לקראת "חיות הפלא והיכן למצוא אותן", אנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו לסדרת מאמרים מיוחדת אודות האלמנטים שהפכו את "הארי פוטר" לסאגה קולנועית קסומה וסוחפת. והפעם: וולדמורט – הנבל האולטימטיבי?
"אין טוב ורע, יש רק כוח, ואנשים שחלשים מכדי לקחת אותו" – וולדמורט, "הארי פוטר ואבן החכמים".
“זה שאין לנקוב בשמו”, כך מוצג לנו האנטגוניסט הגדול ביותר של הארי פוטר כשאנו שומעים עליו לראשונה, טום מארבולו רידל או בשמו הידוע - הלורד וולדמורט. רק הפחד הזה, החשש אפילו מלומר את שמו, האופף את רובן המוחלט של הנפשות הפועלות בסרט הראשון בסאגת "הארי פוטר", מעורר יראה מפני אותו נבל שנלמד להכיר עם השנים.
מסופר לנו כי הוא קוסם אכזר שרצח בדם קר את הוריו של הארי פוטר. וכשניסה לרצוח גם את התינוק עצמו, נכשל נחרצות, הותיר על מצחו צלקת בצורת ברק וכמעט מת. הפך למשהו שהוא פחות מאדם, חסר גוף, חסר בית, נשמה אבודה שמסתובבת בעולם ומנסה לשרוד ולחזור לאיתנה. סיפור הרקע הקצר והמסתורי הזה על וולדמורט ב"הארי פוטר ואבן החכמים", הופך אותו מיד לדמות מסקרנת ומושכת – כזו שמעוררת רצון רב לדעת עוד על עברה ומקורותיה.
כבר אז דבר אחד ברור, אותו מכשף אכזר מונע מתשוקה אחת עיקרית – הרצון לכוח. כמו הנבלים הקלאסיים שהפנטזיה הגדולה ביותר שלהם היא פשוטה וברורה, הם רוצים לשלוט בעולם. להחזיק בעוצמה שתהפוך אותם לבלתי ניתנים לעצירה. במקרה של וולדמורט, היה זה גם מה שגרם למפלתו הכפולה, בסוף הסאגה וגם לפניה. אותה הרדיפה אחר כוח אבסולוטי, הפכה אותו לרוח הרפאים המשוטטת שהיה בסרטים הראשונים של הפרנצ'ייז.
במובן בזה ובכמה נוספים, נראה שג'יי קיי רולינג שכמובן כתבה את ספרי הסדרה, שאבה השראה מיקום פנטזיה דמיוני ועשיר אחר – זה של "שר הטבעות". קיימים קווי-דמיון רבים בין שני הסיפורים, האחד אודות ההוביט הצעיר וחבריו, שמעוניינים להשמיד את הטבעת האחת כדי לחסל את אדון האפל – סאורון. והשני, אודות קוסם צעיר וחבריו, שצריכים להשמיד את ההורקרוקסים כדי לחסל אדון אופל אחר – וולדמורט.
לצד קווי-דמיון נוספים בין שני הסיפורים, ביניהם: הקוסם הזקן והחכם שמשמש לכל אורך הדרך מנטור לגיבור – גנדאלף ודמבלדור; היציאה מהבית הקטן אל ההרפתקאות בעולם הגדול – עזיבת ביתם של ההוביטים "הפלך", לעומת המעבר מביתם של משפחת דרסלי; או עכבישים ענקיים ומפחידים הרעבים לבשר אדם. לצד קווי-דמיון אלו ואחרים, נראה כי הדמיון הרב ביותר הוא בין האנטגוניסטים הראשיים.
וולדמורט מבוסס באופן מובהק על סאורון. שניהם רודפי כוח בכל-מחיר, שניהם מכונים "אדון האופל", שניהם יחדלו להתקיים אם החפצים הקסומים הקשורים לנשמתם יושמדו, שניהם עומדים בראש צבא אפל (האורקים ואוכלי המוות) ולשניהם יכולת להזיק לדמות הגיבור גם ממרחק. לא זאת בלבד, שניהם גם נחשבים לממשיכי דרכם של מכשפים מרושעים יותר, עליהם אנו רק שומעים לאורך שתי סדרות הסרטים השונות.
