אחד מהתותחים של Xbox ל-2025 הגיע
עותק לביקורת ניתן לנו ע"י Xbox ישראל, תודה רבה!
הו בוי, כמה חיכיתי לרגע הזה. South of Midnight היה על הראדר שלי עוד הרבה לפני שהוכרז, כשהודלפו בפעם הראשונה ציורי קונספט ממנו ומשם הסקרנות אליו רק הלכה והתגברה. עם כל הצגה הכיוון המיוחד ש-Compulsion Games בחרו למשחק היה נראה יותר ויותר נכון, למרות שעד אותו רגע הסטודיו לא ממש יצרו משהו דומה וגם מה שכן יצרו - לא היה סלאם דאנק. על משחקם הקודם, We Happy Few, שיצא כמעט לפני עשור אמרנו באתר ש:"הכיוון שאליו המשחק מכוון נראה נכון" אבל ש:"החברה צריכה להתאפס על עצמה מבחינת משחקיות". אז לחברה היו המון תירוצים והגבלות תקציב שמנעו מהם להקשיב לפידבקים שלנו ושל עוד רבים - אך כעת המצב שונה. אחרי שנקנו על ידי Xbox, לסטודיו הקטן יחסית הייתה אפשרות בפעם הראשונה ובבטחון להשלים חזון בידיוק כפי שהם רוצים. לצערי, הקווי דימיון הביקורת על We Happy Few לבין מה שיש לי להגיד על South of Midnight הם רבים מידי - למרות שהאחרון עטוף בכל כך הרבה מעלות שהופכות אותו לחוויה לא פחות ממדהימה. מצב מורכב, ננסה לפרק.
מפלצות בע"מ
הגיבורה של South of Midnight היא הייזל, נערה מתבגרת מאזור מוכה הצפות וסופות בדרום של אמריקה. בלילה סוער למדי הייזל ואמא שלה מתעכבות עם פינוי הבית, והאחרונה נסחפת איתו אל המרחקים. הייזל לא נשארת חייבת ויוצאת להרפתקה להציל את אמא שלה, ומהר מאוד מגלה שהיא חלק מסיפור גדול הרבה יותר. באזורים היפייפים של הדרום המסתורי וכשהיא מוקפת במפלצות טובות ופחות טובות מכל עבר - הייזל ברת מזל לגלות שהיא סוג של מכשפה בשם Weaver, בעל יכולות על וריפוי מיוחדות. אני כבר אעצור אתכם, ואכריז: הסיפור של המשחק פשוט נהדר. כןכן, אני יודע, אתם מפקפקים בסיפור עצמו ובטח חושבים שהכניסו בו Woke אבל הלכה למעשה מדובר בעלילה סוחפת ואדירה שבונה דמות ראשית נהדרת עם המון אופי ועולם שאתם רוצים לחקור. לצערי, העולם עצמו לא ממש ניתן לחקירה כמו שראוי שהוא יהיה - כי עבודת המחקר ועיצוב העולם שנעשתה כאן באמת ראויה לתשבוחות.
עד כמה המשחק מקצועי אתם שואלים? הצבע שמסמל שאפשר לטפס על משהו הוא גוון של כחול שנהוג בדרום האמריקאי לסמן על גגות הבתים מאמונה תפלה שככה המים של ההצפות לא יגיעו לבית. וזה רק ממשיך. ממבטא, ללבוש, לעיצוב הטבע והבתים ומתפוצץ לשלמות בפסקול שלו. ל- South of Midnight יש את אחד הפסקולים הכי מושקעים של השנה, כשכל שיר נתפר לדמות עליה השלב מתבסס. כבר שמענו לפני זה את השיר על התנין העצום Two-Toed Tom, אגדת פולקלור מהמציאות שהוכנסה למשחק כבוס, אך מדובר רק בשיר אחד מיני רבים שרק משתפרים מאחד לאחר. כל שאר הפסקול בנוי כמוזיקה ג'אז, ובכללי ניכר כי המון מהמחשבה הושקעה בעיצוב הסאונד של המשחק. את ההחלטה הזאת לחלוטין אפשר להגדיר כהצלחה, כי השירים עצמם נתקעו לי בראש, רגעי השיא בהם המוזיקה משחקת תפקיד מרכזי נהפכים לפשוט מצוינים ולדמויות שמקבלות שיר נשאר אצלכם מקום בלב. מכאן לצערי - הכל מתדרדר.
