נכון, הוא לא מלוטש עד הסוף אבל בסופו של דבר המשחק הזה היה כיף ועודנו כיף וכמעט שאין לי כבוד יותר גדול שאני יכול לתת למשחק שאני מסקר
עותק סיקור סופק לנו על ידי Evening Star, תודה רבה!
כמה שאני אוהב Shadow drops. הקונספט הזה של שחרור משחק באותו היום שהוא מקבל טריילר הכרזה על תאריך (או במקרה של Hi-Fi Rush, טריילר הכרזה, נקודה), הוא מהמרגשים בתעשייה הזו. זאת עוד סיבה ללמה אני מאמין שזאת תעשיית המדיה הטובה ביותר: באיזו עוד מדיה בידורית אני יכול לקבל טריילר למשהו שאני אוהב ועוקב אחריו כמו משחק הפלטפורמה התלת-מימדית החדש, Penny's Big Breakaway, ושהטריילר יסתיים בכך שהמשחק יוצא באותו היום? כל זה טוב ויפה אבל השאלה שלי היא: האם המשחק היה מוכן להשקה באותו הזמן, או שמא היה עדיף לתת לנו תאריך רחוק יותר כדי לתת ל-Evening Star ללטש את משחק הבכורה שלהם?
כל ההתחלות קשות
הסיפור של המשחק עוקב אחרי פני - אמנית יו-יו צעירה שמנסה לפלס את דרכה בעולם השואו-ביז של ממלכת מקארון. האודישן שלה להופעה משותפת יחד עם שליט הממלכה, אדי, הולך דווקא ממש טוב... עד שפני קורעת את הבגדים של אדי בטעות והופכת לפושעת מספר 1 בממלכה. עכשיו פני והיו-יו החי שלה צריכים לנוס ולהסתובב בעולם של המשחק במטרה לנסות ולטהר את שמה של האמנית הצעירה. זה מדהים עד כמה נשמה אפשר להפיק במשחק, בדמויות שלו ובעולם כלשהו מבלי להשתמש בסצנות סינמטיות מרהיבות או אפילו דיבוב אמיתי.
הדמויות בעולם של Penny's Big Breakaway משעשעות להחריד, פני עצמה מלאה בחן ובקסם וגם לעולמות השונים יש את הצ'ארם שלהם - כן, גם אם הגרפיקה של המשחק נראית כאילו הגיעה ממשחק Dreamcast בתחילת דרכו. אני יודע, זה לא המשחק הכי מרשים בדור הנוכחי, אבל נו, אתם מכירים אותי כבר - לסגנון אמנותי ברור יש כוח גדול בעשרות מונים מלכמות פיקסלים או טקסטורות על מסך. כאן היוצרים של המשחק הלכו על צבעוניות ותחושה של פסטיבל חגיגי ואני מת על האסתטיקה הזו שעושה לי חם בלב.
השליטה בפני, כיאה לאמנית ולהטוטנית שכמותה, היא פשוט מהממת. פני יכולה לרוץ, לקפוץ, לעשות טריקים עם היו-יו שלה הכוללים אחיזה בדברים, מכות ואפילו רכיבה על היו-יו כמו מיני קטנוע. מדובר כאן ביוצרים של Sonic Mania, אז תהיו בטוחים שבגזרת המשחקיות, Penny's Big Breakaway יודע בדיוק מה הוא עושה. עוד שתי הערות צד לגבי השליטה בפני: הדבר הראשון הוא שהשליטה הזו צועקת משחקיות ב-60 פריימים לשנייה ומעלה. עד כמה שאני נהנה מהעובדה שההכרזה על ה-Shadow Drop הזה הגיעה במסגרת אירוע Nintendo Direct - זו לא הקונסולה לשחק את המשחק הזה עליה, שכן שם המשחק רץ ב-30 פריימים לשנייה.
הדבר השני הוא שחוויתי באגים פה ושם, בעיקר דברים שקשורים לגיאומטריה של המשחק. אני אוהב לעשות טריקים ולמתוח את הגבול של מה שאני יכול לעשות עם פני. זה הוביל לכמה מצבים בשלבים הראשונים בהם פני פשוט נתקעה בין שני סלעים גדולים או נפלה כשלא הייתה אמורה ליפול. שתי הערות הצד האלה אולי לא מזיזות לרובכם (באגים אפשר לתקן ומה-Switch אפשר להימנע), אבל הבעיה הגדולה והאמיתית של המשחק נובעת לצערי מעיצוב השלבים בתחילתו.
