יש סרטים שבסופם מותירים אותנו חסרי מילים. עם בימוי פנומנלי, סיפור אנושי שואב, משחק משובח ורעיונות מרתקים - האפוס החדש של סקורסזה הוא בקלות אחד מהם.
"מהי אמונה?", זו כנראה שאלת העל עמה מנסה לעמת אותנו האפוס החדש של אחד מגדולי במאי הקולנוע אי-פעם. מהי אמונה? האם מקורה הוא בלב, פנימה, במחשבות שלנו, בתפילות ובמשאלות או שמא היא מתבטאת כלפי חוץ? במנהגים שלנו, במסורות, במעשים ובפעולות. אפשר כי זה שילוב של השניים גם יחד – ואולי זה בכלל לא משנה, כי אין שם אף אחד למעלה. אף אחד שמקשיב ושומע באמת. רק אנחנו, לבד, ביקום אינסופי. אנו, אל מול השתיקה.
אלו חלק מהמחשבות שעולות במהלך ואחרי הצפייה בסרטו החדש של מרטין סקורסזה. סרט גדול, עצום, אדיר. סרט שכבר מרגעיו הראשונים ממחיש בבירור כמה חשובה הייתה – ועודנה – היא האמונה עבור האדם. הכמרים רודריגז (אנדו גארפילד) וגארופה (אדם דרייבר) יושבים בבית התפילה מול כומר בכיר מהם. אותו הכומר, המיסיונר אלסנדרו ואליניאנו, מספר להם שהאב פררה (ליאם ניסן), המורה שלהם – האדם שלימד וחינך אותם, הכניס את הנצרות לחייהם – המיר את דתו לבודהיזם, לאחר עינויים שעבר ביפן.
השניים לא מאמינים למשמע אוזניהם ומגיבים בחומרה. רודריגז מזדעזע. "זה לא יתכן, פררה הפיץ את הנצרות ביפן", מזדעק גארופה. כבר בנקודה זו ברורה אמונתם החזקה והמרגשת של השניים לדת אליה נולדו. אי היכולת שלהם לעכל איך מורם הנערץ, זה שחלק נכבד מהוויתם הם חייבים לו, ויתר כך על אמונתו ושינה את תפיסת עולמו – משגעת אותם. הם מחליטים לצאת למשימה מסוכנת בארץ השמש העולה – בה הנצרות אסורה על-פי חוק – כדי לאתר את פררה ולגלות את האמת מאחורי אותה השמועה הנוראה שהגיעה לאוזניהם.
כך מתחיל לו מסע אפי וסיזיפי – פיזי ורוחני גם יחד – באורך שעתיים וארבעים דקות מהפנטות. אין רגע משעמם, אין סצנה שנדמה כי יכלה אולי לפנות את מקומה ולרדת בחדר העריכה. הסרט מלוטש היטב, כל דקה בו נראית קריטית, אותנטית – וכל הזמן מהסיבות הנכונות. עבור סרט שעוסק בדת ואמונה ולוקח את צופיו לחוויה קשה, עם מראות לא קלים לפעמים – הוא לרגע לא מנופח מחשיבות עצמית. לרגע לא נראה שסקורסזה מאוהב ביצירה של עצמו. המטרה שלו ברורה והוא מתייחס אליה בשלווה ובלב שלם.
זוהי עובדה שאין לקחת כמובנת מאליה כלל וכלל, שכן אחרי כל-כך הרבה סרטים שיצר הבמאי הדגול (24 כאלו באורך מלא, לא-כולל דוקומנטריים ויצירות טלוויזיוניות), אך טבעי היה לראות ירידות ברמה פה ושם. אבל לא, סקורסזה הוא אשף קולנועי, מספיק להביט על רשימת סרטיו ולראות זאת. פעם אחר פעם הוא מוכיח את מקצוענותו – ולא רק בז'אנר אחד. החל בקלאיסקות המבריקות של שנות השבעים והשמונים, בהן "נהג מונית", ו"השור הזועם", דרך היצירות הבלתי נשכחות של שנות התשעים, ביניהן "החברה הטובים", "פסגת הפחד" ו"קזינו" וכלה בשיתופי הפעולה הנהדרים עם ליאונרדו דיקפריו בשנות האלפיים ("השתולים" ו"הטייס" הם רק חלק) – סקורסזה לא מפסיק להמציא עצמו מחדש.
