מינימליסטי וגרנדיוזי בו-זמנית, "דנקרק" שונה מכל סרט שביים כריסטופר נולאן עד עכשיו. לפעמים זה עובד, לפעמים לא - ובכל זאת, מדובר בקולנוע שראוי לחוות על מסך גדול.
"דנקרק" הוא סרט שמרגעיו הראשונים מציג את התכל'ס, לכן גם בביקורת זו ניגש ישר לעניין: נולאן (למנותקים: טרילוגיית "האביר האפל", "בין כוכבים", "התחלה") יצר את סרט המלחמה הראשון שלו. בשורה התחתונה, מדובר בסרט לא-רע. לטובה ולרעה, זהו אפוס מלחמה שלא דומה להרבה אחרים. לא במסריו שמשתקפים בצורה מאוד מינורית, לא בגרנדיוזיות שלו, לא בטכנולוגיית הצילום הספקטקלית והמיוחדת ובאופן מצער - גם לא בתסריט הדל והפשוט מדי, שהוא חסרונו הבולט מכל.
אוהבי הסרט עשויים לקטרג על מילותיי האחרונות ולטעון "רגע, אבל התסריט הוא בכלל לא העיקר כאן" - ואכן, יהיה מדויק לומר זאת. כי נולאן, לפני הכל, ברא הפעם קולנוע של תחושות והרגשות. קולנוע שמטרתו לשאוב את צופיו לתוך היצירה עצמה ולהכניס אותם ללב לבה של המלחמה. כדי לעשות כן, הקולנוען הדגול שלרוב כותב תסריטים עשירים ומלאי פרטים, פישט הפעם את העלילה כמעט עד השלד. בדומה ל"כח משיכה" של אלפונסו קוארון, מדובר בתסריט פשוט, שמפנה מקום לצד הטכני. זהו סרט שמשחק על חווית הצפייה עצמה, במקום לנבור בפרטים או לתמרן באמצעות נקודות מפנה עלילתיות, טוויסטים ובנייה הדרגתית.
בשל כך, עלול להיווצר קושי מסוים בהתמודדות עם "דנקרק", שכן הוא שובר את נוסחת התסריט המוכר ומנסה - ככל שביכולתו באמצעות צילום, בימוי ואפקטים - ליצור דבר-מה חדש: רכבת הרים מלחמתית, אפית ומסחררת מהדקה הראשונה ועד האחרונה. שוב, כמו "כח משיכה" המצוין רק במלחמת העולם השנייה או כמו "מקס הזועם: כביש הזעם" האדיר, רק לא בעולם פוסט-אפוקליפטי ובלי נבלים מפחידים עם מסכות חמצן מגניבות ושיער ארוך וזהוב, שנראה כי זה עתה ברחו ממופע דת' מטאל (הקורא אימורטן ג'ו, עמך הסליחה).
הבעיה היא שבשונה משני הסרטים המוזכרים, סרטו החדש של נולאן מתנהל בשלוש חזיתות שונות: האדמה, האוויר והים. עובדה זו, גורמת לו לאבד פוקוס מפעם לפעם ושוברת רצף קוהרנטי של אקשן. כלומר, היא מוציאה מחוויה ספציפית באיזור התחרשות מסוים, לפרקים ממש ברגעים קריטיים, ולא מאפשרת ליצירה לזרום באופן טבעי.
ההיגיון שעשוי לעמוד מאחורי הבחירה התסריטאית המשונה הזו, הוא הרצון להראות את האקראיות שבמלחמה. אין באפוס הזה נקודות שיא, אין יותר מדי דרמה ובמיוחד לא כזו שנבנית בהדרגה עד לרתיחה. זוהי יצירה מרוחקת ומנוכרת ששומרת על קו מתח אחיד לכל אורכה - ובתוך כך, יתכן שכוונת המשורר הייתה להמחיש עוד יותר את האופי הבלתי-מתפשר של הקרב. יש בכך משהו מאוד אותנטי ומפתיע, שהרי ניתן לשער כי בלחימה עצמה דברים אכן קורים פשוט כי הם קורים. לפעמים ממש ללא סיבה.
מצד שני, מדובר באמצעי שלא מאפשר לסרט לבנות את עצמו. יצירה קולנועית לא יכולה להישאר באותו המקום כל הזמן, היא חייבת להתקדם, להניע את הדמויות שלה או לנוע יחד איתן, להוביל אותן מ-א' ל-ב' ואפילו ל-ת'. במקרה הזה, הדברים ברורים מאוד כבר מהתחלה. יש משימת-על ומשימות ביניים שנועדו כדי להגיע ליעד. כל השאר נמצא ברקע - ומדובר באחד, שכאמור, נשאר מופשט מאוד.
