קמפיין מצוין (למרות שלא מנצל את כל הפוטנציאל שלו), ומולטיפלייר שמזכיר את המשחקים היותר טובים בסדרה מבשרים על החזרה של Call of Duty לטופ של משחקי היריות
הוותיקים מביננו זוכרים תקופה בה זה כל מה שמשחק Call of Duty התעסק בו. לפני הסביבות העתידניות, וריצות על קירות ונשקים משוכללים היה משחק שהתבסס על תקופת מלחמת העולם השנייה ושנתן לנו טעימה של איך היה להיות חייל באותה מלחמה נוראית. זה לא אומר שאני לא חושב שהמשחקים הבאים בסדרה היו רעים: Call of Duty: Modern Warfare ו-Call of Duty: Black Ops הם שניים מהמשחקים האהובים עליי בסדרה ומצליחים לשלב בין סינגלפלייר מרתק לבין מולטיפלייר ממכר, אבל בשנים האחרונות התחילה מגמת דעיכה של משחקי Call of Duty, עד כדי כך שהמשחק הקודם בסדרה - Call of Duty: Infinite Warfare - הרגיש יותר כמו משחק מדע בדיוני עם אלמנטים של יריות ממצב גוף ראשון מאשר מה שהיה בהתחלת הסדרה.
אחרי ההצלחה האדירה בביקורות של Battlefield 1 של EA, כנראה שב-Activision הבינו שכדי להתקדם הם צריכים ללכת אחורה וזה בדיוק מה שהם עשו עם Call of Duty: WWII. אז אחרי שכבר יצא לי להתנסות בחלק ממה שמצב המולטיפלייר מציע עם הבטא הסגורה של המשחק, הגיע הזמן לבדוק את שאר מצבי המשחק ברשת ואת מצב הסיפור שרבות דובר עליו לפני היציאה של המשחק. תחזיקו חזק חברים, אנחנו נוחתים בנורמנדי.
שלושה צעדים קדימה, צעד לאחור
מצב הסיפור הוא בעיניי השיפור הכי גדול לעומת חלק מהמשחקים הקודמים בסדרה - במקום לעקוב אחרי ההרפתקאות והמלחמות של חייל העל שלא נראה שמזיז לו מה שקורה מסביבו בדרך להיות צבא של איש אחד, המשחק הפעם נותן לנו תחושה של אחווה וחברות שראינו רק במעט מאוד משחקי מלחמה מגוף ראשון.
המשחק עוקב אחרי רונאלד דניאלס והמחלקה הראשונה של חיל הרגלים של הצבא האמריקאי. דניאלס עצמו מצטייר כבר מתחילת המשחק לא כלוחם ללא חת או כחייל העל של צבא ארצות הברית, אלא כבחור רגיל לחלוטין שרוצה להוכיח את עצמו בפני משפחתו וכל מי שלא מאמין בו. נכון, דניאלס לפעמים מרגיש כמו הרמירז של המשחק, כשכל דבר גדול נופל עליו, אבל מה שמונע ממנו להרגיש כמו חייל בודד במערכה מול כל הצבא הנאצי הוא הצוות הנהדר שנמצא איתו.
דניאלס מוקף בדמויות נהדרות שגורמות לשחקן להרגיש שהוא באמת בצוות ולא סתם רץ ויורה בכל מה שזז. אותן הדמויות גם עוזרות לך במהלך המשחק כך: חברך הטוב, זוסמן, ידאג לשמור לך על הגב בכך שהוא יזרוק לך ערכות עזרה ראשונה שיכולות לרפא אותך, המפקד הקשוח שלך, פירסון, יכול להצביע על תנועה של חיילי אויב באופק והקצין של המחלקה, טרנר, יספק לך תחמושת כדי שתוכל להמשיך להילחם. זה גורם למשחק במצב הסיפור להרגיש כמו הסיפור של המחלקה שלך ולאו דווקא הסיפור האישי שלך אפילו שהמשחק בבירור מנסה להתרכז בזה.
