כשהוא פותח עם הגב לקיר בכל חזית אפשרית, איכשהו Dead Island 2 לא נלחץ, נשאר ממוקד במשימות המרכזיות שלו ומצליח בהן.
עותק סיקור סופק לנו על ידי עדלי יונייטד, תודה רבה!
אני לא חושב שאפשר לגשת לביקורת הזו מבלי לתת סיכום של האירועים שהתרחשו במהלך 12 השנים המפרידות בין Dead Island 2 לבין משחק המקור ולכן: קצת היסטוריה. Dead Island הוא משחק זומבים המתרחש בעולם כמעט פתוח לגמרי באי תענוגות עם איזון מסוים בין אימה להנאה המתבטאת בהומור ובנשקים מוגזמים. המשחק פותח על ידי Techland אך הזכויות שלו שייכות למפיצה Deep Silver, שהחליטה להמשיך עם המותג ללא המפתחת המקורית – שהלכה להקים סדרת משחקי זומבים חדשה: Dying Light.
את משחק ההמשך החליטו ב-Deep Silver להכריז עם טריילר קומי וצבעוני ב-E3 2014, שלגמרי לא התאים לאווירה הרצינית יותר של המשחק הראשון והעלה תהיות לגבי האם באמת ידובר במשחק המשך. מאז המשחק הספיק לעבור בין מספר סטודיואים עד שהתקבע אצל Dambuster Studios, המפתחים שפיתחו את Homefront: The Revolution בשנת 2015 שהוא באופן מצחיק, גם כן המשך למשחק שיצא ב-2011. ועכשיו – להווה.
אחרי שטריילר ההכרזה הבטיח כיוון קומי ומהנה יותר, עם משחק מקור שמבטיח אימה ושתי חברות לפניה שהכתיבו טונים כנראה שונים למשחק - Dambuster ניצבים מול משימה כמעט בלתי אפשרית של לרצות את כל הצדדים תוך כדי יצירת חווית משחק שתצליח לעמוד מול כל שאר השמות הגדולים בשוק. במה שייזכר כאחד הטוויסטים היפים של השנה, Dead Island 2 מצליח לאזן בין כל הכיוונים האלו ולהוציא תוצר שלם טוב, שירצה מעריצים ישנים וחדשים כאחד - גם עם הם יבואו עם הסתייגויות כלפי חלק מההחלטות שלו.
תסריט הוליוודי
למרות שהם חולקים את אותו השם (משחק ההמשך אפילו מכיל דמות מהמשחק המקורי), הסיפור של Dead Island 2 מרגיש יותר כמו המשך רוחני לעלילת המשחק הראשון, בה הוא לא יותר מידי מתעסק. מה שמצחיק הוא שאפשר לטעון שגם בעלילה שלו עצמו הוא בקושי מתעסק: המשחק נפתח בהצגה קצרה של שש דמויות המוצאות את עצמן במטוס האחרון היוצא מלוס אנג'לס נגועת מגיפת זומבים אל העולם החיצון. המטוס מתרסק, והבחירה איזה שורד ינצל (ואיתו גם תשחקו) נמצאת בידיים שלכם.
בין השורדים הבדלים במשחקיות הקשורים לדגש על חיים במקום על כוח לדוגמא ולהפך. כמובן שגם קוסמטית הם שונים אחד מהשני, אך בגלל שגם הקטעים הסינמטים מוצגים מנקודת מבט של גוף ראשון הבחירה תשפיע רק על הקול והתגובות של השורד שלכם. בגלל שהדמות המרכזית כל כך זניחה, דמויות משנה נכנסות הרבה יותר חזק, ומשמשות כחלק החזק ביותר בסיפור. בין הדמויות בולטת דמות פארודיה על השחקנית אמה סטון, שמתניעה את ההרפתקה שלכם ברחבי לוס אנג'לס ומנסה להיות הלב של העלילה המבולגנת בטירוף של המשחק.
