עם צילום יפהפה, מונולוגים חריפים ובעלי אמירה ומספיק הומור – "טריינספוטינג 2" מתגלה כסיקוול רלוונטי וראוי, גם אם הוא פחות מעורר-מחשבה משיכל להיות.
תבחרו בחיים. תבחרו לכתוב. תבחרו במקצוע שתתקשו להרוויח ממנו, אך הוא יספק את נפשכם ויתרום לתחושת המימוש העצמי שלכם. תבחרו לצפות בסרטים – ואם כבר עשיתם זאת, אז תצפו גם בקלאסיקות הגדולות של כל הזמנים וגם באלו המשעשעים שניתן לצחוק מהם או עליהם ולשכוח אותם ישר לאחר-מכן. תבחרו לקרוא. תבחרו להתעמק, לנבור, לרדת לשורש כל פרט ופרט. תבחרו לפתוח את מילותיכם הראשונות בביקורת על הסרט עליו אתם כותבים, בדיוק באופן בו המונולוג המזוהה ביותר מהיצירה המקורית מועבר. תבחרו לספר קצת על אותו הסרט שזכה עם השנים למעמד פולחני. תבחרו לעבור כבר לפסקה השנייה. נו, תבחרו כבר, תבחרו.
תבחרו לסיים כבר עם הפאנץ' שמיצה עצמו עוד לפני כמה מילים. תסיימו. תגיעו לעניין. הנה: כש"טריינספוטינג" עלה לאקרנים הייתי ילד קטן. מאוד קטן. ראיתי אותו לראשונה בתיכון, בגיל שבע-עשרה, ועד היום הוא נחקק אצלי כחוויה שלא בדיוק הצלחתי להבין איזה לקח ממשי היא מעבירה לאנשים נורמטיביים, שלא מתעסקים בפשע ובסמים כבדים. ברבות השנים ואחרי הצפייה בסרט ההמשך, אוכל להגיד שהדבר התחוור לי.
הבמאי האנגלי דני בויל ("נער החידות ממומביי"), שידוע בשל יכולתו להפוך סרטי דרמה לצבעוניים, קצביים ומהירים הרבה יותר מהממוצע, הצליח עם סרט הקאלט ההוא שיצר אז ב-1996 לגעת בקהל, ללטף. הוא תיאר עולם דינמי, תזזיתי, משתנה ללא היכר, שבמבט לאחור נראה רק כפתח מעבר צר מאוד בין ימי שנות השמונים המיושנים לבין עולמנו הנוכחי, הטכנולוגי, המתכתי. עולם שהולך ונעשה רק יותר קר ומנוכר מיום ליום – ואין המדובר הפעם על מזג האוויר שבחוץ. הוא הציג מציאות בה גיבוריו רק מנסים לברוח מחייהם שמסבים להם סבל מתמשך. קיום בו תשוקתם הגדולה מכל היא לטשטש את כאבם על ידי הזרקת חומרים לגופם – וכך להגיע לאופוריה, להתגלות.
במילים אחרות, ניתן לומר ש"טריינספוטינג" היה בזמנו המשיח של בני דור ה-X. הוא העמיד אותם מול השתקפות מסוימת של חייהם וביקש לשאול אם הם חיים באופן הנכון ביותר עבורם - ואם לאו, אז מה הערך של חייהם. סרט ההמשך "טריינספוטינג 2", מתפזר מבחינה זו, שכן הוא מנסה לרצות גם את בני הדור ההוא וגם את ילידי דור המילניום. גם הפעם, הסיפור מתמקד בארבעת חברי הילדות: מארק רנטון (יואן מקגרגור; המזוהה כאובי וואן קנובי מ"מלחמת הכוכבים"), ספאד (יואן ברמנר; "סנאצ'"), סיק בוי (ג'וני לי מילר; "אלמנטרי") ובגבי (רוברט קרלייל; "28 שבועות אחרי"). עשרים שנה אחרי שהשאיר את חברי הילדות שלו מאחור, חוזר רנטון לביתו, לעיר בה גדל, כדי לבדוק לשלומם, לראות מה השתנה ומה כנראה ישאר זהה לעולם.
