קופים ביחד חזקים: "כוכב הקופים: המלחמה" רחוק מלהיות סרט קיץ רגיל. למעשה, זוהי דרמת מדע-בדיוני נדירה וחכמה במיוחד, שחותמת את הטרילוגיה באופן מופתי.
הילד שבי רצה להתחיל את הביקורת הזו בסיפור. קוריוז על הפעם הראשונה בה נתקלתי בזיכיון "כוכב הקופים", כצוציק שזועזע עמוקות מהסרט המספר על מציאות מטילת-אימה, בה שולטים קופי-אדם בכדור הארץ. הסינמפיל (חובב קולנוע מושבע) שבי, רצה להתייחס ראשית לסטנלי קובריק, אחד מגדולי הבמאים בכל הזמנים, או לבמאים מוערכים נוספים, בהם פרנסיס פורד קופולה ("אפוקליפסה עכשיו") ואוליבר סטון ("פלאטון") - ולספר על ההשראה שנראה כי היוו למאט ריבס, במאי הסרט החדש "כוכב הקופים: המלחמה" וקודמו "כוכב הקופים: השחר". כחובב בלוקבאסטרים, בכלל שאפתי לכתוב קודם על הגדולה המשותפת ל"המלחמה" ולסרט נוסף שיצא השנה ובמרכזו קוף - עצום, במקרה הזה - "קונג: אי הגולגולת". כשהאחרון, מהווה פארודיה מרעננת לאפוסים מלחמתיים והראשון הוא דרמה מבריקה וסאטירית בחלקה אודותיהם.
באוגוסט של שנת 2011, לפני שש שנים, קשה לחשוב שרבים ציפו כי סרטי הפריקוול של "כוכב הקופים" יהפכו בבוא היום לאחת מטרילוגיות המדע הבדיוני המשובחות שנוצרו. אחרי הריבוט הקאמפי והמזעזע למדי שביים טים ברטון ב-2001, נראה כי המורשת שהשאיר הסרט הראשון בזיכיון - זה שיצא ב-1968 ובכיכובו של צ'רלטון הסטון - די אבדה. קשה היה לצפות כי ריבוט נוסף, שהפעם אף יציג סיפור מקור, יהיה זה שיחזיר את הסדרה לגדולה. למרבה הפלא, זה קרה. הסרט הראשון בטרילוגיית הפריקוול, "כוכב הקופים: המרד" היה הפתעה קיצית מרעננת, אנושית, שובת-לב ובעיקר אינטליגנטית.
שלוש שנים לאחר מכן הגיע "השחר", החלק השני והעגמומי הרבה יותר. המומנטום של החלק הראשון המשיך, וגם הוא הפתיע בענק כששילב בין סיפור חזק וביקורות נוקבות וחריפות על החברה האנושית, לבין אפקטים מצוינים ואקשן מהנה. סיפורו של סיזר (אנדי סירקיס) וקהילת הקופים שהנהיג, זכה להתפתחויות לא צפויות ולהאנשה נבונה ורלוונטית, שנדיר לראות כיום בקולנוע. אלמנטים שנשמרו ומתקיימים גם עכשיו, בחלק השלישי, בו הסיפור מגיע לשיאו.
הסרט החדש נפתח זמן מועט לאחר מאורעות החלק הקודם. הזמנים זמני מלחמה הם ובני האדם, שהולכים ומתמעטים, חיים בפחד. אומת הקופים בהנהגתו של סיזר שרויה בבריחה מתמדת מפני המין האנושי, שכן אלו רוצים לחסלם בטרם באמת יהפכו לזן השולט בעולם. מנהיג צבא האדם, כידוע כ"הקולונל" (וודי הרלסון המצוין והמאיים מתמיד), רואה רק מלחמה לנגד עיניו. מלחמה שתוביל לשבי, עבדות והשמדה. לשיטתו, אין דרך אחרת. לכן, בניגוד לחלק הקודם בסדרה, אפילו מצב בו נעשה ניסיון לשמור על שלום שברירי אין כאן. מדובר בסרט מלחמה מהתחלה ועד הסוף.