הפשטות הזו באה לידי ביטוי בבחירתו של נולאן להציג את הסיפור לא רק משלוש חזיתות שונות, אלא גם באמצעות שלוש דמויות מפתח. המרשימה ביותר - וזו שגם כובשת יותר מכל את מהות הסרט - שייכת לפארייר (טום הארדי), טייס ספיטפייר (מטוס הקרב הבריטי האגדי) נחוש וחדור מטרה, שמנהל מערכה בודדה מהאוויר. דמות המפתח השנייה היא מר דוסון (זוכה האוסקר מארק ריילנס), אזרח אנגלי שבחר להפליג לדנקרק כדי לסייע בהצלת 400 אלף החיילים שנותרו מכותרים. האחרון הוא טומי (פיון ווייטהד האלמוני בהופעתו הקולנועית הראשונה), חייל צעיר שנקלע בטריטוריה המכותרת ועובר תלאות ומשוכות רבות בדרך להצלה.
שלושת הסיפורים האלו משתלבים יחד - לעיתים היטב ולעיתים במלאכותיות מעט מעיקה - ומנסים להמחיש את חווית הטרור והבעתה עמה מתמודדות הנפשות הפועלות. ברגעים השקטים יותר, בהם השיט החביב עם מר דוסון אל עבר דנקרק, זה רחוק מלעבוד, מפני שהלחץ הקליל עמו הוא מתמודד שונה מהמתח האווירי או היבשתי. ברגעים אחרים, בלווית מטוס הספיטפייר למשל, מדובר בחוויה שמימית במלוא מובן המילה. לעוצמות שיש לסצנות האוויריות, מוסיף הצילום מטריף החושים והבימוי החד מתמיד של נולאן. גם הפעם, הוא מוכיח שהוא במאי בחסד עליון, שיודע ללכוד אווירה ולהציג אקשן מזוויות שייחודיות רק לו. בפן הטכני, מדובר במלאכת מחשבת של ממש.
למרות זאת, נולאן גם ידוע בתסריטים חכמים, בעלי טוויסטים לרוב, שיודעים לשחק עם המוח, לשלהב את הנפש ולרגש - אך הפעם, המקרה שונה. כל הדמויות ביצירתו הנוכחית, כולן, נשכחות. לא נוצר חיבור אף לא עם אחת מהן ולמעשה, קשה אפילו להרגיש הזדהות עמן. זו בהחלט בחירה מודעת, ברם היא פוגעת עמוקות בתוצר הסופי: אין פרוטגוניסט להעריץ, אין דמות מרכזית, כמעט שאין אופי לדמויות וחסר גיבור שיישא את היצירה על כתפיו. נוכחים כאן שחקנים מוכשרים מאוד - בהם גם קנת' בראנה, קיליאן מרפי ואף כוכב להקת "ואן דיירקשן" הארי סטיילס שמפתיע לטובה - אבל אף אחד מהם לא באמת מציג ייחודיות משלו. התסריט המכווץ פשוט לא מאפשר זאת.
כמו-כן, התסריט גם מסרב לבחון ולהתעמת עם האירועים מזווית היסטורית ממשית. זה ברור כבר בפתיחה, בה ההתייחסות לנאצים היא כאל "האויב" בלבד והאקספוזיציה שניתנת אודות המאורע כמעט אפסית. נולאן, שזהו התסריט הראשון אותו כתב לבד מאז "התחלה", בחר ליצור סרט שמדגיש רק את חווית הקרב עצמה. מעבר לרקע הבסיסי על כך שחייליי כוחות הברית, הבריטים והצרפתים, נקלעו בדנקרק הנצורה ומחכים להצלה - הוא כמעט ולא מנדב מידע נוסף. הוא לא בוחן את המלחמה כבשיעור מולדת, אלא ניגש אליה בצורה חווייתית. פארק שעשועים קולנועי ותו לא.
לחוויה הזו מוסיף גם הפסקול של האנס זימר, שמשתלב היטב על-אף שנשאר מאופק ברובו ובחלקו אף נשמע כמו מחזור נעימות מ"האביר האפל". בקטעים האינטנסיביים הוא מבצע את מלאכתו נאמנה, אך כמו הסרט, לעולם לא מגיע לשיא שנראה כל-כך נחוץ. בהקשר זה, ניתן להשוות את "דנקרק" לדרמה מורטת העצבים "וויפלאש". אלא שאף בה, השכיל הבמאי המוכשר והצעיר ביותר שזכה באוסקר דמיאן שאזל, לפתח דמויות, לבנות מתח בהדרגה ולהציג לנקודות שיא סולידיות. כתוצאה מכך, הסרט מקבל יותר משמעות והאפקטיביות שלו חזקה יותר. נולאן בחר במודע להציג את המלחמה ככאוס וכבלאגן שלם. זוהי ללא ספק בחירה אמיצה שמטרתה להמחיש ריאליזם, אולם לטווח הארוך היא פוגעת בתמונה הגדולה.
