נוגע, אמיתי ומצולם יפהפה – "סארו – הדרך הביתה" הוא דרמת-מסע מרגשת, שלמרות כמה דיאלוגים עצלים ונוסחתיות ניכרת, מצליחה לגעת בלב בענק.
לפני ש"סארו – הדרך הביתה" התחיל, שתי בנות שהתיישבו בשורה מעליי, דיברו ביניהן. האחת אמרה לחברתה: "אני מקווה שהבאת מספיק טישו". השנייה בתגובה ענתה: "כן, למזלנו הבאתי". אותי זה קצת הצחיק. עד כמה הסרט הזה כבר יכול להיות מרגש? ידעתי שמדובר על מסע חזרה הביתה, אבל ראינו כבר כמה כאלה. במיוחד לאחרונה, בטלוויזיה, במסגרת התוכנית "אבודים" של צופית גרנט.
ובכן, כבר בתחילת ביקורת זאת, חובה עליי להודות כי התבדיתי: "הדרך הביתה" אולי לא מקורי במיוחד (זה בעיקר ניכר בחלק לא מבוטל מהדיאלוגים הפשטניים שבו), אבל הוא מרגש. כמה שהוא מרגש. מודה, לא אחת עמדו לי דמעות בעיניים. בחלק מהפעמים, אפילו ממש התאפקתי שלא לבכות. הדבר קורה לא רק הודות לסיפור האמיתי במרכז הסרט, אליו תכף נגיע, אלא גם בזכות משחק נהדר, פסקול עוצמתי ובימוי סוחף.
הסרט מספר את סיפורו האמיתי של סארו – בתחילת הסרט ילד בן 5 – שבלילה לא-בהיר-בכלל אחד הולך לאיבוד. ממקום מושבו האחד בהודו, הוא מגיע בטעות לעיר הגדולה והומת אדם כלכותה, מרחק אלפי קילומטרים מביתו ומשפחתו. לאחר תלאות רבות, מאומץ לבסוף סארו על-ידי משפחה אוסטרלית חמה ואוהבת. עשרים שנים אחרי כן, כאדם בוגר השייך לתרבות המערב, הוא נזכר בעברו ובמשפחה הביולוגית שהשאיר מאחור, ושם לעצמו למטרה למצוא אותם.
כפי שודאי יכולתם להבין, "דרך הביתה" הוא סרט מסע. ככזה, אין לו מספיק זמן להתעכב ולבחון את דמויותיו לעומקן ובמקום – הוא בא לספר על חזרתו המרתקת הביתה של גיבורו. לצורך כך, משתמש הבמאי גארת' דיוויס – שזהו סרט הביכורים שלו – באלמנטים טכניים רבים (בין השאר: בימוי, צילום וסאונד), שמחד, מעניקים ליצירתו הקולנועית מראה עכשווי וצבעוני למדי. ומאידך, מתארים את הודו של שנות השמונים באופן קודר, מלנכולי מעט ואותנטי.
במובן זה, נעשית עבודה מצוינת בהפרדה ובהמחשת ההבדלים המהותיים בין שנות האלפיים, המסמלות מודרניות וקדמה, בהן העלילה מתמקדת בסארו הבוגר וחייו באוסטרליה, לבין שנות השמונים המיושנות. שנים שמתארות את חייו של סארו כילד עני, ממשפחה חסרת אמצעים, כרוב המשפחות בהודו, מדינה ענייה גם כך. כתוצאה מכך, הסרט מעלה שאלה היפותטית קרה, אך מעניינת: האם היה עדיף לו, לילד הקטן הזה, שיאומץ ויחובק על-ידי הוריו האוסטרלים המאמצים – סמלי העולם המתקדם – או שעדיף היה לו נשאר בחיק משפחתו הביולוגית וחסרת האמצעים, הקשורה אליו בקשר דם?