תימה שבלטה במרכז הסרט הקודם היא התמודדות עם פחד. מורא מהעתיד, מהלא ידוע, אך בעיקר - בעתה מפני האחר. חוסר היכולת לקבל את השונה. הפחד הזה, הוביל באותו הסרט למלחמה, ואילו כאן - הוא כבר מעוור את עיני המין האנושי לחלוטין. מדובר בבני אדם שטופי מוח, חלשים, אבודים, כאלו שנאחזים בתקווה האחרונה שיש להם, אכזרית ככל שתהיה, כדי לשרוד. הדבר דומה לאירועים שהתרחשו בגרמניה הנאצית. עם גרמני בשפל המדרגה, שצעד אחרי מנהיג שייצג את התגלמות הרוע. עם שחשב כי באמצעותו יוכל לשוב אל גדולתו האבודה. אם "כוכב הקופים: השחר" היווה כשיצא משל למצב המדיני בישראל בתקופת מבצע צוק איתן שהתרחש אז, הרי שמצב החברה האנושית ב"המלחמה" מהווה אלגוריה למשטרים דיקטטוריים ולנסיבות והגורמים לעלייתם.
וזהו אפילו איננו הרעיון המרכזי של הסרט. יותר משהוא מתרכז בבני האדם, מדובר בסרט שעוסק בקופים. בחיים שלהם, ביחסים ביניהם. אם ראיתם את הטריילרים השונים, חשוב שתדעו כי הסרט עצמו שונה מאוד מהמוצג בהם. זה הוא איננו סרט קיץ או פופקורן רגיל. הוא הרבה יותר דרמטי משנדמה וההישענות המפתיעה במיוחד שלו היא קודם כל על הסיפור, הדרמה, היחסים בין הדמויות וההתפתחות של הגיבור הקלאסי במרכזו - סיזר.
לאחרונה, יצירות קולנוע רבות בוחרות להציג דמויות של אנטי-גיבורים. דמות ראשית עם צד אפל או כזו בעלת מניעים שלעיתים קשה להזדהות עמם. מתחילת טרילוגיית הפריקוול של "כוכב הקופים", סיזר הוצג כגיבור קלאסי. גיבור שמהווה השראה, נותן דוגמה ומייצג מנהיגות טהורה. יותר מכל, "המלחמה" הוא הסיפור האישי של סיזר - ובמהלך בסרט, לעיתים קשה להאמין כמה רגש ונשמה טהורים אנדי סירקיס המופלא (תנו לו כבר אוסקר) מכניס לתוך הדמות הזו. הגבול הדק מאוד שמבדיל בין הקוף לאדם מורגש הפעם אף יותר - ולא בכדי, סיזר, באופן אירוני, מתגלה כדמות האנושית מכל ביצירה הזו.
לצדו של סיזר, ניתן למצוא גם כאן את יד ימינו מוריס (קארין קונובל), האורנג גוטן החברותי והרגיש ועמו את רוקט (טרי נוטרי), שליווה גם הוא את הגיבור עוד מהסרט הראשון. אל החבורה המגובשת מצטרף הפעם גם "בד אייפ" (סטיב זאן), קוף משעשע במיוחד, שמספק הפוגות קומיות מוצלחות וכל-כך הכרחיות בתוך הטון הקודר והרציני של הסרט. לצדו, ניתן גם למצוא את אמיה מילר ("כיבוי אורות"), שחקנית מתחילה שמהווה בסיס חשוב להוכחה כי דו-קיום אפשרי אם רק רוצים. עבודות המשחק של כל הקאסט משובחות ותהליך לכידת התנועה לצד ההנפשה הממוחשבת של הקופים לא מורגש ולו לרגע אחד. הכל נראה אמיתי ומוחשי בהחלט.