המקרה זהה גם הפעם, אחרי הטירוף וההוללות של "הזאב מוול סטריט", פנה האמן עטור השבחים לקצה המנוגד לחלוטין. הוא יצר סרט שמציג צנעה, ענווה, אמונה חזקה – ולא דווקא באל, אלא בכל דבר. זה אחד מהמסרים, הרבים מאוד, שהוא רוצה להעביר באפוס המרשים הזה – חשיבותה של האמונה. לא רק באל, אלא בעצמנו, בעולם – כל אחד יקח את זה לכיוונו שלו. במהלך מאה וששים דקות, הסרט מעלה שאלות רבות וכמעט ולא עונה על אף אחת מהן. בחירה אמיצה, מדויקת ומכוונת, שכן בדומה לאמונה ובדומה לאל, לאף אחד אין באמת את התשובות – רק לנו, למצפון לבנו.
גם לרודריגז, הדמות אותה מגלם כאמור אנדרו גארפילד, אין תשובות חד משמעיות – ובכל זאת הוא ממשיך להאמין בדרכו. יותר מכל, הסרט הזה הוא עליו, על אדם שיצא למצוא את המנטור שלו ובדרך מצא את עצמו. גארפילד, שכבר נתן השנה את הופעת חייו ב"הסרבן", מספק עוד הופעה ראויה לתשבחות. כזו שדורשת אורך רוח חזק מאוד. דמותו עוברת טלטלות ומכשולים רבים, נשברת, נקרעת לגזרים – והוא מעביר את הייסורים שלה ואת לבטיה בצורה מעוררת התפעלות.
לצדו, אדם דרייבר ("מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר") וכמובן ליאם ניסן, מדויקים עד כאב בתפקידי המשנה. סקורסזה משתמש במצלמה ככלי ללכידת כל תחושה ורגש אותם שחקניו מביעים והוא עושה זאת בקלילות אופיינית, מבלי שבכלל מבחינים. התסריט אותו כתב על בסיס ספרו באותו השם של שוסאקו אנדו, יחד עם ג'יי קוקס, שעבד עמו בעבר על תסריטיהם של "עידן התמימות" ו"כנופיות ניו יורק", לא מתחכם שלא לצורך. כלומר, הדיאלוגים לא מתפלספים מדי. הם חכמים ומפולפלים, אך גם עממיים ובגובה העיניים. חוזקה של יצירת המופת הזו הוא בסצנות הקטנות שבה, האנושיות, אלו שבין אדם לאדם. בין שני אנשים שנשלחים יחד לקצה השני של העולם רק בשם אמונתם. ההרגשה המתקבלת, גם בשל כך, היא של צפייה באירועים אמיתיים לחלוטין שמתרחשים ממש לנגד עינינו. זו חוויה מהפנטת עד כדי כך שהיא מעבר לקולנועית.
לתחושה זו תורמת גם העובדה שלסרט אין פסקול. כלומר, יש כמובן סאונד וקולות רקע, אבל אין מנגינות. אין מוזיקה, שעשויה פעמים רבות להשפיע על האופן בו אנו מרגישים כלפי סרט מסוים. הבחירה הזאת תורמת המון לאווירה המציאותית גם כך והופכת את "שתיקה" לחוויה חד-פעמית. מין מסע רוחני שמתפרש מעבר לזרועותיה של הדת. בין אם אתם חילוניים, מסורתיים, דתיים, אתאיסטים, מאמינים או לאו - אם אתם באמת אוהבים קולנוע, לכו לראות את הסרט הזה. יהיו מי שלא יתחברו אליו, עבורם הוא עלול להרגיש חריג, כבד מדי או ארוך, כי הוא נמנע משימוש בנוסחאות הוליוודיות באשר הן. אך עבור מי שכן - מדובר באירוע קולנועי בלתי-רגיל.
תגובות
1
17:46 19.01.2017 |
ירון (אורח)
לא מבין איך אתה מצליח לכתוב כמות כזאת גדולה של ביקורות, לפעמים אפילו כמה בשבוע, ובכל זאת לשמור על רמה גבוהה.
אין מה להגיד, באמת, מוריד את הכובע.
2
16:18 20.01.2017 |
זה שלמעלה (אורח)
צודק
3
23:24 22.01.2017 |
אלי (אורח)
סרט תובעני מאוד וארוך, אבל מאוד שווה את זה למי שמסוגל להתרכז. ממליץ
4
17:39 27.01.2017 |
אילן (אורח)
ביקורת מצויינת לסרט מדהים. כמו שבסרט אין סצינות מיותרות, גם בביקורת שלך אתה מעביר במילותייך את התאור המדוייק של הסרט. שאפו !
5
16:35 30.01.2017 |
MastuL
כתב מעולה, כתבה מעולה וסרט אדיר
6
| פורסם ע"י