"האחרונים מבינינו" מגיעה לסיום העונה הראשונה ועונה על כמעט כל ציפיות המעריצים. הצטרפו אלינו לסיכום אחרון בהחלט.
אוקיי אוקיי אוקיי, האמת היא שאני לא בטוח מאיפה להתחיל. לא כי הסדרה לא התנהלה בשונה מהמשחק, נהפוך הוא, הפרק האחרון למעט קטע הפתיחה הוא כמעט שחזור מלא עם שחקנים בשר ודם של אירועי השעות האחרונות שלו. קשה להאמין שזה נגמר, אבל החלק הראשון בסיפור של ג'ואל ואלי הגיע לסיומו באופן דרמטי ומורט עצבים והאופן שבו השחקנים הציגו אותו הוא מטלטל. בסיקור הקרוב אני אסכם את הפרק אך אעשה זאת בהסתכלות על כלל העונה. בין אם תסכימו ובין אם לא, מוזמנים ומוזמנות לשתף אותנו בתגובות, מכאן והלאה, אזהרת ספויילר.
אלי - סיפור מקור
הפרק נפתח בריצה ביער של אנה, אמא של אלי הלוא היא לא אחרת מאשלי ג'ונסון, השחקנית המקורית של אלי מהמשחקים, ואין לי ספק שכל אלו ששיחקו במשחקים הצטמררו מהקול שלה. בין אם זה שהיא נאחנת מכאב, מקללת, מדברת לאלי והורגת את הנגוע, זה היה מצמרר ומרגש בכל רגע. גם אין יותר סמלי מכך שהשחקנית שהפיחה חיים לדמות של אלי מהמשחקים היא גם זו שמפיחה חיים לדמות הטלוויזיונית שלה, והיא עושה את זה בצורה הכי באד-אסית ואלית שיכולה להיות. מחסלת נגוע בזמן שהיא יולדת, מחלקת הוראות ונותנת נשק לתינוקת שרק עכשיו נולדה. כשמרלין אומרת לאנה שהיא לא יכולה לקחת את התינוקת, הדבר הראשון שאנה עושה הוא לתת לתינוקת הזאת שם וזה אולי נשמע דבר קטן ופשוט אבל מאותה נקודה מרלין לא יכולה לקחת צעד לאחור במחשבה שבהמשך חייה היא השאירה את אלי התינוקת של חברת הילדות שלה למות ולא עשתה דבר, וברגע שיש לתינוקת הזו שם זה לא משהו שאפשר להתחמק ממנו.
למי שתהה או תהתה, אנה היא אחות מוסמכת עוד מלפני המגיפה וככה היא איכשהו הצליחה להסתדר עם הלידה. חמשת הדקות הללו בפתיחה גם פותרות את החידה של איך וכיצד אלי מחוסנת לנגיף הקורדיספס. אלי לא נולדה עם איזושהי מוטציה גנטית, היא למעשה תוצאה של צירוף מקרים יוצא דופן בו היא עדיין מחוברת בחבל הטבור לאישה שזה עתה ננשכה והקורדיספס עדיין לא התפשט באופן מקיף בגופה, המינון הנמוך של הקודיספס עם הנוזל הטבורי שנכנס אל גופה הפך אותה למחוסנת בדומה לשיטות חיסון וותיקות יותר בהן מכניסים נגיף מוחלש לגוף האדם כדי שיפתח אליו חסינות וברמת הלוגיקה זה מסתדר, אם הייתי ביולוג אולי יכולתי לאשר את זה אך לצערנו אני לא. יש ביולוגים או אימונולוגים בקהל? (האמת, אתמול הייתי במרפאת חיסונים והייתי חייב לשאול את הרופאה הזיהומית את השאלה הזאת וקיבלתי אישור לדברים. ממשיכים לעבוד בשבילכם).