במהלך העלילה יפלו עליכן דמויות צד כביכול משמעותיות בהכרות מינימלית ועם מילים מפוצצות שמובילות לתחושת הזדהות מסוימת עם הדמות שלכם, כך ששניכם מרגישים חוסר עונים בסיפור גדול בהרבה מכם מבלי שום יכולת להבין אותו באמת. ראוי לציין שהמשחק עושה עבודה יוצאת מגדרה באופן בו הוא מספר סיפורים מהסביבה שלו, עם תמונות גרפיטי מהמם זומבים עם שמות ספציפים וכמובן המון מכתבים והקלטות שניתן למצוא - אך הן לא תחליף לסיפור הכללי. למזלו של המשחק הוא ממש לא קם ונופל על הסיפור שלו, כי שתי הדמויות המרכזיות שלו הן בכלל לא דמויות - הן המשחקיות ועיצוב העולם.
HELL–A
הטוויסט אולי הכי גדול של המשחק הוא הגישה הכמעט לינארית שלו לעולם פתוח, שנופלת איפשהו בין Borderlands ל-Bioshock. המשחק מחולק למספר אזורים נפרדים שונים, שרובם בגודל בינוני לעומת משחקים אחרים וגדולים יותר, ומכילים המון תוכן צד שניכר ותוכנן בקפידה. הבחירה הזאת למקד את העולם למקומות עמוסי תוכן משתלמת, וגורמת לכך שגם מעבר בין כמה אחוזות זהות בבוורלי הילס ירגיש מיוחד, ויספר סיפור דרך הסביבה בצורה שעולם פתוח ענק כמו המשחק הראשון לא יכל לספר. בכל האזורים מפוזרים סודות בדמות כספות נעולות המצריכות מפתח מאויב קשה הנמצא כמה מטרים משם, נשקים מיוחדים המוחבאים בתיבות קשות למציאה וחדרי הפתעות נעולים על ידי מבטח חשמלי (Fuse) אותו ניתן לקנות רק אצל שוכרים בבתים שמורים.
הבתים השמורים הם מקומות קטנים בהם ניתן לדבר עם שורדים, לשדרג נשקים וכמובן לקנות חומרים. באזורים היותר פתוחים, מהם יש כשבעה, קיימות גם משימות צד השולחות אותכם להרפתקאות קצרות באזורים במפה בהן לא התרחשו משימות סיפור, כמו גניבת נשקים מתחנת משטרה או החזרת הגיטרה האבודה של כוכב רוק מסטול. משימות הסיפור בדרך כלל לינאריות לחלוטין, כך שלמרות שמתרחשות במפה הפתוחה המשחק לא יחזיר אתכם לאותם אזורים או באותה הדרך. במקומות בהם המשחק כן ירצה להחזיר אתכם אחורה, משתמש המשחק במכניקות של משחקי סולז ומטרוידוואניה, כשהוא פותח לכם קיצורי דרך כדי להגיע למקום בו תתרחש משימת הצד.
שעות הפתיחה של המשחק מאוד ממוקדות באחוזות ובמסדרונות משעמים, אך בדיוק כשזה מתחיל לשעמם המשחק נפתח לאזורים מגניבים הרבה יותר – שלצערי לא מנוצלים עד הסוף. בלי ספויילרים מיותרים, הייתי מצפה מהחלק מהאזורים לשחק יותר עם המיקום המגניב שלהם וללכת פעם אחת לכיוון ההנאה בציר בו הקצוות הן הכיוון האימה והקומי – כי לכיוון האימה המשחק לגמרי שובר לפעמים את ההגה. חלק מהאזורים מעוצבים בצורה פשוט מבעיתה, וחלקם גם מתוחזקים בקרבות בוסים שלקוחים מסצנות אימה.
חוסר הניצול של האזורים השוברי שגרה האלה גם לכיוון ההומור וההנאה מורגש, ויוצר חוסר איזון שיגרום גם למעריצי האימה להרגיש מעט מוזר. הכי קל להסביר את זה עם הסרט "זומבילאנד" – ששמר על קו של כ-70% הומור והנאה ו-30% אימה ורצינות. המשחק שומר על קו הפוך, אך לפעמים נוטה רק לאימה ולא מתקן עם סטיות באזורים בהם זה מתבקש לטובת ההנאה, וחבל. רוב האזורים כן שומרים על האיזון הזה, ואזורים האימה נהדרים, כך שבסה"כ מדובר כאן בהצלחה די גדולה – אך לא בהום ראן, כמו גם במשחקיות שלו.