לא יותר ממה שנראה לעין
לא אני צריך לספר לכם שהמשחקיות של South of Midnight מאוד בעייתית - האתר הרשמי של המשחק מספר את זה בין השורות. עם שום אזכור למשחקיות שם, והדגשה של כל המסביב שכמו שאמרתי באמת מרשים, קל לזהות שזה יהיה עקב אכילס של המשחק, אך לא ציפיתי עד כמה הבעיה תיהיה גדולה. לאט לאט נפלה לי ההבנה שמערכת הקרבות של המשחק מכילה את אותן יכולות של משחקי לגו סטאר וורז הראשונים, עם פיתוחים ממש קלים שאפילו לא שווה להזכיר. בהצגות הראשונות של המשחק הייתי בטוח שהוא יהיה יותר קרוב למשחקים כמו Kena: Bridge of Spirits שמציע חווית קרבות לא עמוקה אך מספקת ומרעננת מספיק כדי להעביר את הזמן בין החלקים הבאמת טובים של המשחק, אך המצב לא ככה כאן בכלל. מערכת הקרבות בנויה על כפתור מכות בודד, וכמה כפתורים של יכולות שאפשר לבצע אחרי זמן טעינה. אזורי הקרבות מאוד דומים לשל Kena, עם מעגלים שסוגרים אתכם באמצע השלב עד שתחסלו את כל המפלצות, אך השליטה במצלמה כאן קצת פחות טובה מהסטנדרט הנוכחי. בנוסף, כמות הגיוון באוייבים הייתה קטנה מידי, ולמרות שלקראת הסוף כן חלק מהקרבות השאירו אותי בסופם עם מעט חיים - לא הרגשתי אתגר אמיתי אף פעם.
החוסר באתגר עוד יותר צורם מחוץ לקרבות, כי בניגוד אליהם הפלטפורמינג של המשחק טוב. התזוזה מרגישה חלקה לגמרי וכיף לנוע בעולם - אך גם מקומות שיכלו להוות אתגר יפה שיצור תחושת סיפוק משום מה מתעקשות לא לתת אותו. בולטים ברגעים האלה קטע בהם המים מתחילים לעלות בזמן שאתם מטפסים למעלה - בו המים עולים בקצב איטי מאוד וככה אין באמת תחושת אתגר לקטע שמעוצב לא רע בכלל, ועוד אזור לקראת סוף המשחק שיכל להיות כל כך מעניין אבל נשאר בסיסי מאוד. הסודות של המשחק לא מוחבאים בצורה מסובכת, ואחרי כ-15 שעות איתו אני כמעט על 100% כשקניתי כבר את כל השדרוגים. השילוב בין העובדה שהסודות קלים לגילוי לעובדה שהם אף פעם לא באמת אתגר יוצרים תחושה שהדבר היחיד שאתם מקריבים בניסיון להשיג את הסודות זה זמן, כמו נגיד ליפול למטה כדי למצוא משהו ואז לטפס קצת יותר ממה שתוכנן.
הבעיה מתעצמת כי השדרוגים לא ממש שווים את זה, עץ ההתקדמות בסיסי למדי ומתעסק כמעט כולו ביכולת לכלוא אוייב ברשת קורים לכמה שניות. אין למשחק שום קומבואים או התפתחות בצורה הזאת גם בעץ השדרוגים - מה שמשאיר את האזורים היפים של המשחק כדבר המרכזי שתרוויחו מחקירה. שם, בולט הדבר היחיד במשחקיות של המשחק שעומד להיות קונצנזוס - והוא קרוטון הבובה של הייזל. קרוטון יכול להכנס למעורות קטנות שמכילות המון אישיות, מבעלי חיים ששותים תה או ישנים ועד בובות מסתרויות או נמלים מסוכנות. אין לי ספק שכולם עומדים לאהוב את הבובה החמודה הזאת, וחבל ששאר המשחקיות לא נעשית באותו הצ'ארם של הבובה החמודה הזאת.
השורה התחתונה
South of Midnight הוא חוויה מדהימה - שעוטפת משחק סביר ובסיסי למדי. הרמת הפקה והמחקר החסרת תקדים שלו מובילים לאווירה, פסקול, עיצוב עולם, סיפור, דמויות ובכללי קו אומנותי לא פחות ממדהים שיוצרים ביחד חוויה סוחפת, שנתקעת פה ושם בסלעים בדרך בדמות קטעי הקרב הבסיסים למדי שלו או התעקשות לא לספק אתגר אמיתי. היא לא עוצרת את הסירה הזאת מלנוע בזרם, אבל המשחקיות המשעממת של המשחק בראש ובראשונה לא מכבדת את שאר האלמנטים שלו, ומונעת ממנו להיות נסיעה חלקה - גם אם היא לא לגמרי מונעת מהחוויה הכללית להיות בלתי נשכחת.
*רוצים לקבל את כל החדשות החמות ישר לנייד? הצטרפו לערוץ הטלגרם של Vgames!*
תגובות
1
| פורסם ע"י