זהו משחק שאם הייתי צריך להגדיר אותו, הייתי הולך על הביטוי "Mid Card". זה לא משחק רע בשום צורה, אבל הוא צריך עוד זמן בתנור לפני שהוא יוכל להגיע לרמה של הגדולים
עותקי סיקור סופקו לנו על ידי נינטנדו ישראל ו-THQ, תודה רבה!
כל מי שמכיר אותי באמת כבר מכיר את האהבה שלי להיאבקות מקצועית. מי שלא מכיר אותי באמת אולי קלט את זה מהביקורות שלי ל-WWE 2K בשנתיים האחרונות. אני אפילו לא קורא לזה גילטי פלז'ר - מבחינתי זה בילוי לגיטימי לגמרי ולא שונה מצפייה בסדרה בנטפליקס. אחרי ש-WWE חזרו לעניינים בענק בשנים האחרונות בגזרת הגיימינג (ועם הסיפור של ה-Bloodline גם בתוכניות עצמן), המתחרה העיקרית שלה, AEW, גם מביאה את המשחק שלה.
אחרי זמן פיתוח ארוך, שיתוף הפעולה בין החברה של טוני קאהן לבין Yuke's ו-THQ Nordic, מביא לנו את AEW: Fight Forever. החברה כבר טענה שהיא לא יכולה להתחרות בכסף וההשקעה של 2K אז היא מגיעה עם מוצר שהיא מאמינה בו וגישה קצת יותר ארקיידית ודגש על אולד סקול. האם זה הצליח לה? בואו נראה!
תנו לשואו להתחיל!
הפרזנטציה של AEW Fight Forever מזכירה קצת משחקי PS2 - לטוב ולרע. נתחיל מסוגי המשחק: ל-Fight Forever יש בעיקר מצבי משחק פשוטים של 1 על 1, זוגות, Fatal Four Way ו-Three Way ועוד כמה מצבים יותר מעניינים כמו קרבות סולמות וגולת הכותרת: Exploding Bard Wire Deathmatch. רוב מצבי המשחק עובדים בסדר גמור, למרות שאני מוצא את העובדה שהמשחק מאפשר רק ארבעה מתאבקים בכל רגע נתון בזמן קרבות כמו Battle Royale כמאוד מציקה.
הפרזנטציה בזמן הקרבות עצמם היא... בסדר. המשחק לא נראה הכי טוב - יש מתאבקים שנראים אחלה כמו קני אומגה ו-MJF, ויש מתאבקים כמו The Young Bucks ובריאן דניאלסון שנראים מאוד מוזר. עוד משהו מאוד מאכזב קשור לעובדה שהכניסות של המתאבקים השונים קצרות מאוד. בהתחלה ראיתי את זה כמשהו חיובי - זה מכניס אותך למשחק מאוד מהר - אבל בהמשך אני פשוט התאכזבתי מכך שאני לא זוכה לראות את CM Punk נכנס לזירה או את התגובה של הקהל ל-MJF או קאסידי.
מה שכן, בזמן הקרבות עצמם באמת מרגישים את האופי של כל מתאבק. אני אגע במשחקיות בהרחבה אבל נהדר לראות את MJF מתחנן על הברכיים שלו לחמלה (ועוד יכול להרביץ תוך כדי ההתגרות שלו), או את מאלאקיי בלאק יושב ישיבה מזרחית. קני אומגה יצביע על האויב שלו ויצעק "באנג" ומוקסלי ידבר כמו משוגע. נכון, הפרזנטציה הכללית לא מהממת במיוחד, אבל היא משרתת את המטרה ועם היכולת לשנות ולעדכן את הפסקול כרצונכם, אני גם לא התלוננתי יותר מדי.
ארקייד זו לא מילה גסה
אם יש משהו שהמשחקיות של AEW Fight Forever מזכירה לי, זה את משחק ההיאבקות הישנים יותר ובראשם, WWF No Mercy. המשחק החדש של הפרומושן הצעיר שם בצד את הטכניקות המדויקות לטובת משחקיות יותר פשוטה ויותר זורמת: מכה, בעיטה, תפיסה, התחמקות והגנה. חמישה כפתורים, זה בתכל'ס כל מה שאתם צריכים לדעת כדי להתחיל לשחק וליהנות מהמשחק. זאת חברים וחברות, גם ההגדרה של חרב פיפיות.