סאורון הוא משרתו וממשיך דרכו של מורגות' – המייצג את הרוע האולטימטיבי ושימש כשר האופל האמיתי ב"שר הטבעות". וולדמורט, רואה עצמו כיורשו של סלזאר סלית'רין, אחד ממייסדי הוגוורטס שנטש את בית הספר לכישוף לקוסמות כי שותפיו להקמתו לא ייחסו חשיבות לטהרת הדם כמוהו. עם עזיבתו, בנה בטירה את "חדר הסודות" ושיכן בו את הבסיליסק, כדי שיורשו יוכל לטהר בבוא היום את בית הספר מכל מי שאינו טהור-דם.
כאן נכנס לתמונה השוני העיקרי בין שני האנטגוניסטים, התכונה שמייחדת את וולדמורט ומעניקה לו את חספוסו הייחודי: רצונו לשעבד או להשמיד את כל מי שאינו טהור-דם או מוגל (חסר יכולות קסם). מה שהופך את וולדמורט לנבל כל-כך מוצלח עבור סדרת סרטי פנטזיה לנוער, זו העובדה כי דמותו, מעשיה ופעולותיהם של תומכיה משקפים משל היסטורי מופלא. וולדמורט, בשתי מילים: הוא היטלר. אמונותיו הגזעניות, רצונו "לטהר" והאופן בו הוא מטיל טרור ומנצל את חולשותיהם של הסרים למרותו הופכים אותו למנהיג האימפריה הנאצית של סרטי "הארי פוטר".
בשני הסרטים האחרונים בסאגה, הדבר מורגש אפילו יותר: קוסמים חצויי-דם נשפטים ונידונים לעונשים אכזריים על לא עוול בכפם, רק בגלל מוצאם; ופסל ענק הנושא את הכיתוב "קסם הוא כוח" ("Magic is Might", בלעז) מוצב במשרד הקסמים, אחרי שהשתלטו עליו אוכלי המוות. הפסל מציג בצורה משפילה ומבזה מוגלגים הנושאים על גבם את הקוסמים העילאיים מהם. בדיוק כפי שאמצעי התעמולה הנאציים דגלו בהצגת בני מיעוטים - והיהודים בראשם - כנחותים וכמי שנמצאים בתחתית החברה האנושית.
נוסף על אלמנטים אלו, ההופכים את וולדמורט לנבל איכותי בעל אג'נדה ומטרות ברורות, כזה שניתן להבין את מניעיו ואת העקרונות העומדים מאחוריהם, קיימים מאפיינים נוספים שמעמיקים את אישיותו ומעניקים לאדון האופל את הגוון המבעית ומטיל האימה שלו. אין המדובר רק במראו החיצוני החל מהסרט הרביעי בסאגה – פניו דמויות הנחש, ציפורניו הארוכות, עורו החיוור והגלימה השחורה אותה עוטה – אלא גם בעברו, בטראומות שעיצבו את זהותו.
שנאתו כלפי אביו המוגל שנטש אותו לאחר לידתו, השימוש בכוחותיו כבר בילדותו בזמן שגדל בבית-יתומים כדי לפגוע ולשלוט באחרים, רצח אביו ומשפחת אביו כנקמה על נטישתו, תחושות הניכור החברתי והשונות שהרגיש בצעירותו – אלו רק חלק מהאירועים המכוננים בחייו שהשפיעו על גישתו האכזרית כלפי העולם. וולדמורט הצעיר, שכאמור היה ידוע אז כטום רידל, מעולם לא זכה להרגיש אהבה וחום וכתוצאה מכך הפך בהדרגה לאדם שלא מסוגל להביע רגשות כאלו כלפי אחרים. ליבו מונע משנאה, מתאוות בצע, מרדיפה אחר חיי-נצח בהם הוא השליט היחיד בעולם שכפוף למרותו.
