המשחק השלישי של Tokyo RPG Factory עדיין נושק לבינוניות, למרות משחקיות טובה ופסקול נהדר.
הביקורת התאפשרה תודות לעותק סיקור מעדלי יונייטד! תודה רבה!
הביטוי "פעם שלישית גלידה", חזר הרבה כשדיברתי על הביקורת שאני עושה על המשחק Oninaki עם חברים. החברה שפיתחה את המשחק, Tokyo RPG Factory, כבר התחילה לצבור שם בקרב תעשיית מפתחי משחקי ה-RPG היפניים: היא התחילה עם I am Setsuna שכמשחק ראשון היה מהמם, עם גרפיקה מצוינת, סיפור טוב ומשחקיות שבעוד שהיא הייתה לא רעה בכלל, גם הייתה טיפה גנרית; המשיכה עם Lost Sphear שגם סיקרתי כאן באתר, שהיה בסדר אבל לא התעלה בכלל לרמות שציפיתי ממנו אחרי I am Setsuna, ועכשיו הגענו למשחק השלישי שלהם, Oninaki.
בעוד ששני המשחקים האחרים היו משחקי JRPG (גם אם לא במובן הקלאסי של המילה), Oninaki הוא דווקא משחק אקשן/תפקידים עם דגש מאוד חזק על האקשן. הטריילרים הציגו לנו סיפור מפוצץ אבל גם מאוד רגשי, ומשחקיות שמצוותת אותנו עם רוחות רפאים שיכולות לעזור לנו בזמן הקרב. עם כל האקספוזיציה הזו, מיותר לציין ש-Oninaki טס לטופ של רשימת המשחקים המסקרנים של חודש אוגוסט, עכשיו רק נשארת השאלה: כגודל הציפייה או גדול האכזבה? בואו נצא לבדוק.
וזה הייעוד שלי, להיות שאמן קי- אהה, Watcher, סליחה.
במשחק נשחק את Kagachi, נער שעובד בשורת קבוצה שנקראת Watchers. הקבוצה הזו אחראית לשמירה על האנשים בעולם האמיתי אבל גם על הנשמות שבעולם הבא ולדאוג למעבר חלק שלהם לשלב הבא בגלגל החיים שלהם - התחייה המחודשת. המשחק גם דואג להסביר מה קורה לנשמות שלא יכולות לקום לתחייה מחדש - הנשמות האלה הופכות למפלצות שמהן תצטרכו להגן על תושבי הממלכה שלכם. אני באמת הייתי רוצה לספר לכם שהמשחק צולל עמוק אל תוך הנושא הזה של התחייה המחודשת, ופותח בפניכם סיפורים של המוני אנשים שחוששים, שמחים או חשים כל מיני רגשות מעורבים לגבי האירוע הזה, אבל זה נראה שהמשחק לא מתמקד בהם יותר מידי.
למעט הסיפור המרכזי שנכנס עמוק מאוד לתוך הנושא של ה-Watchers והעולם שהם שומרים עליו, המשימות הצדדיות והשיחות עם אנשים ברחוב לא מגיעים לאותה הרמה. אני לא יודע אם זה בגלל שמאז The Witcher 3 אני באמת מצפה לקצת תוכן אמיתי במשימות צדדיות, אבל החוסר בעומק - במיוחד בנושא רגיש שכזה - חרה לי. בנוסף, אני מרגיש שלא נעשתה מחשבה על עוד דברים שהמשחק יכול לאפשר במעבר בין העולמות השונים (העולם של החיים והעולם הבא). ברוב המקומות, למעט שיחות עם רוחות מסוימות של אנשים מתים, העולם הבא נראה בול כמו העולם הנוכחי, רק עם צבע כהה יותר.
משהו שלא הפריע לי בכלל הוא כל העניין של Daemons - רוחות שה-Watchers יכולים לעשות בהם שימוש בתור נשקים. כל הקונספט הזה של רוחות רפאים שהופכות לנשקים הזכיר לי מאוד את סדרת הטלוויזיה שאמן קינג, ובצדק: בתור שחקן תוכלו להשיג רוחות שיעזרו לכם להילחם במפלצות השונות, כשכל רוח מגיעה עם נשק מסוים שקגאצ'י יוכל להשתמש בו: הרוח הראשונה שלכם, איישה, מגיעה עם חרב קטאנה בסיסית; זא'אב הוא אביר שנותן לכם להשתמש בחנית; דיה היא בת למשפחת אצולה המתמחה בנשקים רחוקי טווח דמויי רובים ועוד.
כל רוח או Daemon יכול לעלות ברמות ולהתפתח, אבל לא בלי להכיר יותר את הדמות ולהתחבר אליה, שזה נעשה על ידי פתיחת אופציית Daemon Lore, שנותנת לכם את האופציה לשמוע את הסיפור של הרוח שלכם. הייתי שמח אם זה היה נעשה גם על ידי משימות ושלרוחות שלכם היה יותר עניין ודיאלוגים במשימות, אבל זה עדיף מכלום. הרוחות מתפתחות בעיקר בעזרת שימוש בהן, וזה גם למה המשחק עושה בשכל בכך שהוא נותן לכם לשים ארבעה כאלה ולהחליף ביניהם באופן דיי קל. אבל לצערי זאת גם חלק מהבעיה של המשחק במובן הזה.
