אפי הלך לראות את ספיידרמן: אין דרך הביתה וחזר לספר לנו בדיוק כמה הוא נהנה ממנו
המיתולוגיה היוונית מספרת על מלך בשם מידאס שביקש מאל היין שכל מה שהוא נוגע בו יהפוך לזהב. מידאס מקבל את מבוקשו אבל בסופו של דבר מגיע למצב שהוא לא מסוגל לאכול או לשתות כי הכל הופך לזהב וזה בלשון פשוטה מבאס אותו ממש. יותר מדי זהב, בלי אפשרות ברירה, יכול להפוך את החיים לאסון או יקום קולנועי שלם ספקטקולרי למכונה משומנת שכל מטרתה היא סחיטה של מחיאות כפיים מקהל המעריצים (וכסף, הרבה מאוד כסף). כשמדובר בשירות למעריצים (Fan Service), אין ספק ש-Marvel יודעת את העבודה. התבנית הקבועה של סרטי מארוול עובדת, לא משנה כמה במאי-על יצקצקו או אפילו יכפישו את הסגנון (*שיעול* *שיעול* סקורסזה..), ההתלהבות שהם יוצרים והשיאים שמארוול שוברים הם חסרי תקדים (תשאלו את ג'יימס קמרון ש"אנדגיים" הביס בנוקאאוט כל שיא שהיה ל"אווטאר").
ההייפ שקדם לצאתו לאקרנים של ספיידרמן: אין דרך הביתה (Spider-Man: No Way Home) שבר כל שיא אפשרי ברמת הציפיות לסרט בודד. מאז הסרט המופתי Infinity War לא זכורה לי כזו התרגשות ואקסטזה מסרט ביקום הקולנועי של מארוול. בעוד שב"מלחמת האינסוף "הגורמים להייפ היו רשימה ארוכה של גיבורי על שהתאחדו, ההייפ סביב ספיידרמן החדש נבע מגיבור על אחד בודד, ילד בן 16 מקווינס ששמו בישראל הוא פיטר פארקר. בהיבט הזה וגם בהיבטים נוספים נראה שספיידרמן הולך להיות נער הזהב של ה-MCU (ויסלח לי נדב גדג' על ההשאלה). אבל מה קורה כשהזהב הזהוב הזה מבחינה מדוקדקת כבר לא ממש נוצץ או ליתר דיוק נוצץ אבל עושה רק את זה? הביקורת תהיה נטולת ספוילרים, אתם יכולים לקרוא בחופשיות.
אבהיר משהו מאוד חשוב לפני שאמשיך - מבחינת אפקט הוואו שחלק מהסרטים מעניקים לצופה אני באמת לא חושב שהיו המון סרטים שהוציאו ממני קריאות התפעלות וצהלה כמו הסרט הזה. הסרט רצוף ברגעים סינימטיים לא רק חסרי תקדים אלא כאלה שיחקקו בהיסטוריה הקולנועית של המותג ספיידרמן. יש בסרט הזה הכל, שמחה, אושר, צחוק, בכי, דם, יזע ודמעות. הדינמיקה הקבוצתית בין השחקנים הראשיים ובין הנבלים היא מהטובות שראינו ביקום הקולנועי של מארוול ובצורה שאינה משתמעת לשני פנים אומר שהסרט הזה הוא אחד הסרטים המהנים ביותר שיצא לי לראות ולא רק ביקום הקולנועי של מארוול. אתם מרגישים את ה"אבל" מגיע? יפה כי הוא עוד מעט כאן אבל בואו נמשיך עוד קצת עם המחמאות.
ימים יגידו אם הפרשנות שלי היא פרי מוחי הקודח או שג'ון ווטס (Jon Watts) במאי הבית של סרטי ספיידרמן של ה-MCU כיוון לשם, אבל בשונה מכל סרט ספיידרמן שקיבלנו עד כה ביקום הנוכחי ראינו תנועה רצינית והתפתחות דמות מאוד מרשימה של טום הולנד (Tom Holland). בכנות, מה שהפריע לי בספיידרמן של ה-MCU עד כה הוא שהפכו אותו קצת לליצן, נמהר ופחות נתנו דגשים לתכונות שלו כספיידי החבר השכונתי החביב. לא עוד, כך נדמה. בסרט הזה קיבלנו נגיעות אפלות שנדמה שהולכות לעצב את דמותו של ספיידי בסרטי ההמשך ובאופן אישי אני אשמח לקבל מזה עוד והרבה. אין המון סרטי מארוול שהצליחו ממש לרגש אותי ולשזור בי לפרקים עצבות (להוציא את Infinity War כמובן). לא תדהמה או הלם מהתפתחות עלילתית כזו או אחרת אלא עצב של ממש, דיכאון ואמפתיה אמיתית עם גיבורי הסרט ונבליו. במובן הזה, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא סרט יוצא דופן.
