משחק האימה החדש הצליח לעשות משהו מדהים: להפחיד את השחקן דווקא מעמדת כוח
Resident Evil. Silent Hill. Dead Space. The Evil Within. כל כך הרבה סדרות משחקי אימה מצוינות הגיעו אלינו במרוץ השנים, עד כדי כך שחובבי הז'אנר לא יודעים עם מה כדאי להתחיל. אבל בהסתכלות על כולם אני מוצא שבכל אחד מהם התמה היא זהה: אתם משחקים דמות אנושית ולרוב נורמלית לחלוטין שצריכה להתמודד עם יצור/מפלצת/רוצח הרבה יותר חזק ומאיים ממנה. כמובן שיש משחקים בהם אנחנו משחקים את הנבל, אבל לרוב מדובר במשחקי אקשן משעשעים כמו Overlord או משחקי אימה בהם להיות הנבל זה כיף כמו Dead by Daylight. המשחק החדש Carrion בא "לתקן" את כל זה, בכך שהוא שם אותנו בנעליים של מפלצת אכזרית במשחק שלפי המפתחים הוא "משחק אימה הפוך". אז האם המפתחים של המשחק ב-Phobia Game Studio הצליחו במשימה שלהם?
מי יצילכם?
אז כמו שאמרתי קודם, הקונספט של Carrion מתמקד באימה של להיות המפלצת האכזרית שבני האדם צריכים להילחם נגדה. ב-Carrion המפלצת היא סוג של אורגניזם חייזרי שבני האדם שחררו לאוויר העולם לפני מספר לא ידוע של שנים ועכשיו היא מתעוררת ומתקדמת ברחבי מתחם מחקרי ענק במטרה לגדול, להתפתח ולהגיע לשיא היכולת שלה. משהו שאני חייב להתחיל איתו, מסך הפתיחה של Carrion פשוט הרתיע אותי כשנכנסתי אליו לראשונה: העיצוב הגרוטסקי של המפלצת עם חתיכת בשר ושיניים יחד עם קולות הגרגור שלה פשוט הבהילו אותי, אבל כבר הבנתי שאני מגיע למשחק אימה מן המניין.
הכל במשחק הזה, מהעיצוב של המתחם, עד העיצוב של המפלצת וכמובן הסאונד הנהדר והבאמת קריפי של המשחק פשוט תורמים להרגשה שאנחנו לא משחקים נבל נחמד שכנראה שהולך להשתנות לטובה או משהו כזה, אלא שמדובר במפלצת באמת אכזרית ואימתית שהולכת להלך אימים על בני האדם המסכנים שיפגשו בה. העיצוב הנוראי של המפלצת משתלב יפה עם סגנון השליטה בה. אני שיחקתי על המחשב האישי והשליטה על המפלצת היא טיפה מוזרה: אתם מכוונים את העכבר לאזור שאתם רוצים ללכת אליו ומשתמשים בלחצן השמאלי כדי להתקדם. הלחצן הימני משמש לתפיסת דברים, דבר שיכול להיות שימושי להזזת דוושות, פתיחת פתחי אוורור ועוד. הייתי צריך להתרגל לשליטה בדמות, אבל לאחר ההסתגלות הראשונית זרמתי ברחבי המפה כמו המפלצת החלקלקה שהייתי.
כיאה למפלצת אכזרית עם תיאבון לבשר שהרגע ברחה ממתקן הכליאה שלה, כוחות הביטחון של המקום ינסו לעצור אתכם בעזרת מגוון רחב של נשקים: בין אם מדובר בעובדים מפוחדים עם אקדחים ועד מכונות גדולות עם רובי סער (תחשבו על ה-P-5000 מהסרט Alien, רק עם Minigun). כמובן, שלאורך המשחק תקבלו יכולות חדשות שיעזרו לכם להתקדם במשחק ולהגיע למקומות חדשים, אבל בעיקר יעזרו לכם לשרוד את הקרבות עם הלוחמים היותר מסוכנים שמגיעים עם מגינים ועוד דרכים להיפטר מהמפלצת. אגב, משהו שממש הפתיע אותי במשחק הוא הדגש על אלמנט ההתגנבות שיש במשחק.
עם כל הכבוד לתחושת הכוח שהמשחק נותן לכם, המפלצת ב-Carrion היא מאוד שבירה ומצאתי את עצמי מחוסל לא מעט פעמים בגלל חוסר זהירות ויהירות אישית שלי. המשחק חותר למשחק זהיר יותר, גם בעזרת היכולות השונות (כמו היכולת להשתלט על אויב מרחוק למשל), אבל גם בגלל עיצוב השלבים שלו. כל פעם שנכנסתי לאזור עם כמה אויבים שמתי לב שהמשחק נותן לי כמה דרכים להפתיע אותם דרך פתחי אוורור, צינורות ביוב ועוד. לקפוץ בראש לא יועיל לכם במשחק הזה, מה שמחזק את תחושת האימה שהמשחק הזה משרה עליכם כשחקן (גם בתור הנבל המפחיד).