בוסים נהדרים, העבודה קשה
המשחקיות כיפית, שלא תבינו לא נכון - אני נהנה להחליף בין הרוחות בהינף יד: להשתמש באיישה כדי לעשות הרבה נזק מקרוב, ואז להחליף לדיה כדי לירות באנשים מרחוק ועוד קומבואים כאלה ואחרים. אבל בעוד שבתיאוריה הלחימה במשחק האקשן/תפקידים הזה המשחק כביכול מעודד שימוש בכל הרוחות בארסנל שלכם, לפעמים נוצר מצב בו יש פער אדיר בכוח בין רוחות מסוימות (בעיקר בין כאלו שהגיעו איתכם מההתחלה לעומת רוחות יותר מאוחרות). לקראת הסוף אפילו יצא שכמעט אקסקלוסיבית השתמשתי רק ברוח אחת, איישה, רק בגלל שהיא הייתה כל מה שהייתי צריך: מהירה, חזקה ועם הרבה מתקפות מגוונות. כדי להעלות את הכוח של שאר הרוחות יש צורך בלהילחם יחד איתם ובעוד שבתחילת המשחק מדובר באירוע דיי כיפי שכן יש לכם כמות מצומצמת של רוחות שעוזרות לכם, אחרי האמצע ולקראת הסוף, זאת נהיית עבודה דיי סתמית ומיותרת (זה לא עוזר שכדי לשנות את הרוחות בקבוצה שלכם צריך לחזור למקומות מיוחדים שמאפשרים לכם לעשות כן).
שזה אקסטרה מבאס כי הבוסים במשחק הזה נפלאים ומאתגרים - הרבה יותר מהאויבים הרגילים במהלך המשחק. הבוסים גדולים, נהדרים, מאיימים וכן - אני לא מתבייש להודות שמתתי בכמה מהם והרגשתי שאני צריך להשתפר או לשנות טקטיקה. הבוסים (או לפחות הראשונים מביניהם), דורשים החלפה בין הרוחות שלכם כדי לשנות ולשפר את הטקטיקה שלכם בזמן הקרב איתם. בוס לפעמים ישתמש במתקפות שידרשו מכם לתקוף מרחוק, ואז תצטרכו לשנות את הטקטיקה כדי להסב הרבה נזק מקרוב (שזה גם אגב, למה העובדה שחיזוק שאר הרוחות שלכם יכול להיות עול של ממש היא אקסטרה מבאסת במובן הזה).
זה עוזר מאוד שהבוסים מעוצבים יפה (כמו העולם של המשחק) ושהמוזיקה בזמן הקרבות הללו מצוינת (המוזיקה של הבוס הראשון תופיע בכתבת סיכום המוזיקה של שנת 2019, תהיו בטוחים בזה). בכלל, העולם של המשחק עצמו, האזורים השונים במשחק, העיר המרכזית, הקרבות והפסקול - כולם מקסימים יפים וגרמו לי לפעמים לעצור ולהסתכל (או להקשיב) בפליאה. יחסית ל-Lost Sphear שהיה נראה כמו משחק משנות ה-2000 המוקדמות, כאן דווקא אין לי בכלל תלונות לגבי המשחק.
השורה התחתונה
למשחק הזה היו כל כך הרבה הזדמנויות להיות אחד ממשחקי השנה: בין אם זו ההתחלה הטובה של הסיפור, המשחקיות שהופכת אתכם למעין מדיומים עם נשקים וגורמת לכם להחליף ולהשתמש בסוגים שונים של רוחות, צורת ההתפתחות שלהם שמעודדת משחק עם כל אחת מהן ועוד המון דברים טובים שלצערי פחות או יותר נעלמים בהמשך, או לפחות מאבדים מהחן שלהם. באמת שהייתי רוצה לומר לכם שאחרי I am Setsuna הטוב, אך מעט גנרי ו-Lost Sphear הבינוני להחריד, המפתחים בחברת Tokyo RPG Factory סוף סוף מצאו את הנוסחה המנצחת ויצרו את ביצת הזהב שלהם, אבל זה לא ככה. Oninaki הוא משחק טוב - הוא פשוט לא מצוין.
אבל החדשות הטובות הן שהם מתקרבים לשם, ואני באמת מקווה שהפרויקט הבא שלהם כבר יהיה המשחק המלוטש והמצוין שאני יודע שהחברה מסוגלת לעשות. בכל זאת - אתה לא סתם נהייה חברת בת של Square Enix, נכון?
המשחק Oninaki זמין לקנייה לקונסולות ה-PS4 וה-Nintendo Switch ברשתות והמשווקים המורשים.
תגובות
1
| פורסם ע"י