מרתק אם כן לחשוב מה יגידו על "דנקרק" בעוד שנים מהיום. אילו תגובות הוא יקבל אז. הסרטים הגדולים באמת הם בסופו של דבר הרבה יותר מאשר ממתק לעיניים או אסקפיזם רגעי וחולף. הסרטים המופתיים הם אלו שנשארים עמך אחר-כך. אכן, ברגעים רבים מיצירתו הזו של נולאן, האיימקס ממש שואב לתוך החוויה, אך עם סופה לא נותר ממנה הרבה. לא דמויות, לא סיפור - לא נשמה. האם הייתה מצליחה ללכוד גם בצפייה על מסך טלוויזיה צנוע? לא בהכרח. "שבילי התהילה" המופתי של קובריק לעומת זאת, עושה זאת בקלות יתרה גם היום, ששים שנה אחרי שיצא. לפיכך, נולאן הוכיח עם "דנקרק" שני דברים: הראשון, מבחינה טכנית הוא אשף הקולנוע העכשווי הבלתי מעורער. השני, סטנלי קובריק הוא עדיין לא.
תגובות
1
13:18 19.07.2017 |
יורי (אורח)
נהניתי מאוד לקרוא. הבנתי היטב את עמדתו של הכותב, אך יחד עם זאת נוצר אצלי הרצון לראות את הסרט ולחוות אותו בעצמי
2
13:38 19.07.2017 |
לירון (אורח)
אתה יודע לכתוב מעולה נהניתי לקרוא אני לא חושב שאני יראה את הסרט אבל נהניתי לקרוא!
3
13:50 19.07.2017 |
sarit (אורח)
אין ספק שאתה כותב מעולה, ובעיקר מבין מאוד בקולנוע.
4
14:32 19.07.2017 |
. (אורח)
מעניין.. רק תיקון קטן: כתוב "ותו לו" איפשהו
5
00:26 20.07.2017 |
יוני (אורח)
לא ראיתי את הסרט אבל תמיד חשבתי שהאחים נולאן מוערכים יתר על המידה.
6
02:05 20.07.2017 |
צח (אורח)
כתבת יפה, אבל לא מסכים איתך בכלל, כל הקטע בסרט זה שהמלחמה עצמה היא העיקר פה ובין החיילים שלקחו חלק ממנה אין אחד שיותר חשוב או בולט מהשני
7
04:46 20.07.2017 |
אבי (אורח)
נראה ממש כאילו גיבור הסרט (או נבל) זה המלחמה
בזה הוא מתמקד וזה הדבר היחיד שנע כל הזמן אפילו ההיסטוריה של העמים הנלחמים לא חשובה רק חווית המלחמה לאינדיבדואלים שבתוכה
8
11:10 21.07.2017 |
פלפל חריף (אורח)
סרט משעמם
9
23:18 22.07.2017 |
רובש (אורח)
בהחלט מזכיר את גיבורי התהילה של קובריק. במיוחד את הריחוק שבין המפקדים לחיילים ובסידור השורות האופייני לקובריק.
10
01:07 24.07.2017 |
אבי (אורח)
סרט מהפנט ומציף
חובה צפייה
11
04:32 27.07.2017 |
Some1 (אורח)
לא מתקדם? נשאר באותו הילוך? ממש לא. יש מתח שנבנה במהלך הצפייה והאירועים נעשים יותר קריטיים למבצע החילוץ ויותר "גדולים" מאלה שקדמו להם
12
09:15 30.07.2017 |
מאור (אורח)
סרט פח אנשים קמו באמצע
13
14:07 13.08.2017 |
תכלס (אורח)
אני מעריץ של נולאן, אבל תמיד חשבתי שנולאן התסריטאי גדול מנולאן הבמאי והבחירה הזאת של נולאן לא להישען על תסריט אלא על חוויה חושית הרס את הסרט.
מאוד היה קשה לי בסרט הזה ולמרות אורכו הקצר יחסית, רק רציתי שייגמר.
מאוד קשה להזדהות עם סרט שלא נותן לך שביב של רגש להאחז בו.
14
18:35 23.09.2017 |
אילנה (אורח)
נתוח מעניין
ויחד עם זאת לכו לראות בצמכם ותשפטו
בהחלט סרט מלחמה "אחר"
15
| פורסם ע"י