במהלך המשחק תפגשו עוד כל מיני דמויות לאו דווקא אמריקאיות עם סיפורים משלהן שתוכלו לשחק איתן, ששוב תורמות לתחושה שהמשחק מתנהל במערכה שגדולה בהרבה ממה שהדמות שלכם יכולה להבין. עוד דבר שהמשחק עושה נכון לטעמי הוא הוספה של כל מיני אירועים במשחק שגורמים לדניאלס להרגיש כמו חייל בשדה הקרב ולא כמו מכונה: האירועים האלה כוללים תפיסת חיילים נאצים בחיים בלי לירות בהם או גרירה של חברי צוות פצועים למחסה. אותם האירועים מתוסרטים, נכון, אבל הם מאנישים אפילו עוד יותר את הדמות שלנו ואת הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה: אנחנו לא סתם רצים והורגים אנשים בלי לחשוב פעמיים, יש עוד אנשים מסביבנו וצריך להיות רחמנים כשאפשר גם במצבי קיצון כאלה.
בעוד שנהניתי ממצב הסיפור, אני לא יכול שלא להשוות אותו לסדרת הטלוויזיה המצוינת "אחים לנשק" (Band of Brothers) שגם התמקדה בחיילים בתקופת מלחמת העולם השנייה. בעיניי ליוצרים של המשחק הייתה הזדמנות פז ליצור כאן סיפור מרגש ומלהיב כמו בסדרה הזו אבל הם לא לקחו אותה. יש פעמים שהמשחק קופץ מתחושה של "אני לא מאמין למה שקורה סביבי" והלם קרב, ישירות לפיצוץ של רכבת דוהרת מלאה בנאצים ובטנקים והמעבר החד הזה לפעמים יכול להיות משונה לפעמים. אם הם היו לוקחים סיפורים של אנשים אמיתיים מאותה התקופה ושמים טיפה יותר דגש על דיאלוגים זה היה משפר את החוויה אפילו יותר. זה לא משנה את העובדה שהסיפור נהדר ושיפור משמעותי ממשחקים קודמים בסדרה. אני חושב שזה הסיפור הכי טוב בסדרת משחקי Call of Duty מאז Modern Warfare.
WWII Warfare
אבל בואו נגיד את האמת, רוב האנשים קונים את המשחקים בסדרת Call of Duty מסיבה אחת בלבד: המולטיפלייר. המולטיפלייר זורק אותנו לכמה מצבי משחק שונים חלקם סטנדרטים וחלקם חדשים לגמרי. נתחיל עם המצבים הבסיסיים שכולנו מכירים: המשחק מכיל את מצבי ה-Team Deathmach, Dominion, Hardpoint ו-Free For All שכולנו מכירים מהמשחקים הקודמים, אבל גם כולל שני מצבים חדשים (מצב וחצי, אסביר מיד למה): מצב המשחק הראשון הוא War.
War זורק אתכם לקבוצה של ששה אנשים שצריכים לבצע משימות מיוחדות מול ששה אנשים אחרים כשהמשימות מתקשרות לאירועים מיוחדים מהמלחמה כמו לדוגמא ההסתערות על נורמנדי. המשחק מחלק את השחקנים בכל סיבוב למתקיפים ומגנים בדומה למה שעשו ב-Battlefield 1 עם מצב המשחק של Rush וזה גם עובד מצוין באותה המידה. העובדה שיש גם איזשהו נרטיב מאחורי המשימות האלה, מזכיר קצת את מה ש-Titanfall ניסה לעשות בזמנו עם מולטיפלייר שיש מאחוריו משמעות כלשהי רק שזה עושה את העבודה בצורה ממוקדת ומפוקסת יותר: יש משימה שחשובה למאמץ המלחמתי וצריך שמישהו יבצע אותה.