מרלין בלית ברירה גם נדרשת להרוג את חברתה הטובה ומכאן והלאה לקחת אחריות על אלי. כדי להשלים את סיפור הרקע בין מרלין לאלי נספר גם שמרלין בהתחלה טיפלה באלי בעצמה לזמן קצר, לאחר מכן היא העבירה אותה לפנימייה הצבאית של FEDRA שראינו בפרק 7 והשגיחה עליה מרחוק. מרלין בעצם מכירה את אלי מיום הולדתה ונחזור לכך כשנדבר על המפגש שלה עם ג'ואל. בסיפור הרקע גם מתואר כי בגיל 13 לאחר שאלי וריילי חולצו מהקניון, מרלין העניקה לאלי את הסכין מהמשחק וגם מכתב שהשאירה לה אנה ומצורף כאן:
חלק 10 - Bus Depot
מכאן הסדרה קופצת ישירות להגעה של ג'ואל ואלי לאזור בית החולים ואנו מקבלים היפוך תפקידים. אלי שעדיין בטראומה מדיוויד וקהילתו מאבדת קצת משמחת החיים שאפיינה אותה ושוקעת לתוך עצמה. במשחק גם מוסיפים שאלי מתרגשת אבל חוששת מההגעה לביה"ח לקראת סיום המסע. המסע הזה שנמשך שנה לאורך כל ארה"ב וארבעה עונות מתקרב לסיומו ולמרות שהצמד חיכה לזה זמן רב זה סוף סוף קורה ומן הסתם זה מרגש ומפחיד בו זמנית. לאור המצב ג'ואל לשם שינוי לוקח על עצמו את תפקיד הבדרן וברגישות הנדרשת מנסה לעודד את אלי ולעזור לה להיפתח, זה מתחיל מההתלהבות מקופסת השימורים ומסתיים בבקשה שלו שאלי תקרא קטעים מהספר. בין לבין הסדרה מביאה למסך את אחד הרגעים היפים במשחק בו אלי לראשונה פוגשת ג'ירפה ומקבלת הזדמנות לגעת בה. השחזור מהמשחק קורה באופן מושלם, מהפס קול ועד לסט מסביב עם הצמחים המטפסים על האבנים המשתלבות במבנה שהתפרק וכמובן שגם מבחינת הטקסט.
חלק 11 - FireFly Lab (The Hospital)
לאחר שהשניים נתפסים, ג'ואל מתעורר ומקבל את האמת המרה ממרלין. ג'ואל לא מודע לכל הפרטים, ומרלין מכירה את אלי כל חייה מהרגע שנולדה. היא הכירה את אמה שלה, שמרה על ביטחונה לאורך השנים והבטיחה לאנה שהיא תעשה כל מה שהיא יכולה כדי לשמור עליה, המסע שלה עם אלי הוא פחות אינטנסיבי אבל הוא ארוך יותר משל ג'ואל והחיבור הרגשי אליה קיים. אם בפרק הקודם דיברנו על הנהגה שמקדשת את המנהיג, אז מרלין היא מנהיגה מסוג אחר. יש לה חזון, היא משתפת את סובביה בקבלת ההחלטות, נותנת דוגמה אישית ומוכנה לקבל החלטות קשות. הכי קשות.
ההחלטה לנתח את אלי ולהוביל למותה לא מתקבלת מבחינתה בקלות אבל זאת החלטה הכרחית וכנראה שחלק לא מבוטל מאיתנו בהסתכלות מהצד היה מסכים איתה. כאן נכנס המטען הרגשי של ג'ואל. לקראת סוף המסע כמו שראינו בשני הפרקים האחרונים ג'ואל כבר רואה את אלי כסוג של בת בשבילו. בפרק הוא מונה את השוני בינה לבין שרה אך הוא גם אומר שהן יכלו להיות חברות טובות והוא נפתח בשיח לגבי שרה עם אלי. הוא עבר איתה כל כך הרבה בשנה (והעונה) הזאת ואין סיכוי בשום מצב שהוא יסכים למה שמרלין מתכננת. בעצם אין כאן טובים ורעים. במובנים מסויימים מרלין יכלה להיות הגיבורה של הסדרה. מנהיגה שמובילה אלפי אנשים בניסיון לייצר עולם טוב יותר במציאות בלתי אפשרית ובמקביל לנסות למצוא חיסון כדי להציל את האנושות מהקורדיספס ומעצמה, ובדומה לג'ואל, גם את מרלין אנחנו מכירים מהפרק הראשון. מצד שני הסדרה מתמקדת במסע של ג'ואל וצוללת לנבכי נשמתו והחיבור הרגשי שלנו אליו ואל אלי הוא ברור. ג'ואל מקבל החלטה של נבל אבל אנחנו יכולים להזדהות איתה לחלוטין ואפילו לשמוח כשהוא מצליח.