ואולם, עבודת האפקטים המבריקה הזו הייתה כעין וכאפס אילולא הלב ההומני ומלא האהבה של "כוכב הקופים: המלחמה". זה שמוכיח שגם בזמנים הקשים ביותר, העגומים מכל, המייאשים, גם בהם יש תקווה. גם בהם יש עתיד. גם מהם יכולה לצמוח התחלה נקייה וחדשה. וכאן שוב מגיעים כל השבחים לבמאי המוכשר מאט ריבס, שהפעם גם כתב את התסריט. כבר ב-2010, כשביים את סרט האימה הרגיש "תן לי להיכנס", הוכיח הקולנוען הנפלא הזה שהוא יודע לשלב בין רגעים צבעוניים ומחממי לב למדכדכים וקודרים. גם כאן, חוזקו של המשל הסינמטי המופלא שכתב הוא ברגעים הקטנים שבו, בהבעות הפנים, תנועות הידיים, במחוות בין קוף לרעהו.
לכך מצטרפת עבודת מצלמה מופתית שמתמקדת בפני הנפשות הפועלות, לוכדת את תחושותיהן, מחשבותיהן ורצונותיהן וגורמת להם לפרוץ אל מחוץ למסך. זהו קולנוע סולידי מאוד, רגוע, כזה שמתמקד לא במה שהדמויות אומרות, אלא במה שהן עושות, חושבות ובעיקר - מרגישות. אי לכך - וגם משום שהרבה מהקופים לא לגמרי יודעים לדבר ומשתמשים בשפת הסימנים - אין הרבה דיאלוגים בסרט, דבר שעלול להקשות על חלק מהקהל להתחבר אליו. אבל עבור מי שיצליחו, עשויה להתגלות כאן יצירת מופת. כזו שכמו "המפגש" המופתי מהשנה שעברה, עוסקת בתקשורת - או יותר נכון, בחוסר היכולת שלנו לתקשר לא רק עם האחר, אלא אחד עם השני.
לא כל שכן, ההברקה הקולנועית הזו של ריבס, מזכירה בסגנונה ובקרב הפנימי עמו מתמודד הגיבור במרכזה גם את טרילוגיית באטמן של כריסטופר נולאן. לא מדובר רק בבניית העולם ובאווירה הראליסטית, הקודרת והמאוד מוקפדת, כי אם גם בבימוי הנקי והמדוקדק שהוא בגדר מלאכת מחשבת של ממש. הפסקול של מיכאל גיאצ'ינו - שרק לאחרונה הלחין את "ספיידרמן: השיבה הביתה" ו"מלחמת הכוכבים: רוג אחת" והופך בהדרגה לאחד המלחינים המוכשרים בהוליווד - שואב היטב לעולם האפל שיצר כאן הבמאי, כבר מהדקה הראשונה. גם הוא, מהווה אלמנט חיוני ביצירה המפתיעה, הבוגרת והמאוד אמיצה הזו. ואם זה הוא החלק האחרון בסדרה, אז זוהי ללא-ספק סגירה אולטימטיבית ומופתית לטרילוגיה שמהווה דוגמה ומופת לסרטי פריקוול וליצירות מדע-בדיוני באשר הן.
תגובות
1
20:28 13.07.2017 |
ליאור (אורח)
הביקורת הכי טובה שקראתי על הסרט עד עכשיו.
תמשיכו עם העבודה המצוינת!
2
18:21 14.07.2017 |
יואב ירושלמי
איזו ביקורת! שכנעת, כיף לקרוא את הביקורות שלך.
3
21:14 15.07.2017 |
יוחאי (אורח)
ביקורת מצוינת, כל הכבוד!
4
23:57 15.07.2017 |
א (אורח)
איזה ביקורת משעממת ולא רלוונטית
5
21:57 17.07.2017 |
ב (אורח)
לתגובה 4, תפסיק לבלבל את המוח
6
21:31 19.07.2017 |
עידן (אורח)
ביקורת מצויינת!
7
| פורסם ע"י