פשוט להבין, קשה להתמקצע וקל לאהוב
המנה העיקרית של המשחק היא המשחקיות שלו, והוא מכיל כמות תוכן של ארוחה שלמה. כמו במשחק המקורי, בחצי הראשון של המשחק תתנהלו רק עם כלי נשק "קרים", ורק אחר כך תקבלו גישה גם לרובים. עוד אלמנט שנלקח מהראשון הוא השימוש באלמנטים לנשקים – והאפשרות לצייד אותם באפקטים כמו אש וחשמל שמתקשרים עם הסביבה כך שאויב מחושמל על מים יחשמל את כל מי שנמצא באותה סביבה רטובה. כאן המשחק מקבל את המחמאה הכי גדולה שלו – והיא שעם השיפורים שהם עשו למשחקיות, תוך כדי שמירה על אותו DNA בדיוק, קשה לי לראות מישהו חוזר לשחק במקורי.
הכל מרגיש כמו התפתחות טבעית של אותן מכניקות שנראו ב-2011, רק שכעת הן לא רק נראות ויזואלית יותר טוב – הן גם מרגישות הרבה יותר טובות. הבסיס הוא פשוט: מכה קלה, מכה חזקה שמצריכה טעינה, בעיטה המרחיקה אויבים, שני אובייקטים לזריקה המצריכים טעינה בין שימוש לשימוש, כפתור התחמקות ועוד כמה הפתעות קטנות. מדובר בבסיס פשוט פנטסטי לפירמידת המשחקיות שגדלה לגבהים מהנים במיוחד. כל נשק מרגיש שונה מהאחר ומצוין בגזרה שלו בעיקר בזכות עיצוב סאונד מעולה ומערכת ה-Flesh - השם שבחרו המפתחים לדרך האקסטרה מדממת שבה האיברים של הזומבים במשחק מגיבים למכות שלכם. אגב, המערכת הזו לגמרי מצדיקה את השם שלה עם אחת המכניקות הטובות שראיתי עד כה.
זה לא רק שחרבות קוטעות ידיים או שחומצה ממיסה את העור לגמרי, זה מגיע לרמות של שבירת לסתות עם פטיש והורדת חלק מהראש הצורה מדממת במיוחד עם יריית שוטגאן מכוונת. מה שיפה הוא שבזכות עיצוב התקדמות פנטסטי ברוב המשחק, אתם תמיד תגיעו למצב בו התחברתם לנשק, שדרגתם אותו כי המשאבים מחולקים בצורה נדיבה ומעודדים לשדרג ולתת אפקטים לכל הארסנל, רק כדי להחליף אותו בתחילת האזור הבא בנשק שונה לגמרי עם נתונים יותר טובים וגם יותר מתאים לאויבים הנוכחים. מנגנון ההתפתחות הזה נכנס לפעולה מהשעה החמישית בערך למשחק, ומשאיר את המשחקיות מרעננת לאורך כל העשרים שעות הנוספות של הסיפור והעשר הנוספות של תוכן הצד. הוא מתוחזק גם על ידי קלפי שחקן המספקים שדרוגים או שינויים למכות בסיסיות של השורד ועוד כמה הפתעות שכדאי לא להרוס.
השילוב של הכול ביחד יוצר משחקיות פשוט ממכרת, שלא מפסיקה לרענן ומשמשת כדרייב מרכזי להמשיך לשחק – אחרי חמש שעות ראשונות בהן היא מאוד דלילה. דווקא בפתיחה של המשחק הוא נתקע על הבסיס ליותר מידי זמן, מה שיוצר תחושת רפטטיביות שמתוחזקת מהעובדה שהכול קורה באזורים בין המשעממים ביותר במפה. אני בטוח שהפתיחה הזאת תגרום להרבה מאוד אנשים לא להמשיך את המשחק, ולמרות שההחלטות כאן נובעות מכבוד למקור – הן לא עומדות בסטנדרטים של השנה הנוכחית ואולי יותר גרוע – גם לא עומדות בסטנדרטים של המשחק עצמו בשלביו המאוחרים. ההחלטה לפרוס את ההתקדמות במשחקיות נכונה, אך הפתיחה נמרחת בלי סיבה נראית לעין והחוסר בהתקדמות או רמיזה להתפתחויות שיבואו גורמות לתחושה לא טובה שקשה לשכוח גם כשהקרדיטים מתחילים להתנגן.
יש לי ים של זומבים - רק במחשב!
