גודזילה מי? "קונג: אי הגולגולת" הוא סרט מפלצות איכותי שלא מזלזל בקהל. הדמויות אמנם שטוחות, אבל כשהאפקטים כאלו עוצרי-נשימה והאקשן כזה מרהיב, למי בכלל איכפת?
אחד האלמנטים הבולטים שמבדלים יצירה קולנועית משובחת מסתם עוד סרט, הוא רמת המקוריות שלה. כלומר, ככל שהקולנוע מקורי יותר כך גדלים סיכוייו להפוך לזכיר, חשוב או בעל-השפעה. כזה שידובר עליו שנים רבות. כך למשל, לאורך השנים הוליווד הפיקה עשרות סרטים על מלחמת וייטנאם. אותה מלחמה שהציבור האמריקאי יזכור לעד כמאוד שנויה במחלוקת.
יוצרים שונים, ניסו לתאר את המלחמה הזו בדרכים שונות, להראות צדדים כאלו ואחרים ולהציג את נקודת השקפתם האישית. בין חלוצות התחום ניתן למצוא את היצירות המיידיות, אלו שהופיעו שנים ספורות אחרי תום המלחמה, בשלהי שנות השבעים, בהן: "צייד הצבאים" המוערך של מייקל צ'ימינו מ-1978 ו"אפוקליפסה עכשיו" עטור התהילה של פרנסיס פורד קופולה מ-1979. בשנות השמונים המאוחרות, הגיעו גם "בוקר טוב, וייטנאם", "מטאל ג'אקט" ו-"פלאטון", שברות השנים זכו גם הם להיחשב לכמה מסרטי המלחמה הטובים בכל הזמנים.
גדולתם של סרטים אלו, טמונה לא רק בבימוי הפנומנלי ובמסרים הפוליטיים החריפים, אלא גם באופן המדויק בו שחזרו את התקופה ואת אווירת אותה מלחמה ממושכת ונוראה. וכאן נכנס לתמונה "רעם טרופי" - אותה הפארודיה המצחיקה עד דמעות של בן סטילר, שגם העניקה לרוברט דאוני ג'וניור מועדות שנייה לפרס האוסקר. אותו הסרט, ואיתו – במידה פחותה ובכל זאת - גם "קונג: אי הגולגולת", מודעים לעולם בו הם נמצאים.
מאחוריהם, עומדים יוצרים שיודעים כמה סרטי מלחמה - לא רק על וייטנאם - נעשו כבר במשך השנים. נוסף על כך, הם אף ערים לעובדה שכל העניין, ללא מקוריות, מתחיל קצת לעייף. לכן, הם שוברים את המוסכמות, פורצים מגבולות המוכר ואמנם לא מעצבים את הז'אנר מחדש, אך בהחלט מתאימים אותו אליהם. לפן, ההומוריסטי ברובו, אותו הם רוצים להציג.
מעבר להיותו סרט בעל אופי פארודי, "קונג: אי הגולגולת" הוא גם סרט מפלצות בקנה מידה ענק – עם תקציב של 190 מליון דולר. ככזה, הוא מודע לכך שבלוקבאסטרים כמוהו רואים אור חדשות לבקרים – ובתוכם, הוא שואף למצוא את הנישה שלו, את סגנונו המיוחד. על פניו, נשמע שזו משימה לא קלה: מדובר בסרט שהוא גם ריבוט, ועוד למפלצת קולנועית שכבר זכתה למעמד מיתי (קינג-קונג), גם שייך באופן עקיף לסוגת סרטי המלחמה הפארודיים וגם, כאמור, הוא בלוקבאסטר – והוליווד מוצפת בכאלו. לפיכך, כל-כך מפתיע ומשמח לגלות שהוא עומד ביעדיו בכבוד.
הסיפור של "אי הגולגולת" פשוט והסרט לא מבזבז יותר מדי זמן בהצגתו: חבורה של כוכבים הוליוודים מהשורה הראשונה – בהם: סמואל ל. ג'קסון, טום הידלסטון, ברי לארסון, ג'ון סי. ריילי וג'ון גודמן – יוצאים לאי מסתורי למטרות מחקר – ואיזה פלא, הם מוצאים בו גורילה ענקית. ג'קסון מגלם קריקטורה של איש צבא נקמני שהמצלמה אוהבת להתמקד בעיניו, הידלסטון הוא יוצא יחידת קומנדו בריטית שיודע להשתמש היטב במקלות ביליארד, לארסון היא צלמת, גודמן הוא חוקר תופעות מיוחדות וריילי הוא איש מצחיק שנתקע על האי הבודד המסוכן בעולם. כולם, מהווים בסך הכל כלים ביד היוצר, שבאמצעותם יהיה ניתן להציג אפקטים מרהיבים ואקשן אדיר ומהנה במיוחד.
