מרוב מגניבות לא רואים את היער - עיבוד כזה לאגדתו של המלך ארתור עדיין לא ראיתם. ככל הנראה, יש סיבה טובה לכך.
לקולנוע הבריטי חוקים משלו. אם זה בהומור, ברמת המשחק, במבטא, בשנינות או באנרגיות – כשנתקלים בסרט אנגלי לא-קשה לזהות את השוני שלו. את ייחודו אל מול סרטים רבים בזרם המרכזי בקולנוע ההוליוודי. בשלהי שנות התשעים, גאי ריצ'י, במאי בריטי מתחיל באותן השנים, פרץ לתודעה עם "לוק סטוק ושני קנים מעשנים". סרט פשע קומי בעל קצב מהיר, שזכה למעמד של סרט קאלט, שהפך את ריצ'י לשם חם בתעשייה הקולנועית – ואף הכיר לראשונה לקהל הרחב איזה אחד, ג'ייסון סטיית'האם.
בשנים האחרונות, החל ריצ'י ליצור עיבודים מודרניים לסיפורים בריטיים קלאסיים. הראשון והמוכר ביניהם הוא "שרלוק הולמס" מ-2009, בכיכובו של רוברט דאוני-ג'וניור. סרט על קורותיו של הבלש הידוע, שזכה להצלחה רבה ואף הועמד לשני פרסי אוסקר. שנתיים אחר כך, יצא ההמשך "משחק הצללים" וכיום אף מתוכנן סרט שלישי שמועד צאתו טרם ידוע. לפני כשנה וחצי, המשיך ריצ'י עם עיבוד מודרני נוסף לקלאסיקה בריטית, הפעם לסדרה משנות ה-60, בשם The Man from U.N.C.L.E. למרות היותו קליל, הומוריסטי וקצבי, הסרט לא זכה להצלחה רבה והכנסותיו בארצות הברית אפילו לא כיסו את עלותו.
במקום לחזור למקורות ולעבוד על סרט פשע נוסף – דבר שלא קרה מאז "רוקנרולה" ב-2008 - נדמה שריצ'י מתעקש להמשיך ולעבד יצירות בריטיות נושנות. הפעם, הוא בחר בסיפורו של המלך ארתור. "קינג ארתור – אגדת החרב", סרטו החדש, הוא סיפור מקור - הוא מספר על עלייתו של ארתור מהביבים לגדולה ומציג את האגדה המוכרת מנקודת מבט אחרת, ראשונית. דרך סיפור ילדות שיגרום לבאטמן להרגיש פחות בודד, כלה בשליפה המרגשת של החרב "אקסקליבר" מהאבן ועד התמודדות כבירה עם דוד מרושע ורודף בצע – הסרט מלא ברגעים שאמורים להותיר חותם. רגעים שעל הנייר אמורים להיות גדולים וגם מוצגים ככאלו בסרט.
אלא שכאן נכנסת הבעיה הגדולה של "אגדת החרב" והיא הנסיון, ככל הנראה הלא-מודע, של ריצ'י ללכת בדרכו של זאק סניידר ("300", "באטמן נגד סופרמן") - כל רגע חייב להיות ענק. כל משפט שני חייב להיאמר ביתר חשיבות עצמית וכמעט כל סצנה מנסה להפוך לבלתי-נשכחת ולכן מורידה מערכו של הסרט כשלם. כתוצאה מכך, הדמויות הן לא באמת דמויות, כי אם פלקטים מהלכים שנועדו לומר מדי פעם חצאי משפטים באופן מהיר ושנון כמו שרק גאי ריצ'י יודע. דבר שהיה יכול להיות נפלא אילו רק היה לסרט תסריט עם אופי הומוריסטי יותר מורגש.
