טובים השניים מאחד, לא טוב היות הסופרת לבד
עותק לביקורת ניתן לנו ע"י עדלי יונייטד, תודה רבה!
אז אחרי איפוס של שבוע מאוסטרליה וסופ״ש בו סיימתי את המשחק בישיבה אחת כי זו המסורת שלי ושל חברי הטוב סער בכל הקשור למשחקים של חברת Hazelight Studios, הנה אנחנו כאן בביקורת המעט מאוחרת שלנו ל-Split Fiction, ובגדול - מאוד חיכיתי למשחק הזה ומאוד קיוויתי לעוף עליו בלי יותר מידי טענות, אבל בסופו של דבר המסר שלי בביקורת הזו הולך להיות די ברור: Split Fiction הוא משחק נהדר ומהנה להחריד שסובל מעלילה רעועה עד גרועה לצד חוסר גיוון מצער המוסתר היטב מאחורי שכבת צבע וחינניות בלתי נגמרת. למה זה ככה ואיפה זה מציב את מי מכם שטרם שיחק בו? הביקורת המלאה לפניכם!
הסיפור שאינו מעניין
עוד לפני שנצלול למשחקיות עצמה חשוב לי להדגיש כמה אני מבואס מהעלילה של Split Fiction ועל כן, הנה תקציר כללי: אנחנו משחקים את זואי (Zoe) ומיו (Mio), זוג סופרות צעירות המגיעות לסוכנות ההפצה ריידר (Rader) במטרה לקבל זכויות הפצה ומימון לסיפורים שלהן. זואי מתמחה בסוגת הפנטזיה, ומיו, בסוגת המדע הבדיוני. שתי הגיבורות שלנו מגיעות לסוכנות ההפצה ומתבקשות להיכנס למכונה חדשנית שבסופו של דבר אמורה לעבד את הרעיונות והסיפורים של מיו וזואי לחוויות מתקדמות המשווקות במשחק כ״הדרך הבאה לספר סיפורים״ - שזה בערך כל דבר שהוא לא ספר רגיל אני מניח? בכל אופן, זואי נכנסת למכונה בשמחה ומיו מהססת ולבסוף אפילו מתחרטת, דבר שאינו מקובל על מנכ״ל חברת ריידר, שמנסה לדחוף את מיו לתא שלה במכונה רק כדי שבסופו של דבר היא תידחף לתא של זואי. התוצאה - שתי הגיבורות שלנו מבינות שהן צריכות לברוח מהמכונה האימתנית כמה שיותר מהר, ובשביל לעשות את זה הן יצטרכו למצוא גליצ׳ים שיעבירו אותן בין שלל הסיפורים שלהן במטרה ליצור עומס על המכונה ובכך לברוח ממנה.
קו העלילה של המשחק חמוד לכל הדעות ובאופן אישי אהבתי לראות שגם הפעם החבר׳ה ב-Hazelight Studios לקחו כיוון שלא מתחשב באמת במציאות, אבל הבעיה המרכזית של העלילה הזאת היא כמות הקרינג׳ וחוסר העומק שהיא מספקת. אין לי דרך אחרת להגיד את זה אבל מיו וזואי מתפקדות שתיהן כשתי דמויות מאוד אבל מאוד שטחיות, ואפילו שכל אחת מהן סוחבת איתה קשיים וטראומות אישיות שהיו יכולות להוות נקודת חיבור רגשית מצוינת בין שתיהן, בסופו של דבר הכימיה בניהן גם בשלבים המאוד מאוחרים של המשחק פשוט לא מצליחה להתרומם כשרוב הדיאלוגים בין שתיהן פשוט לא כתובים באופן טוב ומספק. מעל כל זה (תרתי משמע) אנחנו מקבלים את מנכ״ל חברת ריידר, המתפקד כסוג של נבל המשחק, ואותו אפשר לסכם בקלות יתרה כאחד מהנבלים השייקספיריים היותר מביכים וקרינג׳יים שיצא לי להיתקל בהם בשנים האחרונות. בדיוק כמו זואי ומיו גם מנכ״ל חברת ריידר הוא דמות שטחית עם מטרות ושאיפות שמתחילות ונגמרות במכונה הכל-כך חדשנית ויקרה שלו - הוא אפילו מצהיר בעצמו שהוא מוכן שכל מי שמאכלס את המכונה ימות רק כדי שהוא יוכל לגנוב את הרעיונות שלהם בשביל שהוא יהיה עשיר, וזה אפילו לא מתקרב לרגע הזה שהוא צורח בקולי קולות שהוא אלוהים, וגם כאן ברוב המוחלט של הזמן הטקסטים שלו כתובים פשוט רע.
