שאפתני, אמיץ ומעורר מחשבה - למרות מספר בעיות וחצי שעה שניתן היה לקצץ, "בלייד ראנר 2049" הוא סיקוול ראוי וייחודי, ששואב למסע גילוי עצמי ארוך אך מתגמל.
לפני שלושים וחמש שנים, שינה הבמאי רידלי סקוט - שהיה אז בתחילת דרכו הסינמטית - את עולם הקולנוע לעד. שלוש שנים אחרי שיצר את אחד מסרטי האימה הגדולים בכל הזמנים "הנוסע השמיני" (1979), רצה הבמאי האמביציוזי להוכיח עצמו בז'אנרים נוספים ופנה לכיוון חדש - אמנותי יותר, כזה שהוקיר את סרטי הפילם-נואר הקודרים של שנות ה-40 וה-50. התוצאה הייתה "בלייד ראנר", יצירת מדע-בדיוני עמוקה ומרובת רבדים, שהעזה להעלות לדיון שאלות קיומיות, עתידניות ומורכבות. כאלו שמעסיקות ומשפיעות גם היום על יוצרים רבים בז'אנר.
אחד מהיוצרים הללו הוא דני וילנב ("סיקאריו", "אסירים"), במאי קנדי שבשנים האחרונות הפך אט-אט לשם חם בקרב חובבי קולנוע. לא בכדי, סרטו הקודם "המפגש", הוכתר כאן כסרט השנה 2016. וילנב הוא במאי חכם שיודע לחולל נפלאות עם תסריטים חכמים. היכולת הווירטואוזית שלו להגיד המון באמצעות צילום, משחק אלגנטי משחקניו והתבוננות בעמקי נפשו של האדם - היא זאת שהוכיחה כי אין ראוי ממנו לביים את סרט ההמשך לקלאסיקת המדע הבדיוני משנות השמונים. הוא אמן שמבין שפות קולנועיות - אמנותיות ומסחריות גם יחד - ובהתאם לכך יודע ליצור מהן מטעמים.
גם הפעם - ובאופן בלתי-ייאמן תוך פחות משנה אחרי שביים את "המפגש" המופתי - וילנב ברא עם "בלייד ראנר 2049" עולם בדיוני מגוון ומהפנט. החל מהצילום עוצר הנשימה של רוג'ר דיקינס ("סקייפול" ו"ארץ קשוחה" מהווים רק קמצוץ מהרזומה העשיר שלו), שככל הנראה יועמד השנה לאוסקר בפעם הארבע-עשרה בקריירה (לעזאזל, תנו לו כבר את הפסלון המוזהב) ועד לדיונים פילוסופיים בלתי-שגרתיים שהיצירה הזו מעוררת - מדובר בסרט יפהפה. לאורך 164 דקות, טווה וילנב חוויה ייחודית, מסתורית ומעורפלת - שבולטת מעל יצירות עכשוויות רבות בז'אנר - וחוקרת את נבכי נפשו של האדם באמצעות דמות הגיבור.
מעל לכל, לב הסרט הוא סיפור הגילוי העצמי של אותו פרוטגוניסט: קצין המשטרה "קיי", אותו מגלם היטב ראיין גוסלינג בהופעה מאופקת שמזכירה את תפקידיו ב"דרייב" ו"רק אלוהים סולח". בלוס אנג'לס של שנת 2049, יוצא הבלייד ראנר החדש למשימה שחושפת בפניו תעלומה מהעבר. במסעו אל עבר הפתרון, יקרו בדרכו דמויות רבות: צבעוניות ועגמומיות, אמתיות ומזויפות, טובות ומרושעות וריק דקארד אחד (האריסון פורד שחזר לתפקידו מהסרט המקורי). אלו נפשות פועלות שבמפגשו עמן יש כדי לייצג את עולמנו אנו - את משמעותנו האינסופית או האפסית לחלוטין - כל תשובה נכונה. כאמור, זהו מסע ארוך, שדורש סבלנות רבה, אך בשביל אלו האוחזים בה עשויה להתגלות כאן קלאסיקה מודרנית.