כשג'ואל מבין מה הולך לקרות הוא רואה רק דם בעיניים, שום דבר כבר לא מעניין אותו חוץ מלהציל את אלי והסדרה ממחישה לנו את זה בכך שהצילום והסצנות הן כבר לא רצופות אלה בקיטועים במן תצורה של פלאשבקים. במסע ההרג שלו הוא לא לוקח שבויים. באדישות וקור רוח הוא הורג גם 'גחליליות' שנכנעים וגם כאלו שפשוט פצועים, כולל עם הסכין של אלי, וכמובן שגם את הרופא המנתח שלא באמת יכול להזיק לו, ובעצם מתקבל מבט לעברו של ג'ואל בתקופה בה הוא השתייך לציידים וכמו שהוא סיפר בפרק 4, הוא מכיר את שני הצדדים של המארב לחפים מפשע. כשחושבים על טומי אפשר להבין למה הוא בחר להתרחק מג'ואל לאחר שהוא ראה אותו נכנס ל'מוד' כזה. המפגש עם מרלין בחניון מאמת את ג'ואל עם המציאות שלא הוא ולא מרלין יכולים להחליט על גורלה של אלי והוא מבין שככל הנראה אלי הייתה משתפת פעולה עם מרלין ומוכנה לבצע את הניתוח.
חלק 12 - Jackson
ג'ואל לא מוכן להתמודד עם המציאות ומחליט לייצר נרטיב משלו. אם אף אחד לא ישרוד מבין הגחליליות, כולל מרלין, אין מי שיספר לאלי מה באמת קרה, או שזה לפחות מה שהוא חושב, והורג גם את מרלין בדם קר. במעשה הזה ג'ואל הלכה למעשה מחסל גם את 'הגחליליות' כארגון, דבר ש-FEDRA עצמה לא הצליחה לעשות. זה לא כמות האנשים שהוא הרג אלא כמה בכירים הם היו. הפרק הראשון של העונה נקרא "When you're lost in the darkness" והפרק האחרון נקרא "Look for the light" ושמשלימים את שניהם יחד במשפט מתקבל המוטו של ארגון 'הגחליליות'. הסדרה באה לומר לנו בצורה זו שבכך הסיפור של 'הגחליליות' הסתיים וכל הדמויות שהכרנו בפרק הראשון למעט ג'ואל ואלי (וטומי) כבר לא איתנו . עוד דבר שג'ואל לוקח מאלי בכך שהוא הורג את מרלין הוא את האפשרות של אלי לגלות עוד פרטים על אמה וכנראה גם על אביה שלגביו אין לנו פיסת מידע בודדה.
כשהוא מספר לאלי עליו ועל שרה שהיו מטיילים יחד ביער מתקבל גם הרושם שהוא החליט לשמור את אלי לעצמו באיזשהו מובן. אלי כחשדנית ומפוקחת שהיא מנסה לקבל תשובות מג'ואל על מה באמת קרה ומשביעה את ג'ואל שזו האמת ומכיוון והיא סומכת עליו היא מוכנה לקבל זאת. כמה רגעים לפני זה הוא אומר לה את אחד המשפטים הזכורים מהמשחק עם שינוי קל (ובתרגום חופשי) ואומר "שאם פשוט תמשיכי הלאה, את תמצאי משהו חדש להילחם למענו." כשמחברים את זה למכתב שאמא של אלי השאירה ולציטוט של ריילי לגבי "בין אם נשאר לנו שעתיים או יומיים" מתקבל אחד המוטיבים הדומיננטיים באופי של אלי לגבי הנחישות והעקשנות שלה לשרוד ולהשיג מה שהיא רוצה או צריכה. הנחישות הזאת תבוא לידי ביטוי היטב בעונות 2 ו-3 עליהן HBO כבר הכריזה ויכסו את המשחק השני.