התוצאה של כל הדבר הזה היא חוסר חיבור רגשי מובהק בין השחקן לבין עולם המשחק ולסיפור שלו, ואפילו שהמשחקיות של Split Fiction מצטיינת כמעט בכל רגע נתון ועל זה נרחיב ממש עוד רגע, בסופו של דבר לא מצאתי את עצמי מרוצה או מתלהב מקו העלילה של המשחק, שזה דבר שלא ציפיתי לחוות אחרי העלילה הפשוט נהדרת ומרגשת שקיבלנו עם It Takes Two. אז נכון, זה ממש לא מה שאמור לגרום לכם לשים את המשחק בצד בהכרח, אבל כן חשוב לציין את זה ולהיות מודעים לזה שעלילה היא ממש לא חוד החנית כאן.
מציאות חלוקה
ומכאן נעבור לחוד החנית האמיתי של המשחק הזה והוא כמובן המשחקיות שלו - וכאן לשמחתי הרבה Split Fiction מצטיין כמעט תמיד. נתחיל מהחלק שעבורי לפחות היה הכי חשוב - רמת הקושי של Split Fiction עלתה בכמה רמות מאז It Takes Two, כשהמשחק החדש כולל אתגרי פלטפורמה וקרבות בוס קשים פי כמה ביחס למה שהיינו רגילים לקבל מ-Hazelight Studios עד היום (ואני אפילו לא מדבר על Lazer Hell). המשחק מחולק לשמונה פרקים המחולקים לתתי-חלקים המאפשרים לכם לקפוץ ולחזור לאיזה חלק שאתם רוצים בכל רגע נתון, דבר שמאפשר לכם Backtracking קליל ויעניק לכם כמובן את האפשרות לשחק במשחק עם כמה אנשים שונים במקביל ובכל פעם לקפוץ לחלק אחר בעלילה בהתאם למקום בו הפסקתם - תוספת נוחה ומאוד קריטית בעיניי למשחק בסגנון.
עולם המשחק עצמו מתחלק כאמור לשני סוגי הסיפורים של זואי ומיו, כשבכל פעם נבלה בשלב המעוצב או בסגנון המדע הבדיוני או בסגנון הפנטזיה. גם הפעם נקבל בכל שלב כח ייעודי אחר לכל אחת מהדמויות, אותם ניתן לשלב יחד על מנת לעבור את האתגרים השונים של המשחק. בנוסף לכך בכל שלב יהיו לנו מספר ״סיפורי צד״ (Side Stories) שהם למעשה מיני-שלבים המעוצבים בסגנון הנגדי לשלב המרכזי שאנחנו משחקים באותו רגע, בהם נצטרך להשלים אתגר כלשהו. שלבי הצד האלה לא פחות מנהדרים, ורובם המוחלט יעלה לכם חיוך על הפנים כי הם פשוט מצחיקים וסופר ביזאריים (החל מהשלב בו נהפוך לזוג חזירים ועד השלב בו נהפוך לשיניים), אבל גם איתם יש בעיה והיא שהם לא כוללים פרס או תמורה כלשהי אחרי שאתם משלימים אותם (חלקם כן כוללים פעילויות שיעניקו לכם גביעים או Achievements, אבל אם אתם לא מאלה שמחפשים אותם זה פחות רלוונטי בעיניי), מה שהופך אותם לפעמים לשלבים רדודים שסתם מנסים להאריך את החוויה. כן אציין שיש שלב אחד שמצליח להצטיין בכל היבט אפשרי והוא השלב האחרון של המשחק, שכולל מכניקת משחק מרכזית מאוד מיוחדת ומגניבה לצד קרב בוס מהנה מאוד - זה היה השלב היחידי שלא הייתה לי תלונה אחת עליו, והוא סוגר את המשחק באופן מפוצץ ואיכותי גם כשהסיפור שברקע לא מספק את הסחורה.
