המשחק האחרון בסדרת זלדה ומתמודד על משחק השנה לימד אותי כמה שיעורים מפתיעים על החיים, הילדים ומה שביניהם.
אז אחרי המועמדויות והניצחונות בטקס פרסי המשחקים לשנת 2023, יש לי וידוי על אחד המשחקים החשובים של השנה. ממש לאחרונה, לאחר מספר תלת ספרתי של שעות וכמה חודשים טובים אחרי שיצא, סיימתי את Tears Of The Kingdom. אני יודע, לקח המון זמן, במיוחד בהתחשב בעובדה שהזמנתי אותו מראש וקיבלתי את המשחק ביום ההשקה, אבל זה לא היה רק בגללי. לכן החלטתי לכתוב על החוויה שלי עם המשחק בתור הורה ועל הדרך שעברתי, שגרמה לי להעריך יותר את מה שיש לי, במיוחד בתקופה שגורמת לכולנו להעריך יותר את מה שיש לנו.
את המשחק, כמו את הקודם בסדרה, Breath Of The Wild, שיחקתי עם בני בן ה-6 וחצי. אני לוקח צעד אחורה כדי לתת קצת רקע - את ה-Nintendo Switch קניתי לו לפני כשנתיים וחצי, כשהיה בן 4 וחלה בקורונה. וכשאני אומר קניתי לו, ברור שהכוונה היא שקניתי גם קצת (הרבה) לי, כי בתור ילד היו לי PC ו-Gameboy, אבל נינטנדו ראיתי רק אצל חברים ולא זכיתי לאחוז בשלט משל עצמי עד שיצא ה-Playstation הראשון. שנינו נהנינו מלהקפיץ את מריו בעולמות צבעוניים ופסיכדליים, אבל הרגשתי שזו לא הסיבה האמיתית לרכישת הקונסולה. ראיתי הרבה מאוד שבחים על המשחק האחרון בסדרת זלדה ולאחר כמה שבועות לא התאפקתי ורכשתי אותו. כמה שעות לתוך המשחק הבנתי שאני עד ליצירת מופת ומהר מאוד המשחק הפך לחוויה מאחדת בינינו, גם אם קצת התנתקנו משאר העולם לכמה חודשים.
סיימנו את המשחק לאחר שמצאנו את כל המקדשים ועשינו את רוב המשימות, ואני שמחתי על ההזדמנות לשחק במאסטרפיס אמיתי מסדרה שרק הייתי מודע לקיומה מעל 30 שנה, אבל מעולם לא שיחקתי בה. מכיוון שהיינו באיחור, כבר היו שמועות על משחק המשך, אבל לא משהו מרגש מדי.
ואז יצא הטריילר הבא.
היה לנו ברור שאנחנו חייבים לשחק וכמה שיותר מהר וכך בדיוק עשינו.ֲֲ הסתגרנו בבית בסוף השבוע הראשון והיינו כל כך שקועים בהרפתקאותיו של לינק בממלכת היירול ההרוסה, שלא הקדשנו תשומת לב לבני משפחה שהגיעו לבקר, רק ניסינו להבין מה עושים עם היכולות החדשות של לינק, מה קורה במפה המחולקת לאדמה, שמיים ומעמקים, ואיך מתפקדים במציאות כשיש את הדבר המדהים הזה בבית? את שתי השאלות הראשונות המשכנו לחקור במשך כמה שבועות טובים, מה שגרם לשאלה השלישית להיות בעייתית ביותר - בשלב כלשהו אשתי אמרה שקשה לה לחיות כשברקע היא רואה כל הזמן את המשחק ושהיא חושדת שהוא קצת מבלבל את הילד ואולי גם אותי. כמו ברוב הפעמים, היא צדקה.
אם אהיה כנה, הרגשתי שקצת הגזמנו, במיוחד לאור העובדה שמדובר בילד שהיה בן קצת יותר משש כשהמשחק יצא. יש לא מעט אלימות, אפילו יותר מהמשחק הקודם, והגודל של המפות הביא לעשרות שעות של חקירה וצלילה לעולם דמיוני, ואולי היה עדיף לתת לילד קצת יותר מהעולם האמיתי על חשבון שעות נינטנדו.
ועדיין, אני מרגיש שלמדתי כמה דברים חשובים על איך להיות אבא טוב יותר ועל החיים בכלל. לעומת האיחור עם המשחק הקודם, ל-Tears Of The Kingdom הגעתי יחד עם שאר העולם ולכן נחשפתי מהר לקהילותיות של המשחק - הפוסטים המרגשים של הימים הראשונים, הבחור שסיים את המשחק עם Speedrun של שעה וחצי, האתר שבו אנשים העלו את היצירות שלהם והממים המצויינים. התחברתי לקבוצות פייסבוק וחשבונות טוויטר שהוקדשו למשחק, לסודות ולדברים המופרעים שאפשר לעשות עם הכוחות. הראתי לילד כמעט כל שטות שמצאתי, והרגשתי שהתקרבנו מאוד על רקע הקהילה הוירטואלית שהתפתחה במהירות שיא והפכה לחלק גדול מחיינו. עד כאן הכול טוב. אבל, כמו שגיליתי בדרך לחדר הלידה, חלק חשוב בהורות זה להבין שמה שתכננת לא תמיד עובד. למרות השעות הרבות של ההנאה, היו לא מעט משברים סביב המשחק.
