דבר אחד בטוח: The Inpatient יעלה את לחץ הדם שלכם. השאלה היא האם באמת כדאי להקריב חלק מהבריאות שלכם עבורו
בשנת 2015, זכה המשחק Until Dawn להצלחה גדולה. היו לכך סיבות רבות, אך העיקרית שבהן היא השימוש במערכת "אפקט הפרפר", שמשנה את הסיפור עם כל החלטה שהשחקן מקבל. את טריילר ההכרזה של The Inpatient הציגה סוני לפני חצי שנה, במהלך E3. אני חייב לציין שבהתחלה לא גיליתי יותר מדי התלהבות כלפיו, אבל פרט אחד חשוב העלה את סף הציפייה שלי ממנו בכמה רמות: מדובר במשחק Prequel ב-VR ל-Until Dawn המצוין מבית המפתחת המקורית, Supermassive Games! יותר מזה, גם מערכת "אפקט הפרפר" הולכת לחזור בגדול! מה כבר יכול להיות יותר טוב מזה? יצאתי לבדוק.
לא לבעלי לב חלש
The Inpatient לא יכול להתחיל בצורה טובה יותר עבור חובבי ז'אנר האימה הקלאסיים. המשחק מתחיל כאשר אתם קשורים לכיסא ועוברים מעין חקירה על ידי רופא חביב. החלק המעניין הוא שהדמות שלכם סובלת מאובדן זיכרון קשה, עד כדי כך שהיא לא זוכרת את שמה ואיך הגיעה לבית המשוגעים Blackwood. בנוסף, בתפריט הראשי תתבקשו לבחור את המין ואפילו את צבע העור של הדמות שלכם. מדובר בפרטים חשובים, שכן המשחק מתרחש בשנות ה-50, תקופה שבה התרחשו אפליות רבות נגד נשים ושחורים, כך שמתקבל הרושם שהפרטים האלו ישפיעו ישירות על התפתחות העלילה והדמות.
כל אלה עוזרים ליצור תחושת מסתורין גדולה סביב המשחק וגורמים לכך שלמעשה, אתם משחקים בתפקיד עצמכם. שחקנים שהתנסו ב-Until Dawn ודאי יזהו חלק מהאזורים ב-Blackwood, אותו מוסד לחולי נפש מפחיד שאת שרידיו זכו לחקור ב-2015, ואכן מדובר בחוויה מקפיאת דם. המשחק מעוצב היטב ויש בו לא מעט הקפצות לא צפויות שיגרמו לכם לדופק מואץ כמו הליכה במסדרון חשוך שמלווה בטריקת דלת או צרחה איומה.
כמו כן, הסאונד של המשחק משובח ותוכלו לשמוע היטב כל צעד, חריקה ומכה באופן שיגרום לכם לשקשק או לחילופין, לעצור לרגע כדי להירגע ולקחת נשימה עמוקה לפני שתמשיכו הלאה. כמו כן, נקודת המבט של המשחק היא מעניינת. מצד אחד, אין אפשרות להילחם או לירות ו"הנשק" היחיד הוא פנס. מצד שני, לא תמצאו את עצמכם בורחים או מסתתרים מפני יצורים מעוותים שמחפשים לקרוע אתכם לחתיכות. כלומר, מטרת המשחק היא להכניס אתכם לבית זוועות ולהגביר את סף הריגוש באמצעות פחד וחרדה. תוסיפו לכך את הצילום מגוף ראשון ב-VR ובתלת מימד ותקבלו חווית אימה עשויה היטב.