העולמות הראשונים של המשחק בינוניים למדי, אין לי דרך טובה יותר לתאר את זה. למעט שני שלבים בודדים בעולם הראש והשני, השלבים בעולמות ההתחלתיים של המשחק חוזרים על עצמם יותר מדי עם עיצוב שלבים זהה מדי. בכל שלב נוכל לאסוף 3 מטבעות ולעזור לשלושה תושבים עם הצרות שלהם. עם המטבעות נוכל לקנות שלבי בונוס כשעזרה לתושבים תספק ניקוד שיעזור לנו להשלים את העולם ב-100 אחוז. נכון, אלו חוזרים בכל שלב, יחד עם מיני משחק קטן בסוף כל שלב. אבל החזרות האלו לא הפריעו לי באמת.
אם כבר להיפך, אלו נותנים סיבות לחזור ולשחק בשלבים השונים. הבעיה עם השלבים הראשונים היא עיצובית: הרגשתי שאני עושה את אותם הדברים עם פני בכל נקודה בשלבים האלה ובכל עולם מבלי לחוות יותר מדי דברים חדשים. גם הגימיקים השונים של השלבים האלה (שבירת לבנים או רכיבה על המים) לא היו מלהיבים במיוחד, למעט הבוס בשלב הראשון שהיה הצגה. תוסיפו לכך את מכניקת הפינגווינים שרודפים אחרי פני שמרגישה בשלבים האלה כמו האטה אמיתית של הקצב ואפשר אפילו לומר שהמשחק די אכזב אותי בחלקו הראשון.
נכנסת לקצב
אבל אז מגיע רגע כזה, בערך בעולם 3 (חלק אולי יגידו עולם 4), שהחלקים השונים של המשחק פשוט מתחברים ויש איזה קליק. אתם פתאום מתחילים לחבר קומבואים ולשרשר טריקים שמשאירים את פני מעל פני האדמה כשהיא טסה ועוברת בשלב כמו אמנית פארקור יותר מאשר אמנית יו-יו. זה גם הרגע המופלא הזה בו השלבים והעולמות השונים מרגישים כאילו הם איכשהו התפתחו יחד עם השחקן והתקדמו יחד איתו.
הגימיקים נהיים פתאום מעניינים הרבה יותר, עם שלבי קרח שדורשים תגובה מהירה מהשחקן כדי לא לאבד את הקומבו שלו, או גרוע מכך, פסילה. שלב אחר יביא לפני מגנט כל כמה זמן בשלב שישגר אותה לחלק אחר ואפילו לעיתים ידביק אותה לתקרה של השלב לריצה הפוכה זריזה. שלבים נהיים פתוחים יותר ומהנים יותר, בוסים נהיים יותר יצירתיים עם שימוש גדול יותר במרחב ובתנועה בו, השחקן מתוגמל יותר ויותר על שימוש ביכולות התנועה של פני עם אתגרים מעניינים יותר ועוד ועוד. לא נכנסתי לזה בכוונה בחלק הקודם, אבל גם שלבי הבונוס ראוים לציון, ובעוד שהם קצרים למדי, הם מהנים בדיוק כמו העולמות הללו ואפילו נותנים סיבה טובה לאסוף את המטבעות כדי לפתוח אותם.
אני חושב שאני מבין את הרעיון של Evening Star כאן: השלבים הראשונים מעוצבים בקצב איטי יותר לשחקן מתחיל גם כדי שהשחקן המתחיל הממוצע בלי ניסיון בשבירת עולמות ושלבים שונים מ-Mario Odyssey נניח, יוכל ללמוד את המכניקות ולהתמקצע בהן, ואז כשהוא מגיע לשלבים היותר מתקדמים עם האתגרים המעניינים יותר, הוא יוכל לחוות אותם כמו שצריך - שלא לדבר על מצב ה-Time Attacks שיגרום לשחקנים לאמץ את היכולות שלהם עוד יותר. אני מבין את הכיוון הזה - אני פשוט לא מסכים איתו.