מצד אחד אנחנו מקבלים כאן משחקיות שהיא קלה להבנה וגם פשוטה מאוד להתמקצע בה. יש לכם כפתור ייעודי להגנה ממכות והגנה מתפיסות, הקומבואים ברורים למדי והמשחק מאוד נדיב באינפוטים שלו. גם מנגנון הפינישרים שלו נהדר: ההתבססות על מומנטום בעזרת מתקפות מוצלחות והתגרויות ולא על "צבירת פינישרים", אומר ששחקן לא יכול "לשחק עם האוכל", כי השחקן השני יכול ברגע אחד להרוס לו את המומנטום ולקחת לו את הפינישר. זה מנגנון שעובד מאוד טוב... כשהוא עובד.
כאן גם מגיע הצד השני של חרב הפיפיות. למשחקיות של AEW יש כזאת קלאנקיות שקשה להסביר שלא במשחק. נכון, זה משחק ההיאבקות הרציני הראשון של Yuke's, אבל רק מלשחק חזרה ב-WWE 2K23 היה אפשר לראות עד כמה אנימציות חלקות ותנועה זורמת עם יותר אופציות יכולה לתרום לכיף בזמן משחק שהוא בתכל'ס סימולציה של החיים האמיתיים. שלא תטעו, האנימציות של הפינישרים והמתקפות המיוחדות ב-Fight Forever מעולות, אבל ה-70 אחוז האחרים של המשחק היו יכולים להיות טובים יותר.
בנוסף, יש כל מיני קטעים במשחק שמזכירים לך שהוא בפועל משחק AA ולא AAA: שופטים שלוקח להם המון זמן להתחיל לספור ל-3, מתקפות שהיו אמורות לעבוד אבל משום מה מפספסות את המטרה ועוד. האם זה אומר שאני לא נהניתי לאללה מהמשחק? זה יהיה שקר מוחלט. כמו שכתבתי בכותרת של החלק הזה של הביקורת, ארקיידיות ופשטות אלו לא מילים גסות. ועד כמה שהמשחק יכול להרגיש קלאנקי ולעיתים מתסכל עם איך שה-AI לפעמים עובד ואיך שהקרבות מתנהלים, אני עדיין נהניתי ממנו ממש וזה יופי של משחק של פשוט להיכנס ולשחק עם חברים.
הנ"ל עוד יותר נכון לגבי המיני משחקים המשעשעים שתוכלו לשחק, כמו הטריוויה, מצא את ההבדלים והבייסבול. לא כל המיני משחקים נולדו שווים, אבל מי שמצליח להיות מעניין מספק יופי של הסחת דעת לאלו שרוצים קצת הפסקה מהקרבות הרגילים. מוד יצירת המתאבק מאפשר לכם שליטה דיי טובה ביצירה של דמויות משלכם עם יכולות משלה ומתקפות משלה במה שיוכיח את עצמו כנהדר במצב הקריירה של המשחק.
הפסד הוא פשוט מדרגה להצלחה
מצב הקריירה של Fight Forever הוא בעיניי ההיילייט של המשחק. הרעיון של מצב הקריירה הוא שאתם יכולים לקחת מתאבק שאתם תיצרו או מתאבק קיים של AEW ולקחת אותו למסע של שנה, מתחילתה של AEW וה-PPV הראשון שלה ועד ה-PPV האחרון של השנה. בכל שבוע תוכלו לבחור מבין ארבע פעילויות שתוכלו לעשות כדי להעביר את הזמן עד השידור הבא של AEW Dynamite: תוכלו להתאמן במכון כדי להשיג נקודות ניסיון שאיתן תוכלו לפתח את הדמות שלכם, ללכת להתראיין כדי לשפר את המוטיבציה שלכם ולהשיג קצת כסף או לצאת לראות את העיר/לאכול ופשוט לנוח.
הסיבה שאני חושב שזה ההיילייט של המשחק הוא בעיקר בזכות העובדה שלהפסדים שלכם יש משמעות. במשחקי WWE 2K האחרונים הסיפור היה לינארי ביותר, כשהייתם חייבים לנצח כל קרב בדיוק לפי מה שאמרו לכם כדי להתקדם בסיפור. זה אומר שאתם לומדים יותר מהלכים אבל זה הופך את הסיפור למצב של "תעשה פעם אחת ותשכח ממנו". במצב ה-Road to Elite, הפסד בקרב הוא הזדמנות חדשה.