מצב המשחק השני הוא Gridiron, שהסיבה שאמרתי שזה חצי חדש היא כי מדובר בסוג שונה של מצב המשחק Uplink שהיה בזמנו ב-Call of Duty: Advanced Warfare. מצב המשחק הפעם לא כולל טכנולוגיה מרשימה או קפיצות כפולות או ריצה על קירות אבל זה הופך את מצב המשחק הזה לאפילו יותר מאתגר כי הוא דורש שיתוף פעולה שפחות היה נחוץ במצב המקורי. המפות שנשחק בהן בכל המצבים השונים של המשחק (בין אם מדובר ב-War או במצבים האחרים) הן ההיילייט של המולטיפלייר בעיניי. רוב המפות נותנות תחושה של אזורים קטנים וממוקדים על עבודת צוות יותר מאשר פוקוס על תנועה וריצה בכל מקום. יש מפות שמרגישות מתאימות לצלפים, כאלו שמתאימות לאנשים שאוהבים לרוץ ולירות מקרוב ובאמת שכל אחד ימצא כאן את הנישה שלו ואת המפות האהובות עליו. המפות מאוד מזכירות לי את המפות ב-Modern Warfare עם הפוקוס הזה על אקשן לא פוסק ושיש זמן מת מינימלי בזמן הקרב שזה מאוד מאוד חיובי.
בין קרב לקרב אתם תוכלו להיכנס ל-Headquarters או למטה שלכם - כמו אזור מפגש בין שחקנים שמחכים לקרב. המטה מאפשר לכם להילחם מול שחקנים אחרים בקרבות 1 על 1, להתאמן על יריות עם הנשק שבחרתם לעצמכם, ולפתוח קופסאות עם ציוד (או Supply Crates כמו שקוראים להם במשחק הזה) וגם לצפות באנשים אחרים פותחים את שלהם. המטה מלא בהפתעות שונות והוא גדול מאוד ורחב כך שקל מאוד לאבד את עצמך לפעמים אבל מתרגלים לזה מהר מאוד. המקום אפילו יותר כיף אם נמצאים בו עם חבר, ואז אפשר גם לקבוע קרבות אחד עם השני ולהסתכל מה כל אחד קיבל מה-Supply Crate שלו.
מצב המשחק האחרון שאני אדבר עליו הוא מצב הזומבים הנאצים. עכשיו, אם שיחקתם משחק Call of Duty מה-8-9 שנים האחרונות, כנראה שיצא לכם לשחק גם במצב משחק הזה ששם אתכם במפה יחד עם עוד 3 אנשים ועליכם לבצע כל מיני משימות שונות כדי לפתוח עוד אזורים במפה תוך כדי שגלים על גבי גלים של זומבים שונים תוקפים אתכם. המשחק כמו בשאר המצבים האחרים במשחק הכי טוב כשהוא עם חברים כי הוא דורש כמות עצומה של שיתוף פעולה ועזרה אחד לשני בכל מיני אזורים במפה, אחרת אתם לא תגיעו רחוק. בנוסף, כל פעם שנכשלים במשימה זה תמיד משאיר תחושה של "אני יודע שאנחנו יכולים להגיע רחוק יותר" שגורמת לי לחזור ולשחק שוב ולנסות ללמוד מהדרך בה נכשלתי קודם לכן. מצב הזומבים מצוין לפי דעתי ובהחלט אחד ששווה לכם לנסות עם חברים.
המשחק מאפשר לכם לבחור אחד מחמשה סוגים שונים של חיילים, כל חייל מגיע עם היכולות המיוחדות שלו. כשהחייל שלכם עולה רמה נפתחות לו יכולות חדשות שמגניב להתנסות איתם. אם להיות כנה, כל אחד מהסוגים השונים של החיילים השונים מתאים למפה שונה ומשחק שונה: אתם במפה קטנה וצפופה? אולי עדיף לכם לקחת את ה-Airborne או ה-Expeditionary שמתמקדים בנשקים מהירים ומטווח קרוב. אתם נמצאים במפה גדולה ורחבה עם הרבה מקומות גבוהים? לכו על ה-Mountain עם יכולות הצליפה שלו או ה-Infantry כדי להסתער בזמן שהצלפים שלכם מספקים עזרה מגבוה. גם העובדה שקל מאוד להחליף בין הסוגים השונים האלה בזמן הקרב יכול לעזור לקבוצה לחזור למשחק בעתות משבר וממש כיף להתנסות עם הסוגים השונים של החיילים השונים.