לא חסרים משחקים עם שלבי התנסות ולמידה שמתגמלים שחקנים שמבינים מהר את המשחק ולא גוררים אותם לחמישה שלבים דיי משעממים בשביל להראות להם את היכולות של הדמות שלהם. זה גם לא שהעולמות הראשונים מסבירים בצורה עמוקה על מערכת הקומבואים, היכולות השונות של פני או מראה דרכים מיוחדות לבצע טריקים עם הדמות שלנו. השלבים הראשונים יכלו - והיו צריכים להיות - יותר מעניינים כדי שישתלבו עם הקצב הפשוט נהדר של השלבים שמגיעים אחר-כך.
הקצב הנהדר גם מתקשר ישירות לפסקול של המשחק שכולל - איך לא - רצועות שנכתבו על ידי טי לופס. יחד עם שון ביאלו, שני היוצרים הנהדרים הללו נותנים לנו כאן פסקול שעובד נהדר עם המשחק הזה: הרבה שטותיות שמשתלבת עם תחושה של קסם ובהילות (בכל זאת, רודפים אחרינו פינגווינים, אסור לשכוח את זה). בין אם מדובר ב-Mano-e-Yo-Yo שהוא פשוט הטייק של המשחק על המוזיקה של King DeDeDe מקירבי, ל-Penny in a Pinch שכל פעם שהוא הופיע במשחק הרגשתי שאני במירוץ על החיים שלי - זה פסקול שאני בהחלט אזכור לסיום השנה הזו.
פני מאניה
טוב, דיי סיימתי לדבר על המשחק, אבל אם כבר אני רוצה לומר מילה טובה ובתכל'ס כל הכבוד ל-Evening Star. אנחנו רואים הרבה "משחקים ראשונים" בתעשיית הגיימינג בתקופה האחרונה, בין אם בגלל שאנחנו בסוג של חילופי דורות ובין אם כי זה פשוט נהייה נגיש יותר וקל יותר לפתח משחקי וידאו. בשנה שעברה ראינו את Pizza Tower המדהים, לפני שנתיים אלו היו Neon White ו-Stray שהגיעו משום מקום והיממו את כולנו. בכל שנה שעוברת עוד משחק חדש מצוות חדש מגיע ופשוט נותן בראש, וכאן המצב לא כזה שונה... אם לא היה מדובר בכריסטיאן ווייטהד.
אני מעריץ של משחקי סוניק. במלוא מובן המילה. אני שיחקתי כמעט בכל משחק שיצא, אני מתרגש בכל הכרזה, אני יודע את כל המילים לשיר הנושא של Sonic Heroes - זה אני. כחלק מזה, לכריסטיאן ווייטהד יש מקום של כבוד אצלי. היוצר האוסטרלי שידוע בכינויו "The Taxman" היה אחד האחראים ל-Sonic Mania - משחק הסוניק האהוב עליי ביותר - ורואים את האהבה שלו לסגה של שנות ה-90 בכל פינה של Penny's Big Breakaway. אנחנו צריכים להמשיך ולהרים ליוצרים כמו ווייטהד ולדאוג שהתעשייה תמשיך לכיוון של "מעריצים שמכינים משחקים בז'אנר אותו הם מעריצים". כולנו נהנים מזה.
השורה התחתונה
המוח שלי רצה לתת למשחק הזה ציון נמוך יותר, בעיקר בגלל העובדה שההתחלה שלו כל-כך מייגעת עם כמות שלבים לא נגמרת ועיצוב שלבים שלא מתרומם (לרוב). הקטע הוא שכל-כך נהניתי מעולמות 4 עד 11, כל-כך אהבתי את הגימיקים של השלבים הללו, את המוזיקה, את השליטה שסוף סוף מקבלת מקום של כבוד עם שלבים שמכבדים אותה, את שלבי הבונוס הנהדרים, ההומור של הדמויות השונות וכל הדברים הקטנים הללו ששמו לי חיוך על הפנים כמו שאני מצפה ממשחקי וידאו לעשות. נכון, הוא לא מלוטש עד הסוף וכן, היה צריך לחכות קצת וללטש את המשחק עוד טיפה לפני יציאתו, אבל בסופו של דבר המשחק הזה היה כיף ועודנו כיף וכמעט שאין לי כבוד יותר גדול שאני יכול לתת למשחק שאני מסקר.
*רוצים לקבל את כל החדשות החמות ישר לנייד? הצטרפו לערוץ הטלגרם של Vgames!*
תגובות
1
| פורסם ע"י