כבר לא מעט זמן שאני נמצא עם ה-PS4 שלי איתי בסלון\חדר שינה שלי, ולא מעט פעמים עולה בראשי השאלה: "אולי הגזמתי? האם באמת נפלתי לכל הטריקים שסוני מכרו לי? האם קניתי את הקונסולה מוקדם מדי?", אז כן. ברור שקניתי את הקונסולה מוקדם ואולי אין לי את המבחר שציפיתי שיהיה לי בהתחלה, אבל אני עדיין נהנה ממנה. אני אוהב להתחדש ולדעת איך יראה העתיד שלי מבחינת משחקים.
Infamous: Second Son, משחק העולם הפתוח האקסקלוסיבי של סוני, הוא אחד מאותם משחקים שהייתי רוצה לדעת אם הוא שווה משהו לפני שהייתי קונה את ה-PS4 או משקיע את כספי ב-Xbox One. מאחר שאני רק פאנבוי (Fanboy) עלוב של סוני אני יכול לתת לכם להנות מהבדיקה הזאת בזמן שאני פורס לכם את היתרונות והחסרונות של Infamous: Second Son.
מיהו דסלין רו?
עלילת המשחק מתמקדת בדסלין. נער מרדן שאוהב לבדוק את גבולותיו. לצערו של דסלין, אחיו הגדול הוא שוטר שפוקח עליו עין ומנסה ללמד אותו ללכת בדרך הישר ולשניים יש מערכת יחסית המתיימרת להיות מסובכת אך אוהבת, אבל על כך אני ארחיב מאוחר יותר. כאשר דסלין מקבל את כוחותיו באמצאות שאיבתם במקרה מביו-טרוריסט (Bio-Terrorist) אחר, הוא יוצא למסע אחר אישה בשם אגוסטין. אגוסטין אחראית על הציד של ביו-טרוריסטים ולכידתם. בנוסף לכך גברת אגוסטין חטאה בכך שפגעה בדסלין ובאנשים הגרים בסביבתו, הנקראים האקומיש (אני משער שהם סוג של אינדיאנים אמריקאיים).
במהלך עלילת המשחק דסלין פוגש בדמויות אחרות העוזרות לו להתקדם מבחינת הסיפור ואפילו מעניקות לו כוחות חדשים להילחם בצבא של אגוסטין, המפעיל מצור על העיר סיאטל.
ברגעים הראשונים של המשחק, למרות הפתיחה הבינונית, קיוותי שאני אופתע ואשאב לעלילת המשחק, בניגוד למשחקי Infamous הקודמים. ועם הציפייה שלי, ככה הייתה האכזבה. עלילת המשחק אף פעם אינה מצליחה להפתיע. דמויות צד נוטות להישאר באפלה וללא מוטיבציה להמשיך להיות חלק מחייו של דסלין. הדגש על יחסיו של דסלין עם אחיו השוטר אמורים להביא מעין טוויסט של מצפוניות מצדו של דסלין, אך אף פעם אינם מרגישים אמינים. ודווקא ברגעים שהרגשתי שאני נשאב אל תוך הסיפור, אותן בעיות של חוסר אמינות צצו שוב וגרמו לי להבין שאני מקשיב מהצד לסיפור לא טוב.
כמו במשחקים קודמים, דסלין יכול לבחור אם להיות טוב או רע בעזרת מערכת בחירות המופיעה אחת לכמה פעמים במהלך המשחק. הבחירות משנות את כיוון העלילה ודסלין הופך להיות גיבור האנשים או הנבל הגדול. למרות הכוונות של היוצרים לגרום לשחקנים לחזור ולשחק במשחק שוב ולצפות מה היה קורה אם היו בוחרים אחרת, בשני המצבים לא הרגשתי שאני מקבל עלילת סיפור טובה או מעניינת יותר.
אלמנט נוסף מלבד המשימות הראשיות העוזרות לדסלין לקבוע את גורל מצפנו מסתכם במספר משימות צד. המשימות הנוספות כוללות מעצרי סמים, זיהוי חשודים ותפיסתם, שבירת מצלמות ופעולות נגד הצבא של אגוסטין השולט בעיר. בעוד שכל המשימות הצדדיות הרגישו כאילו שיחקתי אותם כבר בעבר במשחקים שונים, משימה אחת בלטה יותר מכל, הגרפיטי. במשימות הגרפיטי השחקן צריך לשקשק את השלט שלו ו"לצבוע" בשטחים מסוימים שהיו יוצרים פיסת אומנות מפי ידיו של דסלין. רק במשימות הגרפיטי הרגשתי שהמשחק מכניס חלק מהאופי של דסלין אל תוך המשחק ובנוסף משלב משחקיות מגניבה מאוד עם השלט החדש של ה-PS4 שעד כה סבל ממחוות מיותרות במהלך המשחק.