אבל כשכל הבית נוצץ ומבריק כל כתם קטן בולט לעין ומכער בצורה משמעותית. בעוד שהסרט הזה ענה על המון ציפיות ואף מעבר לכך, היה בו כתם אחד משמעותי ביותר שכמעט הרס את החוויה. "תן לי את התקציב של מארוול, האפקטים והאמצעים ואני נשבע לך שהייתי כותב סרט טוב יותר" אמר אחד מחבריי שהצטרף אליי לצפייה. זוג חברים נוסף היטיב להגדיר ואמר "זה כמו ללכת למסעדה שיש בה שירות מדהים, אווירה כיפית, מוזיקה מעולה, אחלה עיצוב, אבל האוכל - לא מעיף". זה קשה מאוד להתייחס לביקורת בלי לספיילר אבל תדבק לשוני לחכי לפני שאספיילר את הסרט הזה ולכן לא אוכל לתת דוגמאות אמיתיות ותצטרכו לראות את הסרט כדי לקבל המחשה של מה שאני הולך לדבר עליו. מכאן אני הולך להיכנס חזק מאוד בקברניטי מארוול, גם אם אסתכן בזה שקווין פייגי יפסיק לקרוא את הביקורות שלי...
העלילה של No Way Home לא רק שלא משכנעת אלא מאולצת, אקראית, ספונטנית מדי וחסרת כל עומק אמיתי. ההתפתחות העלילתית לא משכנעת וזה מכעיס, מאוד מאוד מכעיס. עצלנות תסריטאית לדאבון הלב הופכת לתופעה של ממש בסרטים האחרונים של מפלצת הקולנוע ובעוד שבשאנג צ'י וסרטים אחרים זה עוד היה נסלח, ציפיתי שלנסיך הבלתי מעורער של ה-MCU יתנו את הכבוד המגיע לו וישכנעו אותי איך לעזאזל הגענו עד הלום. אם ב-Endgame זה עוד היה חצי נסבל רק כי כמהנו לסגירת מעגל, אבל כאן אין שום תירוץ שלא קשור פשוט לעצלנות תסריטאים. נראה שמארוול מבינים את הקהל שלהם יותר טוב ממה שהוא מבין את עצמו ויודעים היטב שמספיק שהם יזרקו סוכריות לאורך הצפייה (ויש בסרט הזה שפע של סוכריות), כדי שהקהל הנלהב לא ידע את עצמו מאושר, אבל מאחר שאני בן תרבות ומצפה מהפקה בשווי של מאות מיליונים להצדיק את עצמה - לי סוכריות או זהב פשוט לא מספיקים. ראבאק, תנו עלילה משכנעת או תשפכו מלא כסף על מישהו כדי שיכתוב לכם אחת כזו.
למרות הכל ואף על פי כן - "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא סרט מבדר ומרגש שמציף בך זיכרונות נוסטלגיים ומרגשים לצד הומור באמת שופך מצחוק (תודה לך ג'ייקוב בטאלון על היותך), סצנות קרב אפיות ובגדול כל מה שהייתם מצפים מסרט מעולה של מארוול. ואולי מארוול הציבו לנו רף ציפיות כל כך גבוה מהסרט הזה שעצם זה שהשורה התחתונה עליו היא חיובית לחלוטין - מעידה בעד עצמה. לא חסרים סרטים שההייפ סביבם לא הצדיק את עצמו בשום צורה (אומנם אין לדבר סרה במתים אבל אני מדבר גם על הפנתר השחור) אבל כאן לתחושתי ההייפ היה מוצדק.
השורה התחתונה
לסיכום, Spider-Man: No Way Home הוא החיבוק הכי גדול שמארוול נתנה אי פעם למעריציה ולחובבי הז'אנר. גם אם אתם פחות מתחברים לעולמות האלה - הסרט מספק חוויה קולנועית יוצאת דופן ומיוחדת. נכון, ייתכן שאם אתם לא בקיאים בהיסטוריה המארוולית יהיו כמה רגעים שתרגישו בהם אבודים אבל הסך השלם יהיה בהחלט שווה יותר מכל חלקיו.
תגובות
1
| פורסם ע"י