סיכום עונה
"האחרונים מבינינו" היא ככל הנראה האינטרפטציה הטלויזיונית הטובה ביותר אי פעם שנעשתה למשחק מחשב. היא מביאה את אחד הסיפורים היפים והדרמטיים ביותר מהמדיום הזה ומגישה אותו למיינסטרים של הטלויזיה באופן שהמעריצים קיבלו בכל פרק וכמעט בכל סצנה איסטר אגז שלא היה אפשר להוריד את העיניים מהמסך, בין אם זה דרך הלוקיישנים, הציטוטים, פריטים פזורים, פריטי לבוש ופסקול (למשחק יש חתיכת פסקול). באמת, מספיק לשמוע את ההתחלה של פריטת הגיטרה וכבר כל הסיפור משני המשחקים רץ בראש בקצב המהיר ועושה צמרמורת בעמוד השדרה (לפחות לי).
בסוף פרק 7 עם המנגינה שמסיימת את המשחק Left Behind או בפרק האחרון עם המנגינה של הקרדיטים, הפסקול לא הפסיק לצמרר. הסדרה גם עשתה המון מחוות של כבוד לשחקנים שלקחו חלק ושיחקו את הדמויות במשחק הראשון, קצת בדומה למועדון כדורגל שעושה טקס לשחקני עבר לפני משחק, זה לא מובן מאליו ומראה על החיבור של כל מי שלקח חלק בעיצוב ופיתוח המשחקים לסיפור ולמוצר הסופי. פרק 3 היה יצירת מופת בפני עצמו ואפשר לראות אותו בלי קשר לסדרה כולה, הוא פשוט הציג סיפור אהבה יפהפה ולא פחות חשוב, מי ששיחק במשחק עד לאמצע הפרק חשב שהוא יודע מה הולך לקרות וקיבל חתיכת טוויסט לפנים. מי שלא פשוט נהנה מסיפור יוצא דופן. אני מכיר ושמעתי על אנשים שבכו כמעט בכל פרק ולא פחות חשוב אלו אנשים שכבר שיחקו במשחק וידעו כמעט בדיוק מה הולך לקרות, זה לא מובן מאליו בשום צורה ואני יכול להעיד על עצמי שחוויתי לחלוחית לפחות בחמישה פרקים.
כשאני מנסה לחשוב על מי שלא מכיר או מכירה את הסיפור ועכשיו יש להם את כל הסדרה לצפייה בבינג', אז חווית הצפייה יכולה להיות טובה עוד יותר, לראות את פרק 1 ו-2, לאחר מכן את פרק 3 בפני עצמו, את פרקים 4-5 יחד ואז 6-7 ו8-9. נראה לי שזה פשוט בינג' מדהים. אז אחרי שהשתפכתי פה כמו הגרופי שאני, מה פחות עבד? בא לי לומר שכלום אבל צריך קצת כנות בכל זאת. יש כמה צופים שלא מכירים את הסיפור ונשברו אחרי פרק 5 אם לא לפני. מכיוון והסדרה בנויה כסדרת מסע, חלק לא מבוטל מהצופים לא הצליח להתחבר אליה, אולי מכיוון וזה לא מובן. כלפי הקהל הרחב הסדרה נתפסה כסדרת "זומבים" אף על פי שזה לא הסיפור והתייחסנו לכך בסיכום של פרק 8, אנשים ציפו לראות קרבות זומבים ואימה באופן תדיר יחסית בדומה ל'מתים המהלכים' ולא קיבלו את זה, כשזה קרה הרימו ידיים. כך שהסדרה לא תיווכה את אופיה בשלב מוקדם וזה לא הובן גם מתוך צפייה רצופה ללא רקע מקדים ובאופן הזה הסדרה איבדה צופים.