בשעתיים שלמות יש אולי חמש בדיחות – וגם הן לא ממש מצחיקות. משום כך, כשדמות א' מספרת לדמות ב' סיפור על חוויותיה עם דמויות ג' ו-ד' ומנסה להישמע מאוד חכמה ושנונה, זה לא ממש עובד כי הבדיחה או כתובה באופן שניתן לחזות מראש או לא מלוטשת מספיק. הסגנון הייחודי האופייני לריצ'י, בו סיפורים מפי הנפשות הפועלות מתורגמים לסצנות פלאשבק זריזות לא עובד כאן בכלל – ואף מתחיל להתיש כשחוזר על עצמו פעם אחר פעם. שוב, באופן נטול קומדיה. ב"שרלוק הולמס" לדוגמה, ההומור היה זה שהעניק את הערך לסצנות האלו. הוא זה שהפך אותן למהנות. ואילו כאן, כלום.
לפיכך, מתקבל סרט שהקשר הנרטיבי הבסיסי בין חלקיו אולי קיים, אבל הדמויות הפועלות בתוכו לא באמת מצליחות להחזיק עלילה שלמה. על דמות הגיבור הפרובלמטית של ארתור אי-אפשר לומר יותר מדי. מלבד העובדה שהוא שמוק שחצן וחתיך בגילומו של צ'ארלי האנם - שלאחרונה התעלה על עצמו עם תפקידו ב"העיר האבודה Z" - אך באופן כללי, מרבה לשחק שמוק שחצן וחתיך (ראו ערך: "ילדי האנרכיה", "פסיפיק רים" או "בלי חוקים"). את שאר הדמויות ניתן לחלק לשלושה סוגים שונים.
הראשון, הוא חיקוי של עצמן מ"משחקי הכס" - מייקל מק'אלהטון המוכר כרוז בולטון בסדרה הפופולרית של HBO, מופיע פה כשומר קר וקשוח למספר דקות ומשום מה נעלם אחר-כך מהסרט ללא סיבה; איידן גילן, "ליטלפינגר", מדבר בקולו האופייני ויודע לירות בחץ וקשת. הסוג השני, הוא דג'ימון הונסו, שמאז שהועמד לאוסקר על "לגעת ביהלום", משחק כל פעם בתפקידי משנה קטנים וחסרי חשיבות. אלוהים יודע למה. הסוג השלישי והאחרון, הוא דמויות רקע שנועדו רק כדי שיהיו בסרט עוד קצת דמויות ולפעמים תורמות לקטעים שכאילו אמורים להשאיר את הצופה בשוק (הם לא משאירים).
ואז יש את ג'וד לאו, שהוא מנקודות האור הבודדות של הסרט המבולגן והלא-אחיד הזה. לאו, שמשתף-פעולה זו הפעם השלישית עם ריצ'י, יודע לנצל את נסיונו רב השנים כדי להכניס לדמות הנתעבת אותה מגלם ניואנסים קטנים ועדינים, שהופכים אותו לנבל שמאוד כיף לצפות בו. אם זה בצורת הישיבה הזרוקה שלו, בהבעות פניו המדויקות או בקולו המקפיא – בכנות, לאו פשוט מציל את המצב.
נוסף על כך, קטעי אקשן מסוימים מרשימים בהחלט, האפקטים לא רעים ויותר מכל, הפסקול המקורי והקצבי – על מנגינותיו ושיריו המגוונים - יוצר אווירה בריטית מגניבה וייחודית. אולי אין באלו כדי באמת להחזיק את היצירה הקולנועית כולה, אך ניתן להעריך את ריצ'י על המאמץ. הוא ניסה לקחת סיפור נושן ולספר אותו בסגנון המודרני האופייני לו, להכניס לתוכו מהקסם האישי שאפיין את יצירותיו הראשונות. בחלק בלתי-מבוטל מהזמן זה לא עובד - בין השאר גם כי אין לסרט נושא מרכזי ברור - סיפור העלייה לגדולה של ארתור מפוספס לחלוטין. עם זאת, ברגעים בהם זה כן עובד – יש ניצוצות שמזכירים מה הפך את ריצ'י לשם חם בתעשייה מלכתחילה.
תגובות
1
09:30 18.05.2017 |
Itay (אורח)
עדיין לא מבין למה אין את "הטוב, הרע וה..." בביקורות לסרטים, ורק בביקורות למשחקים. זה ההיילייט של האתר
2
| פורסם ע"י