יותר גולם מאשר פרפר
יחד עם זאת, אם משווים בין The Inpatient לבין Until Dawn, שעליו הוא מתבסס במקומות רבים, מגלים הבדלים משמעותיים. הסיפור של The Inpatient אומנם מתחיל טוב, אך הוא כמעט שלא מתפתח. אם חשבתם שלאט לאט תבנו את הזיכרון האבוד של הדמות שלכם ושתהיה לכך השפעה על הסיפור, תתאכזבו לגלות שלזיכרון האבוד אין שום קשר לעלילה. לא רק זה, אפילו המין וצבע העור שבחרתם בתפריט הראשי מנותקים לגמרי מהסיפור. הדבר שהופך עוד יותר את הנרטיב למשעמם הוא הדמויות הלא מעניינות שלו, בניגוד ל-Until Dawn שהציג דמויות צבעוניות ומגוונות שקל להתחבר אליהן. לבסוף, המשחק קצר מאוד ומסתכם בשלוש עד ארבע שעות משחק בלבד.
אחת התכונות שהמשחק מתהדר בהן הוא מערכת "אפקט הפרפר" שלו. למרות שהמערכת בנויה טוב ובהחלט משנה את הנרטיב בהתאם להחלטות שתקבלו, היא לא מלהיבה כמו זו של Until Dawn והמשחקיות עצמה היא די ליניארית. הסיבה לכך היא שב-Until Dawn, היו מקרים רבים שבהם לאחר קבלת החלטה, נכנסים לסצנות Quick Time Events, שדורשות זריזות ידיים ולחיצה מהירה ונכונה על כפתורי השלט. הצלחה או כישלון באותן סצנות תוביל לתוצאה שונה. בנוסף לכך, ב-Until Dawn, השחקן צריך לקבל החלטות תוך שניות בודדות, מה שהופך את האווירה לאינטנסיבית ומלחיצה יותר. במקרה של The Inpatient, כל המצבים האלה פשוט לא קיימים. קבלת ההחלטות נעשית בזמן דיאלוגים רגועים עם צוות הרופאים והאחיות וללא מגבלת זמן. התוצאה הסופית היא היעדר "תחושת ניצחון", כלומר השחקן מקבל החלטה מבלי "להרוויח" אותה לאחר מאמץ כלשהו.
תשלטו בעצמכם
הסיפור והדמויות אינן הבעיה היחידה של The Inpatient, אלא גם מערכת השליטה שלו. את המשחק שיחקתי באמצעות שלט ה-DualShock, אך ניתן לשחק גם באמצעות שלטי ה-Move של ה-PSVR. השליטה באמצעות ה-DualShock אינה נוחה והיא מתבטאת בקושי גדול לבצע פעולות פשוטות כמו לכוון את הפנס, לפתוח דלת או ללחוץ על כפתור במעלית. כל הפעולות האלה מסתכמות במאבק מתמשך בחיישני התנועה של השלט מול המצלמה. המאפיין היותר מגניב הוא העובדה שניתן לבחור את התשובות בדיאלוגים באמצעות אמירת השורות דרך המיקרופון של ה-PSVR. מדובר בפיצ'ר נחמד אך הוא ממצה את עצמו במהירות מכיוון שלטון הדיבור שלכם אין באמת השפעה על תוצאת הדיאלוג.
השורה התחתונה
בסך הכל, The Inpatient הצליח לאכזב אותי, אפילו מאוד. התחושה שמתקבלת מהמשחק הוא ניסיון לקחת את Until Dawn המצוין ולשכלל אותו באמצעות סיפור הרקע שלו ומערכת "אפקט הפרפר" המפורסמת. למרות האווירה המפחידה והמלחיצה של המשחק ונקודת המבט הייחודית שמספקת ה-VR, הסיפור של The Inpatient אינו סוחף ורק מאבד מכוחו ככל שמתקדמים בו. המחסור בדמויות מעניינות ופיתוחן, אורך חיים קצרצר, קבלת החלטות באופן שאינו מאתגר ומערכת שליטה מגושמת הופכות אותו לחצי-אפוי. בסופו של דבר, The Inpatient אינו מממש את הפוטנציאל שלו ומסתכם בתור חווית אימה חביבה ב-VR ותו לא.
תגובות
1
| פורסם ע"י