זוהי למעשה הגדולה של הספקטקל הזה, במקום להתמקד בדמויות ובעלילה ולהציג באופן רציני סיפור שכבר נראה פעמים רבות כל-כך, הוא מתמקד באקשן, בקומדיה – בכיף שיש כאן הרבה מאוד ממנו. אם "החומה הגדולה" שיצא לפני מספר שבועות, ניסה לבנות בכוח עלילה חשובה וזה יצא לו קיטשי וממוחזר לעייפה, "אי הגולגולת" בכלל לא הולך לשם. הוא מודע לכך שהוא סרט פופקורן בידורי ואינו רוצה להיות יותר מכך.
בהקשר זה, ניתן אף לציין את "גודזילה" של גארת' אדווארס מ-2014 (המשתייך לאותו היקום הקולנועי של "אי הגולגולת", שעתיד להפגיש ב-2020 את קינג-קונג וגודזילה לקרב איתנים). כמו "החומה הגדולה", גם הוא פישל והתמקד יותר מדי בדמויות שלא הצליח בכלל לאפיין ולייחד – ובו-זמנית, אף הוסיף חטא על פשע ופספס את לב האקשן, את האירוע לכבודו הוא קיים – גודזילה עצמו.
"קונג: אי הגולגולת" הוא אמנם לא סרט עמוק או חכם במיוחד, אבל הוא מספיק נבון כדי לדעת כי סרט פופקורן, מטבעו, צריך להיות קודם-כל מבדר: גדול מהחיים, אך לא מתאמץ; מטופש, אך מודע לכך; מהודר באפקטים צבעוניים ומטריפים, אך אמין ושובה בקסמו. את אלו הוא מספק באופן לא-פחות מראוי. הבמאי הצעיר ג'ורדן ווגט רוברטס - המוכר הודות לסרטו העצמאי מ-2013 "מלכי הקיץ" – נעזר בתסריט הבסיסי והמהודק, שבין כותביו ניתן למצוא את התסריטאי המוכשר והמועמד לאוסקר דן גילרוי ("חיית הלילה", "פלדה אמיתית"), כדי להפיח חיים חדשים ומרעננים בסיפור הידוע אודות הגורילה העצומה.
באמצעות צילום יפהפה, שתורם היטב לרמת ההנאה מהסרט, קאטים מהירים ואסתטיים, ושחזור מדויק של ניחוחות הסבנטיז – גם על-ידי שימוש במוזיקה נפלאה מאותה התקופה (צליליהם של ג'פרסון איירפליין ודיוויד בואי הם רק חלק) – הוא משחזר באדיקות את רוח אותם הימים. את אווירת סרטי מלחמת וייטנאם הקלאסיים. הוא מעולם לא מגיע לגבהים שלהם – וכמובן אין הוא בכלל רוצה – אך עם עיצוב עולם משגע, כמות נכבדת של הומור, סצנות פעולה מרהיבות בהן מפלצות ענק מתכסחות אלו באלו, ומספר צילומים אותנטיים מגוף ראשון - שבשילוב עם הפסקול יזכירו לגיימרים מביניכם את Call of Duty: Black Ops - החוויה המתקבלת מהנה להפליא.
תגובות
1
19:15 09.03.2017 |
MaorVered2005
שלום רותם
האם הסרט מתאים לילדים בני 11 ומעלה ? אשמח שתענה לי
תודה
מאור
2
18:34 11.03.2017 |
פומה (אורח)
בכלל לא מאור
המון הרג ומפלצות
3
09:25 12.03.2017 |
MaorVered2005
אז לאיזה גיל הוא מתאים ?
אתה בעצם אומר שאם אני אראה את זה אני אצא עם סיוטים בלילה?
(זה לא בדיוק נושא רגיש אצלי)
4
23:24 14.03.2017 |
איתי ברנר (אורח)
אני זוכר שהלכתי לראות את הגרסה מ - 2005 בקולנוע, היא לא הייתה רעה חוץ מזה שהיא הייתה פאקינג שלוש שעות!!
5
| פורסם ע"י