אז האם נהניתי מהמולטיפלייר? התשובה היא כן, הוא ממכר מאוד וכיפי לשחק בו. הבעיה היחידה שלי איתו היא העובדה שיותר מידי פעמים היו לי בעיות עם השרתים של המשחק. נכון שזאת בעיה שכנראה תתוקן בהמשך, אבל המשחק כבר זרק אותי מכמה משחקים וסירב למצוא משחקים במשך דקות ארוכות. נכון, היה לי את המטה לבלות בו והוא העביר את הזמן בסדר גמור, אבל היה לי מוזר שהמשחק הראה לי שיש כ-50 משחקים פוטנציאלים שיכלתי להתחבר אליהם ולא הצלחתי להתחבר לאף אחד מהם. מקווה שזה יתוקן כמה שיותר מהר.
מספרי פיקסלים להתפקד!
בתור משחק בסדרת Call of Duty, לא ציפיתי לפחות מגרפיקה מרשימה ומוזיקה אפית. הגרפיקה של המשחק על ה-PS4 Pro נראית מדהים: הדמויות נראות כמו השחקנים שמדובבים אותם (זה אפילו עזר לי לזהות את ג'וש דוהאמל, המדובב של סמל המחלקה פירסון), המפות במולטיפלייר נראות מדהים והנופים של פרברי פריז ממצב הסיפור גורמים לי לרצות לבקר בהם עם רמת פירוט אדירה בכל הנוגע ליערות ולערים הציוריות של אותה התקופה. הביצועים של המשחק על קונסולת ה-PS4 גם טובים כשהיו לי נפילות ספורות מ-60 פריימים לשנייה על כל מצבי המשחק השונים בכל התקופה ששיחקתי עבור הביקורת, בין אם מדובר ב-1080p או ב-2160p (או 4K) וגם אז, מדובר היה בנפילות מאוד מינוריות שהרגישו באזור ה-55 פריימים לשנייה שזה מאוד חשוב עבור משחק יריות לפחות בעיניי. המוזיקה של המשחק אכן אפית עם תזמורת שנותנת תחושה של סרט עתיר תקציב, אבל המוזיקה גם מרגישה גנרית למדי כך שגם אם זה לא רע, זה גם לא הכי טוב. היו כמה רגעים שהמוזיקה ריגשה אותי בסיטואציות מסוימות בסיפור שאני לא אפרט כאן, אבל זה לא קרה המון.
השורה התחתונה
זה משחק ה-Call of Duty הכי טוב מזה כמה שנים וזה צעד מאוד חיובי עבור הסדרה להמשך דרכה. הסיפור של המשחק (בעוד שלא מגיע לגבהים שציפיתי ממנו) טוב בהרבה מהסיפור של רוב משחקי Call of Duty מאז Modern Warfare 2 ומספק דמות ראשית אנושית עם צוות שתורם להרגשת האחווה של אותה התקופה. המולטיפלייר של המשחק זורק אותי לימים של Modern Warfare עם מפות ממוקדות ובנויות היטב ומעניק הרבה מצבי משחק שיתאימו להרבה סוגים של אנשים שונים. זה נראה שההליכה אחורה של המשחק והחזרה לשורשים של המשחק גרמה ליוצרים להיזכר מה הוביל להצלחה המסחררת של סדרת Call of Duty: סיפור על חיילים פשוטים שנמצאים בסיטואציה שגדולה בהרבה ממה שהם יכולים לתאר לעצמם ואפשרות להיכנס ולצאת למשחק כיפי עם חברים ברשת. אולי טיפה קשה לומר את זה כי כמעט לא עברה שנה בלי משחק בסדרה, אבל בהתחשב בכמה שהמשחק הזה משנה לטובה לעומת ארבעת המשחקים הקודמים שהגיעו לפניו אני אגיד את זה בכל זאת: Call of Duty חזר ובגדול.
תגובות
1
11:00 13.11.2017 |
Maorborn
ביקורת מעולה ! :D
אתם יכולים בבקשה לעשות ביקורת על Sonic Forces?
2
12:45 13.11.2017 |
שמואל מקונן - עורך ראשי (בדימוס)
בדרך :)
3
13:18 13.11.2017 |
Maorborn
תודה על התשובה (:
4
| פורסם ע"י