שלום לכולם! שמואל כאן עם רפרנס ללהקת הפאנק הישראלית "בוא לבר" ורשמים מגרסת ה-PC של המשחק החדש! כרגיל אני אחלק את החלק הזה של הביקורת לאיך המשחק מתפקד, תפריט ההגדרות הגרפיות ועניינים/באגים שחוויתי בחלק הראשון והביצועים של המשחק על ה-Steam Deck בחלק השני. גרסת ה-PC של המשחק טובה מאוד: אני חושב שגרסת ה-PC עושה עבודה טובה יותר בטשטוש העובדה שמדובר במשחק "Cross-Gen" עם הגדרות גרפיות שמושכות את המשחק למראה שהוא הרבה יותר נעים לעין מהגרסאות האחרות של המשחק.
גם הביצועים של המשחק מעולים כשהמפתחים של גרסת ה-PC הזאת יושבים בצד הנכון של ההיסטוריה עם טיפול טוב בקומפילציה ובנייה של שיידרים ושימוש בכמה טכניקות Upscale מתקדמות. יצא לי לבדוק את המשחק על שני מחשבים שונים: ה-Lenovo Legion 7-16IAX7 שלנובו השאילו לנו שמצויד ב-3080Ti נייד ומעבד i9 דור 12 של אינטל והמחשב הפרטי שלי עם RTX 2070 ומעבד i7 דור 8 של אינטל. בשני המקרים המשחק עבד מצוין כמעט בלי בעיות וגם כמעט בלי באגים יש לציין (כמובן שהיו כמה גליצ'ים גרפיים פה ושם, אבל זאת גרסת Test, זה רק הגיוני).
תפריט ההגדרות טוב, אבל טיפה מאכזב: בעוד שהוא מפורט ובנוי היטב, חוסר התמיכה ב-DLSS באמת ניכר. כמובן שהתמיכה ב-FSR מבורכת, אבל DLSS תמיד יעבוד יותר טוב על כרטיסי מסך של Nvidia. בנוסף, הייתי גם שמח לראות את השינויים שאני עושה בלייב, בדומה למה שהרבה משחקים מאפשרים לנו לראות עם התפריטים שלהם. אולי זה יתווסף בהשקה ואולי לא, מה שבטוח זה שזה היה מוסיף הרבה לגרסה של המשחק על המחשב האישי.
באופן דיי מפתיע, המשחק גם לא איכזב על ה-Steam Deck. הייתי צריך להוריד את ההגדרות ל-Medium וכמובן להשתמש ב-FSR 2.0 במצב Balanced, אבל המשחק נראה טוב למדי ומצליח לשמור על 40 פריימים לשנייה בצורה דיי טובה. נכון, יש נפילות פה ושם - העובדה שהמשחק רץ דרך ה-Epic Games Launcher לא עוזרת - אבל זה הרבה יותר מסתם "שחיק" וזאת אופציה נהדרת למשחק "כבד" שאפשר להריץ בכל מקום שתרצו. בסך הכל, עבודה נהדרת של המפתחים עם גרסת ה-PC הזאת.
השורה תחתונה
כשהוא פותח עם הגב לקיר בכל חזית אפשרית, איכשהו Dead Island 2 לא נלחץ, נשאר ממוקד במשימות המרכזיות שלו ומצליח בהן. הוא מוצא איזון בין האווירה של המשחק המקורי לאווירה קלילה יותר ועושה את זה תוך כדי שיפור ענק במשחקיות ובעיצוב העולם שלו – אך הם עדיין רחוקים משלמות. אם המטרה שלכם היא לשחק משחק עם עומק עלילתי מרשים וסיפורים מעניינים - שבמקרה יש בו גם זומבים, זה לא המשחק בשבילכם. אם אתם אוהבים לפצלח ראשים של חיים-מתים, אז Dead Island 2 יספק את הסחורה ובגדול.
*רוצים לקבל את כל החדשות החמות ישר לנייד? הצטרפו לערוץ הטלגרם של Vgames!*
תגובות
1
18:24 28.04.2023 |
בחור טוב (אורח)
לפי הכותרת מבין שגם אתה ישבת לאכול בורקס בצומת קריית אתא ומי שמכיר מכיר?
2
19:00 28.04.2023 |
שמואל מקונן - עורך ראשי (בדימוס)
כולנו, אבל עזוב לא רוצה לדבר על זה
3
| פורסם ע"י