מצד שני, גרף הצפייה בזמן אמת רק עלה מפרק לפרק באופן חסר תקדים. הדירוג של הסדרה ב-IMDB הוא 9.0 על ידי כמעט 300 אלף צופים, ב-Rotten Tomatoes הוא 96%. אלו נתונים יוצאי דופן באיכות שלהם והם שווים בגובהם ללהיט אחר של HBO הלוא הוא "משחקי הכס" עם 9.2 (בית הדרקון עומד על 8.5), כך שאלו שנשארו עם הסדרה ככל הנראה נהנו ממה שקיבלו. עוד נקודה שטיפה איכזבה היא שבתחילת העונה פרקים 1 ו-3 היו כמעט 80 דקות ונוצרה ציפייה שנקבל פרקים ארוכים ומעמיקים יותר, למעשה ככל שהתקדמה העונה הפרקים התקצרו והאחרון נמשך כ-41 דקות כולל כתוביות ופתיח וזה קצת היה מאכזב. מצד שני גם המשחק בנוי כך, בשלבים הראשונים המפות גדולות ומעמיקות יותר וככל שמתקדמים יש יותר קטעים סינמטיים והמפות והשלבים מצטמצמים בעיקר לקרבות.
עוד דבר שהסדרה הצליחה לעשות הוא לגרום לנו להרגיש מה שהיא רוצה שהצופים ירגישו ולפרוט על הרגש כמו על הגיטרה של הפסקול. יכולת המשחק של השחקנים הצליחה להעביר מהמסך את המועקה, הפחד, האימה, התקווה וגם את הרגעים המצחיקים מתוך המסע של אלי וג'ואל ובעיקר לפתח את הדמות של אלי למי שהיא צפויה להיות בהמשך. פרקים 7-9 הצליחו להוציא חלק מהאישיות שלה שנגלה רק בעונה הבאה והתפנית שבלה ראמזי הצליחה לעשות עם הדמות ולבגר אותה בשילוב עם הטראומה תוך שלושה פרקים נעשתה בצורה מצויינת.
בסיכומי הפרקים לאורך העונה ניסינו להביא נקודות מבט נוספות מתוך המשחק ולהעמיק קטעים מתוך הסדרה, בעיקר מתוך אהבה לעולם שיצר ניל דרוקמן ולמשחקיות ש-Naughty Dog יודעת לייצר. מקווים שנהנתם ונהנתן ועד העונה הבאה, אנחנו מזמינים אתכם להגיב לנו כאן או ברשתות החברתיות ולספר לנו מה המחשבות שלכם ושלכן לגבי הסדרה. And no matter what, You keep find something to fight for.
*רוצים לקבל את כל החדשות החמות ישר לנייד? הצטרפו לערוץ הטלגרם של Vgames!*
תגובות
1
13:28 16.03.2023 |
mayhem (אורח)
תודה על הביקורת.
לא שיחקתי במשחקים ונהנתי מאוד מהסדרה ומהביקורת.
יש הרבה רבדים שפספסתי בצפייה והבנתי אותם לאחר הקריאה.
2
15:18 16.03.2023 |
אלי (אורח)
תודה רבה טל, היה תענוג לקרוא את הביקורות שלך לאורך העונה. מזדהה עם כל מילה.
3
15:00 19.03.2023 |
טל דותן - כתב תוכן
איזה כיף. משמח לדעת שנהנתם
4
00:28 26.03.2023 |
Aldor
לא הרגשת שהסיום קצת היה "נמהר" כאילו רצו פשוט לסמן וי, אולי זה כי ידעתי את הסוף כי שיחקתי במשחק אבל משהו מרגיש לי שבגלל שפרקים 3 ו7 היו פרקי "פילר" (פרקים מעולים אבל לא בילינו שם עם ג'ואל ואלי) ובגלל שהפרקים התקצרו לאט לאט וקיבלנו פינלה באורך 40 דקות, דווקא החלק הכי עוצמתי ומרגש בסוף הרגיש ממש מואץ ותוך רבע שעה היינו אחרי הכל כולל זה שאלי פשוט מאמינה לג'ואל.. לא באמת הרגשנו הצדקה למה שג'ואל עושה כי אחרי שאלי סבלה מפוסט טראומה בקושי בילינו עם ג'ואל שמנחם אותה והתעצמות הקשר שלהם, שבמשחק זה ממש הורגש, מרגיש לי שפרקים 8-9 היו צריכים להיות פרוסים לפחות על 3-4 פרקים ארוכים וככה הסיום היה אפקטיבי יותר.. בכל מקרה רמת ההפקה מאוד גבוהה והסדרה מהנה
5
| פורסם ע"י