רגע, לאן עכשיו?
חלקכם בטח קראו את המשפט "יכולות חדשות שיעזרו לכם גם להתקדם במשחק" וחשבו על ז'אנר ה-Metroidvania הידוע, ואתם צודקים: Carrion הוא משחק Metroidvania לכל דבר ועניין. למי שלא מכיר, משחק בז'אנר שציינתי קודם הוא לרוב משחק פלטפורמה/אקשן דו-מימדי (אבל לא חובה), בו הדמות שלנו תסתובב במפה ענקית שחלקים ממנה חסומים. לאורך המשחק הדמות שלנו תקבל יכולות שונות שיעזרו לה לפתוח את החלקים החסומים, להשיג עוד יכולות חדשות ומגניבות וחוזר חלילה. אחד הדברים הכי כיפיים בז'אנר הזה הוא האזורים הסודיים, וגם כאן יש כאלה בדמות אזורי ה-Containment Units בהם תצטרכו לפתור חידות בעזרת היכולות השונות שלכם כדי להשיג עוד יכולות מגניבות וחיזוקים למפלצת שלכם.
אבל כאן גם מתחילות הבעיות של Carrion ובפרט הבעיה הכי גדולה בו: למשחק אין מפה שאפשר להסתכל בה כדי להבין איפה אנחנו נמצאים בכל רגע נתון. אני מבין שזה יותר "הגיוני" שלא תהייה מפה למפלצת בשר שמשאירה שובל של דם בכל מקום, אבל לי כשחקן זה גרם למצב בו הלכתי לאיבוד כשניסיתי למצוא את אחד מה-Containment Units שהזכרתי קודם. פעמיים. כל אחת מהפעמים הללו הובילה לבערך כחצי שעה של התברברות, הליכה באותם מקומות שוב ושוב, חיפוש אחר היציאה הקרובה והבנה של איפה לעזאזל אני נמצא. לרוב ידעתי לאן אני רוצה להגיע, או לאן אני צריך להגיע, פשוט לא הבנתי איך אני מגיע לשם.
זה חבל, כי זה הוביל לכך שבאיזשהו שלב פשוט הפסקתי לחפש את ה-Containment Units והעדפתי פשוט להמשיך את המסע. חלק לא קטן ממשחקי Metroidvania הם באמת הסודות הקטנים האלה, המירוץ אחרי 100 אחוז השלמה בכמה שפחות זמן וזה שיגע אותי שאלמנט כל-כך קריטי הרגיש כמו כאב ראש אחד גדול במשחק הזה. בנוסף, חלק מהחידות במשחק הזה הצריכו הרבה מאוד הליכה לאחור (Back Tracking), שזה קונספט שמאוד שנוא עליי גם ככה בגיימינג. לא הזכרתי זאת קודם, אבל היכולות השונות של המפלצת שלנו קשורות לגודל שלה: בגודל מסוים המפלצת תירה חומר דמוי קור עכביש שיאפשר לה לתפוס דברים מרחוק, ובגודל גדול יותר אותו המקש יהיה מכת תיקול זריזה וחזקה.
המשחק מאפשר לכם להגדיל או להקטין את עצמכם בכל מיני מקומות מסוימים במפה, אבל לרוב הם ממוקמים רחוק מכם וידרשו מכם ללכת ולחזור אליהם באופן יחסית קבוע עד שתתקדמו למקום אחר במפה, שזה טיפה הרגיז אותי. באופן כללי, זה מרגיש לי שהרגעים הקטנים האלה, ההליכות לאיבוד, החזרות אחורה במפה כדי להשלים חידות ועוד, קצת מורידים מאלמנט האימה המדהים שהמשחק הזה משדר. לקראת הסיום, המשחק נזכר שהוא משחק אימה, אבל הייתי שמח אם היו טיפה פחות חידות ויותר דגש על אימה.
השורה התחתונה
גם עם כל הבעיות הקטנות במשחקיות ועיצוב השלבים של Carrion שתיסכלו אותי בשלבים מסוימים במשחק, מדובר בסוג של הצלחה בעיניי: משחק האימה הייחודי הזה הצליח להפתיע אותי עם עיצוב הסאונד הקריפי שלו, העיצוב האומנותי המחליא (בקטע טוב) ותחושת הפחד שהוא השרה עליי. אבל יותר מכל, Carrion הצליח לעשות משהו מדהים: הוא הצליח לזעזע, להפתיע ולעיתים ממש להטריד אותי דווקא מעמדת כוח מוחלטת. לא הייתי נתון לחסדיהם של בוסים נוראיים, המפלצת הנוראית לא תקפה אותי משום מקום ועדיין המשחק יצר אצלי את אותה התחושה שיש לי כשאני משחק במשחקי אימה קונבנציונלים. שוב - המשחק הזה לא מושלם, אבל בעיניי חובבי אימה צריכים לנסות את המשחק הזה.
תגובות
1
| פורסם ע"י