עבורי, מדובר בחוויה עוצמתית מחד, אולם כזו שלא התחברתי אליה עד הסוף מאידך. הדבר נובע משתי סיבות מרכזיות שמשתלבות זו בזו: הראשונה, וילנב - שאין ספק כי הוא במאי מוכשר מאוד - לא החליט מי קהל היעד של הסרט. במילים אחרות, הוא מנסה לרקוד על שתי חתונות בבת-אחת ולפרקים זה לא לגמרי עובד: מדובר בסרט אמנותי - איטי ומעוצב בקפידה - להפליא, אבל הוא גם מסחרי - גדול ומתוקצב - באופן ניכר. הסנכרון בין שני העולמות השונים האלו לא עובר בצורה חלקה.
יתכן שההשוואה לא הוגנת, אך הסרט הראשון הצליח להגיד כל-כך הרבה בכל-כך מעט - דיאלוגים מועטים, פסקול משובח ומינימליסטי מאת ואנגליס, עולם מסתורי ומסקרן בו הסיפור הבלשי הוא העיקר ולא הגאדג'טים מסביב. לעומת זאת, במקרה הזה, וילנב חוטא מעט ומשתמש בדיאלוגים רבים משצריך, דגש רב מהרצוי לעולם הסרט, אפילו לגימיקים - וכך לב העניין מאבד לפרקים פוקוס והיצירה מקבלת בטן שקשה להתעלם ממנה. דבר שמורגש בייחוד לאור אורכה הרב למדי.
הסיבה השנייה, הנובעת כתוצאה מאורך הסרט גם כן, היא שבסופו של דבר - מתחת למעטה האמנותי-מסחרי חסר האחידות, יש גם עלילה. סיפור שצריך לספר. והוא, לעומת המסרים העדינים והנבונים בלבו, מעט צפוי ולא באמת חדשני. במהלכו, לצד דמויות כאלו ואחרות בגילומן של רובין רייט ("בית הקלפים"), אנה דה ארמאס ("כלבי מלחמה") ודייב בטיסטה בתפקיד קטן ומדויק ("שומרי הגלקסיה"), מוצג נבל שלא זוכה למספיק זמן מסך ונותר - גם בשל כך - נורא סתמי. אדם עשיר בעל שיגעון גדלות, שחיצוניותו מאופיינת יותר מפנימיותו. אם להסתמך על דבריו של רוג'ר איברט המנוח, מגדולי מבקרי הקולנוע האמריקאים, על פיהם: "איכותו של סרט נמדדת לפי איכות הנבל במרכזו", הרי שסרטו החדש של וילנב מחמיץ לחלוטין.
מעוררת מחשבה ככל שתהיה, יש בפגמים האלו כדי לפגוע באיכותה של החוויה. כי אפילו שההמשכון מצטיין בצד הטכני (מעבר לצילום המחשמל, גם הסאונד פנומנלי) וכמובן, אף מעלה שאלות אקזיסטנציאליסטיות מרתקות, הוא מסתבך קלות עם הדבר החשוב ביותר שיצירה קולנועית צריכה לעשות - לבדר. ובכל זאת, "בלייד ראנר 2049" הוא סרט מיוחד במינו, שונה מאוד בנוף ההוליוודי העכשווי. זוהי יצירה, שבדומה לסרטו המקורי של סקוט, מכבדת את הקלאסיקות בזכותן היא קיימת, תוך נסיון ליצור דבר-מה חדש, מהפכני. הנסיון הזה לא תמיד עובד, אבל כשהוא כן - הוא מפעים, מרגש, מלהיב ומעשיר. מאין באנו? מה אנחנו? לאן אנו הולכים? אף אחד לא יודע את התשובות לשאלות האלו, אך היצירה הזו מעניקה - בכל מאודה - הרבה חומר למחשבה. ובימינו, זה שווה המון.
תגובות
1
| פורסם ע"י