אלא שהתמקדות בשאלות מעין אלו, אינה מטרתו העיקרית של הסרט ומלבד העלתן – הוא לא ממש עושה איתן משהו. במקום, בחר הבמאי דיוויס – שבשנה הבאה יביים סרט אודות בת זוגו של ישו מריה מגדלנה – להיצמד לנוסחה הוליוודית הקלאסית. למהלכים העלילתיים שתמיד יפרטו על נימי הרגש של הצופים ויגרמו להם לדמוע: זכרונות מהילדות, אהבת אם לבנה, מוזיקה מרגשת (גם שיר של סיה יש פה), צילומי וידאו ותמונות מחייו של סארו האמיתי.
את כל אלו ועוד מציג הסרט באופן סוחף ומקסים, שלמרות הנוסחתיות המורגשת, נוגע ולוחץ בקלות על הנקודות הנכונות ועושה את עבודתו נאמנה. גם משחקו המצוין של כלל הקאסט תורם לאווירה: החל מהופעתו של השחקן ההודי הצעיר, סאני פאוור, שמגלם ילד אבוד בן 5 ברגישות נפלאה. ועד לסארו הבוגר, אותו מגלם דב פטאל ("נער החידות ממומביי", "צ'אפי") בחינניות אופיינית.
בגזרה הנשית: רוני מארה ("נערה עם קעקוע דרקון") מהפנטת כהרגלה, רק חבל שתפקידה מזערי והתסריט לא סיפק לדמותה, כמושא אהבתו של הגיבור, יותר נפח ומשמעות. כפיצוי על כך, גונבת את ההצגה ניקול קידמן, כאמו המאמצת של סארו. שורות הדיאלוג לה היא זוכה חמות, חכמות ומרגשות והיא מעבירה אותן בכישרונה הרב והמוכר. מועמדותה בטקס האוסקר הקרוב כשחקנית משנה כמעט ודאית, ובצדק.
כך, למרות שסיפור המסע הזה לא מציג בשורה חדשה או מקוריות מסוימת משלו, כן עולה בידו להעביר סיפור אמיתי ומרגש באופן כזה בדיוק – אמיתי ומרגש. צילומי אוויר שנשזרים לאורך הסרט, תורמים למראהו המענג לצפייה, המשחק נפלא, המוזיקה מרגשת. ועל אף שורות טקסט מעייפות ומוכרות בחלקים מסוימים – הדיאלוגים מועברים בצורה אמינה וזורמת בהחלט. "סארו – הדרך הביתה" אולי לא יזכר כאחד הסרטים הגדולים של השנה, אך הוא לחלוטין יודע לרגש ולגעת בלב. ואת זה אי אפשר לקחת ממנו.
תגובות
1
15:18 01.12.2016 |
Itay (אורח)
הייתי מעדיף עם גם בביקורת הסרטים שלכם תעשו את "הטוב, הרע וה..." כמו שאתם עושים בביקורת למשחקים, תמיד אהבתי את זה
2
15:34 02.12.2016 |
טלי (אורח)
סרט מדהים ומרגש מאוד! לא יכולתי לעצור את הדמעות (באמת חשוב לקחת טישיו!!!!)
3
16:54 02.12.2016 |
WarFox89
נשמע אחלה סרט חבל שאני לא בקטע של דרמות והוזלת דמעות בסרטים. אני חייב לראות סרט מלחמה טוב וממש מעצבן אותי שהורידו מהקרנה את "הסרבן" וממש אבל ממש רציתי לראות אותו.
4
18:41 03.12.2016 |
דניס (אורח)
חזרנו עכשיו (החברה ואני) מהסרט ומאוד נהנינו. הסקירה נהדרת ומדויקת כרגיל
5
21:04 03.12.2016 |
נורית (אורח)
טישו, חובה.
התרגשתי מהצפייה בסרט וכל מה שבו, הסיפור אמיתי ונוגע ללב. בהודו על בעיותיה הרבות, וכמו בכל העולם, הבית הוא המקום החשוב, שאליו נשתוקק לשוב תמיד.
6
| פורסם ע"י