בסופו של דבר כל אחד מהשלבים (ראשיים וסיפורי הצד) מעוצב לא רע בכלל, אבל אם נצטרך בכל זאת להשוות אותם אחד לשני, קשה להתעלם מהעובדה ששלבי המדע הבדיוני פשוט נראים ומרגישים טוב יותר משלבי הפנטזיה, דבר שגם ממשיך להיות נוכח בכוחות השונים שכל אחת מהדמויות מקבלת - מיו מסתכמת כדמות הרבה יותר מעניינת וכיפית מזואי, ולצערי הפער הזה ניכר מאוד לכל אורך המשחק. במקרה שלי אני שיחקתי את מיו וסער שיחק את זואי, ולדבריו הוא הרגיש הרבה מאוד פעמים שזואי בהחלט חלשה ופחות מעניינת ממיו, ואני בהחלט מסכים איתו. בעיה נוספת ולא פחות קריטית מהפער בין הדמויות היא העובדה שיש הרבה מאוד שלבים במשחק שמצליחים אמנם להציג בכל פעם משהו אחר כשזה מגיע לנראות או אתגרי הפלטפורמה, אבל כמעט כל שלב כולל בתוכו בסופו של דבר חלק בו נצטרך לנהוג במהירות ולהתחמק ממכשולים שונים, לצד חלק בו המצלמה תעבור לזווית דו-ממדית - זה נחמד שזה קורה מידי פעם, אבל ברגע שזה קורה בכל שלב כמעט זה כבר מרגיש הרבה פחות יצירתי ומפתיע גם אם בחלקים האלה יש איזו מכניקה מיוחדת וייחודית.
תרשו לי גם לזרוק כמה מילים על הגרפיקה והביצועים של המשחק ולשבח את Hazelight Studios שבהחלט למדו מטעויות העבר וסיפקו לנו כאן שליטה ויכולות הרבה יותר מדויקות ממה שקיבלנו במשחקים קודמים של החברה - השליטה בזואי ומיו מרגישה נהדר ומדויקת מאוד מה שהופך את השלמת אתגרי הפלטפורמה למספקת מאוד - ב-It Takes Two היו מקרים שהיה אפשר להרגיש בוודאות את חוסר האיזון בין השליטה של השחקן לדרך שבה קודי ומיי זזו במשחק, וכאן זה פשוט לא קורה. מעבר לכך הנראות הכללית של המשחק נהדרת, כשהוא כולל סביבות צבעוניות ומעניינות ויזואלית לכל אורכו.
השורה התחתונה
כאמור, Split Fiction הוא משחק טוב, אפילו טוב מאוד - הוא מלא באתגרי פלטפורמה איכותיים וקרבות בוס נהדרים, ובחלקים מסוימים הוא מצליח פעם אחר פעם לעורר בנו רובד חדש של התרגשות ושמחה עם איזה שלב צד מקסים ומיוחד, אבל מעל כל אלה עומד קו עלילה רדוד וחסר מעוף שמצליח להעיק על החוויה הכוללת, זאת לצד בעיות מובהקות ומורגשות למי מכם שמחשיב את עצמו חובב פלטפורמה מושבע שמאוד מהר ירגיש שגם בזמן שהכל נראה אחרת, בפועל עיצוב השלבים די חוזר על עצמו. ועדיין, עם החבר הנכון מדובר בחוויה חביבה וכיפית להחריד, שללא ספק תעלה לכם חיוך על הפנים.
*רוצים לקבל את כל החדשות החמות ישר לנייד? הצטרפו לערוץ הטלגרם של Vgames!*
תגובות
1
| פורסם ע"י