אך מעבר לכל אלו, יתכן שהאלמנט שהופך את וולדמורט לנבל איכותי באמת, זאת העובדה שהוא והארי משלימים האחד את השני. היותם שני צדדים שונים של אותו המטבע. נסיבות חייו של הארי - רצח הוריו, ילדותו עם משפחה שמתנכרת לו ומתייחסת אליו באופן מעליב – אלו יכלו להפוך אותו בדיוק לאדם בו הוא נלחם. לאדם המפלצתי ממנו הוא סולד. גם הארי וגם אויבו המושבע הם חצויי-דם. שניהם יתומים, שגודלו על-ידי מוגלגים ושניהם, בילדותם, ניחנו בכישרון סודי ומיוחד הרבה יותר משאר בני גילם וחלק רחב מהסובבים אותם.
העובדה שהארי דומה כל-כך לוולדמורט, רק מוכיחה למעשה, עד כמה הלחץ שמפעיל כאן הנבל על הגיבור לאורך הסדרה הוא גדול. אלא שבניגוד לוולדמורט, הארי לא מונע מתאוות כוח ורצון לשלוט, הוא מונע מאהבה, מרצון לשמור על חייו של הקרובים לו. כי הוא מעריך את הדברים שוולדמורט כל-כך סולד מהם: חברות, אהבה, אחדות. דברים שחסרו לשניהם בילדותם. לכן, לפני שמתקיים כאן מאבק בין הטוב לרע, מדובר במאבק בין אהבה לשנאה. וולדמורט הוא נבל כל-כך מוצלח כי הוא משקף את היריבות, השנאה, הפילוג – כל מה שהארי יכול היה להפוך אליו, לו היה נכנע ליצריו הרעים.
ובכל זאת, וולדמורט של סרטי הסדרה עוצב באופן שהופך אותו לאנושי, ולפעמים אף מגוחך, הרבה יותר מבסדרת הספרים. דמותו בספרים מוצג כשטן עליי אדמות, כאדם שסבל בצעירותו ולכן סטה לחלוטין מדרך הישר. לאורך ספרי הסדרה, אין נפילות או מתח או קטעים בעלי אלמנטים קומיים בהם הוא מופיע. אין מה שיהפוך את היורש של סלזאר סלית'רין לדמות קלילה יותר. בסרטים לעומת זאת, המקרה שונה לגמרי. מחד, וולדמורט הקולנועי מאבד מערכו במידה מסוימת, בגלל ניואנסים קטנים בהתנהגותו ששתלו במאי הסרטים לאורך הסאגה. מאידך, אותם ניואנסים הופכים אותו לדמות משעשעת וצבעונית הרבה יותר מבחומר הכתוב.
כך למשל, ב"הארי פוטר וגביע האש", לפני שנולד מחדש וכשהוא עדיין נמצא בגופו התינוקי, וולדמורט מושלך לקדרה ענקית על-ידי זנב-תולע ובנפילה, ברגע שאמור להיות מקפיא דם, הוא לפתע משמיע אנחה מעוררת גיחוך. מעט לאחר מכן, לפני שהוא נלחם בהארי הוא נוגע במצחו וגם אז, במקום לשמור על רצינות וקור רוח מאיימים, הוא מוציא מפיו אנחות משעשעות ומחייך בצורה קריפית ומבדחת גם יחד. ולמען האמת, הוא עושה זאת לא מעט. גם בסרט האחרון כשהוא זועק "הארי פוטר מת!", הוא צוחק אחר-כך בצורה מטופשת ומצחיקה למדי, שמרככת את אופיו האפל ומחזקת את הצד ההומוריסטי בדמותו.
למרות כל אלו ואולי בעצם בזכותם – בזכות המאפיינים היותר אפלים והפחות אפלים, המטרה הברורה והשקפות העולם האכזריות והגזעניות ועידון החזות האפלה על-ידי הומור והגחכה מסוימת - בזכות אלו וולדמורט הוא בסופו של דבר הנבל המושלם לסדרת סרטי "הארי פוטר". נכון, הריכוך בדמותו כדי שיתאים לסרטי נוער, לא מאפשר לו לעמוד בשורה אחת עם הנבלים הקולנועיים הגדולים בכל הזמנים, בהם: חניבעל לקטר, קייזר סוזה, דארת' ויידר, נורמן בייטס, הג'וקר (בגרסתו ב"האביר האפל") או האחות רטשד. אך הוא הנבל הטוב ביותר עבור סאגת סרטי פנטזיית הנוער העשירה והסוחפת הזו, שגדלה והתבגרה יחד עם המעריצים שלה.