האורות של סיאטל
מבחינה גרפית Infamous: Second Son נראה מעולה במצבים מסוימים, אך הסביבות הדומות של העיר גורמות לחלקים גדולים מן המשחק להרגיש דומים מדי. הדבר שהכי אהבתי מהבחינה הגרפית היא תשומת הלב לפרטים הקטנים. הפרצופים והבעות הפנים של דמויות ראשיות תמיד הרגישו מיוחדים, כאשר שום פרצוף אינו דומה לאחר. התאורה של המשחק יוצאת דופן וברגעים מסוימים הייתי עולה על גג של בניין ומסתכל על סיאטל מלמעלה ופשוט סופג אותה. לעומת זאת, אף פעם לא יצא לי לבקר שם, ומנקודת מבט של הרחוב, כמעט כל העיר היא מטרופולין אפור וגדול הממלאת את נופיה בבניינים אפורים באותה מידה. מלבד נקודות מסוימות כמו קו החוף היפה של העיר, לא מצאתי הבדלים גדולים מדי בין האזורים.
דבר נוסף שצריך לקחת לתשומת הלב הוא הפסקול של המשחק. הפסקול של Infamous: Second Son הוא אחד המשעממים, עד ללא קיימים כלל שיצא לי לשמוע במשחקים בשנים האחרונות. רוב המשחק לא שמעתי שום מוזיקת רקע שתלווה אותי. ומצד שני כאשר כן הייתי שומע את המוזיקה, רק קיוויתי שתיפסק. מוזיקת "כסאח" שכביכול הייתה אמורה להכניס אותי אל תוך האווירה, רק דאגה לשמור עלי הרחק משם.
למרות כל הדברים שיש לי לומר על הפסקול של המשחק, דווקא הדיבוב של דמויות השחקנים הרגיש לי במקום. למרות שרוב מה שהיה יוצא להם מהפה הרגיש מתוסרט וצ'זי כמעט למהלך כל המשחק, הם עשו את המיטב.
עם כוח גדול מגיעה משחקיות מעולה?
אני זוכר לפני שהמשחק הושק, Sucker Punch (הסטודיו האחראי על המשחק וקודמיו) לא הפסיקו לדבר על כמה הכוחות של דסלין מדהימים ושונים אחד מהשני, ושכל אחד הוא כלי נשק מגניב ויוצא דופן בפני עצמו. אני הקשבתי וציפיתי לראות במה מדובר.
הכוח הראשון שפגשתי, הוא היכולת של דסלין לתמרן עשן. לאחר מכן אורות, "ראייה", ובסופו של דבר בטון. מגוון הכוחות, אינו שונה מהסטנדרטים שכבר פגשנו בעבר במשחקים מהסגנון. בעוד הכוח של האורות (ניצול אנרגיית ניאון) נתפסים בתור ההתקפה המהירה ביותר, שלושת הכוחות הנוספים מתחרים על עמדת הנשק הכבד יותר. מעטות הפעמים מתי הרגשתי צורך להחליף בין הכוחות שלי על מנת לשרוד. אל תטעו, אם במצבים מסוימים הייתי מחליף בין הכוחות הייתי מנצח אויבים במהירות רבה יותר, פשוט אף פעם לא הרגשתי את הצורך. החוסר יכולת של דסלין לחסום מכות והתקפות של אויבים הייתה גורמת לי פשוט להעביר את רוב הקרבות שלי בסיבובים סביב האויב כאשר אני בורח מדי פעם כדי להחלים. אף פעם לא הרגשתי שאני צריך להיות יותר חכם מהאויב שלי, אלא פשוט לתקוף כמה שיותר חזק.
השליטה בתנועותיו של דסלין הייתה יכולה להוציא אותי מהכלים. שהייתי מנסה להילחם באויבים להגיע למקומות ואפילו לטפס בכוחות עצמי על בניין, הייתי נתקל בבעיות. אין שום זרימה בתנועות שלו ולא מעט פעמים מצאתי את עצמי נתקע לשנייה אחת יותר מדי כדי לקרוא לזה נסלח.
סיכום
Infamous: Second Son היה אמור להיות חוויה יוצאת דופן שאמורה לגרום לשחקנים ללכת ולקנות פלייסטיישן 4 במקום Xbox One ובמקום זה המשחק הפך להיות הזדמנות מבוזבזת. הכוונות הטובות של Sucker Punch להביא משחק ייחודי מורגשות כמעט לאורך כל אורכו של המשחק, אבל החוסר תשומת לב לדברים שבאמת משנים, משחקיות, אווירה ועלילה, הופך אותו לבלגן יפה אך לא מרהיב.
תודה לאתר קינו על אספקת המשחק לביקורת!
תגובות
1
18:04 19.05.2014 |
goldyex
ביקורת קשה...ממש אהבתי את המשחק, אומנם נכון, לא עלילה גאונית או מיוחדת
אבל המשחקיות והנוף...גרמו לי לאהוב את המשחק מחדש (שנאתי את האינפמוס הקודמים)
אני הייתי לוקח את המשחק הרבה יותר בקלות ולא נכנס יותר מדי לפרטים הקטנים, לפעמים זה היופי במשחק
2
| פורסם ע"י