זוהי אחת מנקודות המוצא של הסרט ההמשך הזה, שאף משמשת כנושא המרכזי שלו: העובדה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. או אולי נכון יותר לומר כי מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש. התִמה הזאת באה לידי ביטוי באמצעות חיבור זריז ונכון, גם אם לא מאוד מעמיק, שיוצר הסרט עם דמויותיו. בעוד ספאד, לדוגמה, פוסע ברחובות העיר, הוא נזכר במאורעות העבר, בשוד שביצע עם רנטון. בחוויות האלו שעברו יחד והגדירו את הקשר שלהם. בֶגבִי לעומתו, מוצא נחמה מהולה באכזבה בבנו, שגדל להיות שונה ממנו וזכה לחיים אחרים וכנראה קלים משהיו לו.
הייחודיות של "טריינספוטינג 2", בדומה לזו של הסרט הראשון, טמונה בכך שלמרות שגיבורי הסרט הם טיפוסים שליליים – מכורים לסמים, פושעים, חלקם (היי בגבי) אף אלימים או טיפשים – ההזדהות עמם והאמפתיה כלפיהם בלתי-נמנעות. מבחינה מעשית, קשה לדמיין שמישהו היה רוצה להתחלף עמם, אך מבחינה תאורטית – הם חיים את החופש. גם אם התנהלותם היומית איננה אלא אנרכיה מוחלטת, הם ציפורי דרור. הם מייצגים עולם ללא גבולות בו גם אם לא הכל אפשרי – הבחירה והיכולת להגשים את עצמך הלכה למעשה – אפשרית לחלוטין.
לתחושה זו תורמת גם עבודת הצילום היפה כתמיד של אנתוני דוד מנטל, הצלם זוכה האוסקר (על "נער החידות ממומביי") והכמעט קבוע של דני בויל. הסרט מצולם באופן צבעוני, אנרגטי ומלא חיים, שיחד עם פסקול תואם, אף מחדד ומשחיז את אמירותיו ומבליט את מסריו הרבים והמפוזרים. ריבוי הלקחים, כאמור, הוא גם הבעיה הגדולה ביותר של הסרט, שהרי בנקודות מסוימות נדמה שאין הוא באמת מעמיק ורק נוגע מסביב. רק זורק הערה על סוגיה כזו או אחרת כדי לסמן וי ולהמשיך הלאה, לתקוף את המטרה הבאה. בשליש האחרון, גם הטון והאווירה הקלילים-אך-נוקבים אובדים מעט, כשבויל מחליט לשנות כיוון ולשים דגש חזק מדי על פשע-מתח, דבר המזכיר יותר יצירה קודמת שלו, "טראנס", אולם נראה מנותק קמעה מרוח הסרט הנוכחי.
עם זאת, "טריינספוטינג 2" הוא בסופו של דבר סיקוול ראוי, חכם ואף עשיר בהומור וקריצות מרגשות לחובבי הסרט המקורי. בין מגוון המסרים הרחב שהוא מציע, חלקם על צלוחיות קטנות שמעוררות תיאבון אך לא מעבר, נדמה שהרעיון העיקרי הוא שגם אחרי זמן רב, גם לאחר עשרים שנים, בכולנו נשאר משהו מהילדות. האימג' האחרון והאלמותי ביצירה הזאת מייצג זאת באופן סנטימנטלי להפליא: כולנו ילדים בנשמה.
יש משהו שמשותף לנו, בני דור ה-X ודור ה-Y ואולי גם בני הדורות הבאים, משהו אינפנטילי, אבוד, קצת שובב ונבזי – דבר-מה שגורם לנו לפעמים לרצות לשוב לשנים שאבדו בתווי הזמן. לחזור אחורה, לשים את הדיסק האהוב עלינו בסטריאו ופשוט לרקוד לצליליו. להתנתק לרגע מהכל, לאבד עצמנו במילים עליהן גדלנו ולתת לנוסטלגיה להציף אותנו. זו עלולה להיות תחושה קצת מזויפת, אבל היא בעלת ערך שלא יסולא בפז.
תגובות
1
15:11 24.02.2017 |
WarMachine (אורח)
טקסט מבריק! אתה חייב לכתוב יותר ביקורות!
2
21:57 07.03.2017 |
עוקב (אורח)
ביקורת מעולה כמו תמיד!
3
| פורסם ע"י