נתחיל עם העובדה שאני כותב את הכתבה הזו כמה חודשים לאחר שתכננתי לכתוב אותה. מה עוד שסיימתי את המשחק בקצב הרבה יותר איטי ממה שרציתי. בכל פעם שהרגשתי שאני ב-Flow, הילד חש צורך לעשות משהו שממש לא היה קשור להתקדמות במשחק. למשל לטפס על הר שאפשר היה בקלות לוותר עליו, במיוחד עם היכולת לקפוץ דרכו ולדלג לגמרי על העליה המסורבלת, אבל הוא החליט שהוא רוצה ושצריך ושככה משחקים, ולי לא היה איך לשכנע אותו אחרת. למרות היכולת להאריך את חיי הנשקים בעזרת השימוש ב-Fuse, קרה לא פעם ולא פעמיים שהשגתי חרב מצויינת שבניתי עליה לקרבות מול אויבים עוצמתיים, רק כדי לגלות שהוא השקיע כמה דקות בקפיצות ותקיפת דשא עד שהחרב נשברה. תראו, היכולת להפוך את המגן לסקייטבורד או סנובורד מבריקה, אבל זה מייאש מאוד לגלות שהילד השתמש במגן הנדיר שמצאתי אחרי שיטוט ארוך בחושך כדי לגלוש במורד אותו הר שמראש לא היה שום צורך לטפס עליו.
תפסתי את עצמי מתמלא בכעס על אחד מהאנשים הכי אהובים עלי בעולם אי פעם בגלל כמה פיקסלים שאמורים לספק הנאה ולא ליצור מצוקה. במקום להנות מהמשחק הרגשתי תסכול מכך שאני לא מצליח להתקדם בקצב שאני רוצה ולעשות את מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה. וברגע שהבנתי שזה מה שמפריע לי עצרתי. אני זוכר את הרגע שישבנו על הספה ואמרתי לעצמי שאולי זה בדיוק הקטע. הרבה יותר חשוב פשוט להנות מהחברה של הבן אדם האדיר הזה שיש לי את הזכות להיות אבא שלו מאשר להיות יעיל או לשמור על חרב שלא באמת קיימת. למרות התכנון שלי לסיים גם כאן את המשחק עם כל המקדשים, כמה שיותר משימות צד וקווי עלילה (אבל שום סיכוי למצוא את כל הקורוקים, יש לי דברים יותר חשובים לעשות בחיים), שאלתי אותו אם הוא רוצה שנתקדם לסוף וראיתי את האושר שעיניו של האיש הקטן הפיצו בעודו עושה את דרכו לעבר טירת היירול בפעם האחרונה.
קראתי כמה וכמה כתבות על מבוגרים ששיחקו ועברו חוויות דומות פחות או יותר: היו כאלה שנהנו להיות ילדותיים וחסרי אחריות, חלק הרגישו כמו הגרסה הגאונית של הילד שבתוכם, אחרים החליטו להתנהג בצורה מוסרית ויש כאלה שבזכות המשחק למדו להיות משוחררים יותר. כמו כל יצירת אמנות גדולה, יש משהו במשחק הזה שיכול לגרום לנו להבין קצת יותר את הטבע שלנו, ולרצות להיות גרסה טובה של עצמנו. גרסה שבמקום לכעוס יודעת להעריך את העובדה שילד חווה משחק בצורה אחרת לגמרי ממבוגר, שבמקום להיות הישגית וממוקדת מטרה, נהנית לחקור, להתנסות ולטייל ברחבי ארץ דמיונית, כזו שלפעמים עוצרת רגע כדי להנות מהיופי של קרני שמש וירטואלית.
ועכשיו כשהמשחק נגמר אפשר לצאת בחזרה לעולם, לראות שמש אמיתית ולהפנים את כל הלקחים החשובים.
עד המשחק הבא.
איזה שיעור למדתם מהמשחק? ספרו לנו בתגובות!
*רוצים לקבל את כל החדשות החמות ישר לנייד? הצטרפו לערוץ הטלגרם של Vgames!*
תגובות
1
02:48 28.12.2023 |
YOTAMRAC (אורח)
כתבה מצויינת! אני גם 100 שעות על המשחק ולא מצליח להתקדם כי כל הזמן הולך על שטויות.
2
| פורסם ע"י