון. זה מאוד בלבל אותי בהתחלה, כשלא ידעתי למה לצפות והמשחק פשוט התחיל בגוף ראשון, שהוא דווקא הבחירה הפחות חביבה עליי, אבל שמחתי לגלות שזה לא מה שקורה במרבית הזמן. החוויות שלכם בשנת 1995 הן הרבה יותר "משחקיות" מאשר ההווה; יש דברים לחקור בכל סביבה שתגיעו אליה, Collectibles לאסוף וכו' - חוויה קלאסית, בעצם. הבעיה מתחילה כשאתם נמצאים בהווה ומגלים שרוב מה שאתם עושים הוא... לשבת ולשוחח עם חברותיכן מהעבר. השיחות מעניינות, המסתורין אופף אותן בצורה סוחפת, אבל יש גבול לקשב שלי - והזמן במשחק שבו אני בקושי יכולה להזיז את המצלמה אפילו ואך ורק לנהל דיאלוג - הוא מעט מתיש ומעייף. הדוגמה הנגדית היחידה שאני מצליחה לחשוב עליה היא הסדרה Bojack Horseman בה יש פרק שלהם שמתרחש כשבוג'ק נושא הספד בלוויה, ושום דבר אחר חוץ מההספד הזה לא קורה. אבל היוצרים עשו דבר נפלא שישאיר את הצופים בקשב - שינוי זוויות צילום מדי פעם, שיחקו עם ה"תאורה" - לא נתנו לתמונה על המסך להמשיך להיות סטטית. שינוי קטן כזה ב-Lost Records היה יכול לעשות פלאים ולהשאיר אותי בחוויה בצורה הרבה יותר טובה.
אני חייבת לומר שמבחינה גרפית נראה שכמעט ושום דבר לא קרה מאז Life is Strange הראשון שיצא בשנת 2015. כלומר, הסגנון הציורי עוד שם, וזאת מעולם לא הייתה אמורה להיות סדרת משחקים שמנסה לעשות הכל היפר-ריאליסטי, אבל כשאני משווה את המשחק הזה, שיצא ב-2025 למשחק שיצא עשור לפניו - כן הייתי רוצה לגלות איזושהי קפיצה גרפית נראית לעין. מעבר לכך, הדבר הכי מעצבן ששמתי לב אליו היה שבכל פעם שאתם משחקים כסוואן של ההווה בגוף ראשון - יש ירידה ב-FPS. לא ברור אם מדובר במשהו שיתוקן בעתיד כי נכון לכתיבת שורות אלה עוד לא ראיתי שיצא Patch כלשהו למשחק, אבל אני מקווה מאוד שזה יקרה בקרוב. נכון, רוב המשחק קורה בגוף שלישי, אבל זו תקלה ששמים לב אליה בקלות והיא לא בלתי מציקה. עם זאת, אחד הדברים שתמיד היו מוצלחים בסדרה וגם כאן הם לא מאכזבים - הפסקול. אני מספיק זקנה כדי לזכור ש-Daughter הקליטה אלבום שלם ומעולה עבור Life is Strange: Before the Storm. כאן לקחו יוצרים מעט פחות מוכרים, אבל שעושים עבודה נהדרת ודואגים לפסקול שהוא גם צ'יל, גם פאנק ובעיקר - מלא רגשות שמתאימים בדיוק לאווירת ה-Teenage Years שמנסים להכניס אותנו אליה.
עוד דבר שחשוב לומר הוא שקצב המשחק הוא איטי. לא תמצאו כאן אקשן בכל פינה, ולפעמים תעבירו רבע שעה רק בלהסריט דברים במצלמת הוידיאו של סוואן; אם כי יש לציין שהמכניקה הזו, שהרגישה מאוסה עליי כבר בהתחלה, מהר מאוד Grew on me, וזו דרך יצירתית ומקסימה להסביר לנו איך Collectibles עובדים ב-Lost Recrods. ועדיין, גם למי שמכיר וניסה את שאר המשחקים בז'אנר, יכול להיות שהאחד הזה ירגיש איטי במיוחד. מזל שהיוצרים השתמשו בטריק העתיק של להשאיר אותנו מסוקרנים בעזרת סיפור מסתורי.
השורה התחתונה
בשורה התחתונה, Lost Records: Bloom & Rage הוא הרפתקה שמומלצת בעיקר למי שכמוני - הוא כבר קהל שבוי של הז'אנר. אין כאן שום חידוש, טכני, עלילתי או גרפי, וגם לא צריך להיות. נראה שהסטודיו יודע מי הקהל שלו ומה הוא אוהב, ובוחר להשקיע את זמנו בסיפור טוב, פסקול מצוין וגרפיקה שפשוט תסחב אותם כראוי ולא מעבר. אני יודעת שעל כל משחק אפשר להגיד שהוא "לא לכל אחד", אבל הפעם יש לזה משמעות יתרה. אם במקרה במקרה בא לכם לנסות משהו קצת אחר מהרגיל, להיכנס להרפתקה שבעיקר רוצה לספר לנו סיפור ולהזיז לנו משהו בלב, ולא יותר מזה - הגעתם למשחק הנכון. אני יודעת שאני מחכה בקוצר רוח לפרק השני שיצא באפריל, וזה אומר הכל.
*רוצים לקבל את כל החדשות החמות ישר לנייד? הצטרפו לערוץ הטלגרם של Vgames!*
תגובות
1
| פורסם ע"י