פרנצ'ייז שהתחיל עם אי-שם ב-2001, עם סרט הרפתקאות מרהיב וקסום לכל המשפחה ועם השנים הלך ונעשה אפל יותר ויותר. השחקנים גדלו יחד איתנו, דמויותיהן השתנו והתבגרו והאויב המושבע של הארי פוטר הלך והתחזק מסרט אחד לאחר עד לסופו המר. בנקודה זו, ראוי לציין לשבח את רייף פיינס ("הפצוע האנגלי", "רשימת שינדלר"), השחקן הבריטי רב המעלות שגילם באופן רגיש ועם כישרון רב את דמותו של המכשף האכזר ורב העוצמה. בלעדיו, וולדמורט כפי שלמדנו להכיר אותו, לעולם לא היה אותו הדבר.
עכשיו כש"חיות הפלא והיכן למצוא אותן" נמצא כבר ממש מעבר לפינה, ההתרגשות בשיאה ומעריצים מכל רחבי העולם כבר מצפים לצאת הסרט בשבעה-עשר בנובמבר, קשה שלא לתהות: האם הנבל העיקרי בסרט החדש יוכל להיכנס לנעליו של זה שאין לנקוב בשמו? האם יאמלל את חייו של הגיבור כפי שאדון האופל עשה להארי? האם יהיה הנבל המושלם או שאפילו לא יתגלה כגימיק מתוחכם? ימים יגידו. גם אם לא, את וולדמורט הישן והטוב תמיד יהיה לנו.
תגובות
1
11:59 06.10.2016 |
אורן (אורח)
וואו ממש נהניתי לקרוא. אחת הכתבות המעניינות שעלו פה בזמן האחרון! הדמיון לסאורון הוא משהו שאף פעם לא שמתי לב אליו.
2
15:28 06.10.2016 |
אבי (אורח)
בהחלט כתבה מעניינת שמציגה את הנבלים בצורה נכונה ומלאה בדמיון ורק חבל לי על דבר אחד, שלא המשכת לכתוב על סאורון כי בהתבסס בספרים יש כל כך הרבה מידע שלצופים של הסרט אין בכלל מודעות אליהם .. ישר כוח ושהיו עוד כתבות כאלו שמחזירות אותנו לתקופה קולנועית שלא תחזור
3
17:44 06.10.2016 |
גיא (אורח)
כתוב מעולה וממש נכון!
4
00:44 07.10.2016 |
יעל (אורח)
מצוין! כתבה מקורית ומבריקה!
5
17:53 09.10.2016 |
עידו (אורח)
מאמר טוב מסכים כמעט עם הכל. רק שלדעתי הוא כן באותה רמה עם שאר הנבלים שציינת, פשוט כי הוא מבצע את המטרה שלו בצורה מעולה. וולדמורט לא צריך להיות פסיכופת ממש כמו שאר הנבלים שהוזכרו, האופי של מדויק ומתאים בול לסרטים בהם הוא מופיע.
6
10:06 11.10.2016 |
אדר (אורח)
מאוד נהנתי לקרוא את הכתבה שלך.
מחכה לכתבה הבאה.
והוא נבל מאוד טוב וולדמורט.
7
13:05 08.11.2016 |
איתי (אורח)
אפשר להשוות גם את "מגנטו" מ"אקס מן" לוולדמורט, כמו גם להיטלר (מה שדי אירוני מכיוון שהוא יהודי שעבר כילד את השואה). גם הוא רואה את המוטנטים כגזע עליון, וחושב שאת כל השאר יש לחסל או לשעבד.
8
00:57 08.01.2017 |
עידן (אורח)
כתבה יפה ומדויקת מאוד
רק שלהבדיל מהכותב/ת אני סבור שבסרטים הם הרסו כמעט לחלוטין את דמותו של וולדמורט. אפילו בזמן אמת כשהייתי עוד ילד (שקרא כבר את הספרים) והסרט הרביעי והבאים אחריו יצאו התאכזבתי ממש מאיך שעשו את וולדמורט, הן מהצורה החיצונית והן מההתנהגות ומהשחקן שגילם אותו.
מוזר לי שרולינג בכלל הסכימה לזה
9
| פורסם ע"י