המשחק פתאום יאחד אתכם עם מתאבק אחר שיש לו שנאה לזה שניצח אתכם. יכול להיות שאחרי סריית ניצחונות רצופים הדמות שלכם תיאבק על אחת האליפויות. יכול להיות שהפסד של שתי דמויות יהפוך אתכם ל-Tag Team ואולי אתם אפילו תחברו לאנשים נוספים ותצטרפו ל-Faction. הסיום של כל מצבי הקריירה הוא דומה ובחירות מסוימות יובילו לסיפורים דומים, אבל זה מרגש לראות משחק שאכפת לו מספיק ממצב של "בניית קריירה" ולא פשוט לספר סיפור בשביל מצב סינגל פלייר משמעותי.
אבל עם כל השבחים שיש לי לומר, יש כמה דברים שחסרים לי במצב הסיפור. הדבר הראשון והברור ביותר הוא החוסר בדיבוב. נכון שהיה קשה להביא את כל המתאבקים האלו לקרוא את השורות שלהם וזה נכון שחלק מהמשפטים שלהם יהיו פשוט מטומטמים מדי להקריא בקול (בקטע טוב, אני חייב לציין), אבל החוסר המוחלט שלהם תפס אותי לא מוכן בהתחלה. זה משהו שבאמת הייתי מצפה לאיזושהי דרגע ממנו במשחק שמתמחר את עצמו כמשחק AAA.
הדבר השני הוא שזה מוד שלא באמת מתגמל אתכם אם אתם לא הולכים על ויוצרים מתאבק משלכם. העובדה שנקודות הניסיון הופכות בסוף מצב הקריירה עם מתאבק רגיל לכסף שניתן להשתמש בו כדי לפתוח תלבושות וקעקועים חדשים היא נחמדה, אבל זה הופך את מצב הקריירה להרבה יותר שבלוני ואפילו מייתר את אחת הפעילויות היומיומיות של מצב הקריירה הזה - האימונים. אני מבין את הרצון לא לשנות יותר מדי מהיכולות של המתאבקים השונים אבל האופציה להפוך את קני אומגה למתאבק אקרובטי או להוסיף עוד יכולות לארסנל של קודי רודס היה יכול להיות נחמד.
Fight Forever is an Indie
אני בטוח שחלקכם שמים לב להבדל בגרפיקה בין חלק מהתמונות כאן בביקורת וזה קשור לעותקי הביקורת שהיו ברשותי. את העותק הראשון קיבלנו לסיקור לקונסולת ה-Nintendo Switch. עכשיו תראו, הגרסה עצמה בסדר גמור. לא חוויתי גליצ'ים, הנפילות בביצועים מורגשות רק ברגעים ספציפיים מאוד ורוב המשחק רץ בסדר גמור ושומר על 30 פריימים לשנייה. הבעיה היא במראה של המשחק.
גרסת ה-Switch נראית דיי רע. במצב המשחק הרגיל ב-1v1 המשחק עוד נראה סביר, אבל ככל שאנחנו מתקדמים במצבי המשחק, גרסת ה-Switch מתגלה כגרסה שאני אוהב לקרוא לה "ניידת בלבד". כדי שאני אוכל לקבל תמונה מלאה של המשחק, THQ Nordic גם סיפקו לנו את את גרסת ה-PC לבדיקה ותמונות. חשוב לי לציין שרוב הביקורת נבדקה על ה-Switch, וזאת בהחלט גרסה סבירה לחלוטין, אבל אם אתם רוצים את החוויה המלאה והטובה ביותר, גרסאות הקונסולות או המחשב האישי יהיו טובות יותר.
השורה התחתונה
גם אם אני שם בצד את גרסת ה-Switch והמראה שלה, בסופו של יום AEW: Fight Forever הוא משחק שאם הייתי צריך להגדיר אותו, הייתי הולך על הביטוי "Mid Card". זה לא משחק רע בשום צורה: מכניקת הקרבות ארקיידית וכיפית, מצב הסיפור מאוד חמוד, והמצבים הנוספים כמו המיני משחקים ויצירת המתאבקים מאוד נחמדים. מצד שני, אף אחד מהם לא מתרומם לנקודה שאפילו קרובה במעט למתחרה העיקרי שלו, WWE 2K23. זה משחק נחמד מאוד, עם יתרון משמעותי בגזרת הפלטפורמות עליהן הוא זמין, אבל הוא צריך עוד זמן בתנור ועוד פיצ'רים לפני שהוא יוכל להגיע לרמה של ה-Big Boys.
תגובות
1
| פורסם ע"י