חוץ מכותרי גיבורי-על או מד"ב למיניהם, אחד הסרטים שהכי ציפיתי לראות השנה הוא "נעלמת" (כן, למרות בן אפלק). משהו בנוכחות של דייוויד פינצ'ר ("שבעה חטאים", "מועדון קרב") בתור הבמאי ואפילו השם המסתורי גרמו לו להיראות מאוד מבטיח. אז נכון, לא תמיד האינסטינקטים שלי פוגעים במטרה אבל הפעם זה קרה ובגדול - "נעלמת" היה כמעט כל מה שציפיתי ממנו להיות, ואחד הסרטים היותר טובים שראיתי ב-2014.
"נעלמת" מגולל את סיפורו של זוג נורמלי למראה עם הרבה סודות מתחת לפני השטח. הוא מבוסס על הספר עם אותו השם מאת הסופר גיליאן פלין, שגם כתב את התסריט לגרסה הקולנועית.
ניק (בן אפלק) ואיימי (רוזמונד פייק) אולי נראים כמו הזוג המושלם, אבל כבר בתחילת הסרט אנחנו מגלים כי אחרי 5 שנות נישואים, ניק כבר מת לפרק את החבילה. טוב, אולי "מת" זו מילה חזקה מדי... הסיפור מתחיל כשניק חוזר הביתה ליום הולדתה של אשתו ומגלה שהיא נעלמה. הראיות מובילות לאפשרות של חטיפה או רצח, וכמובן שהחשוד המיידי הוא ניק – שמחזיק לא מעט שלדים בארון. לפתע ניק צריך לא רק להתמודד עם ההיעלמות של אשתו אלא גם עם ההתנהלות מול התקשורת שמטרידה אותו באופן שוטף, ובלשי המשטרה שסימנו אותו בתור חשוד מהרגע הראשון.
זה בערך כל מה שאני יכול לכתוב כאן בלי להיכנס לספוילרים רציניים אבל אני כן יכול להבטיח שהסרט יפתיע אתכם יותר מפעם אחת, יזעזע ואפילו יעלה חיוך על הפנים – בייחוד לקראת הסוף שנהיה יותר ויותר מופרע. כצפוי מדייוויד פינצ'ר, ההתגלגלות של הסרט מתחילה בצורה מאוד "סטנדרטית" ונהיית יותר קיצונית ומסקרנת עם כל דקה שעוברת. האם איימי נחטפה על ידי החבר הקודם שלה, דזי (ניל פטריק האריס)? או שאולי ניק רצח אותה, במודע או לא במודע? אולי איימי החליטה לברוח ולהעלים את עצמה? גם אחרי שהשאלות האלה נענות, קשה לחזות את הסוף הלא צפוי, אך ההולם, של "נעלמת". לא תראו בסרט המון אקשן ואלימות כמו בסרטים קודמים של פינצ'ר, אבל מצד שני גם לא תראו בו הרבה רגעים משעממים או דלים. המשחק של בן אפלק היה מהטובים שלו מזה שנים; ניל פטריק האריס, שמשום מה תמיד משחק בתור גבר סטרייט, נתן הופעה פושרת למדי אך הכוכבת הגדולה כאן היא רוזמונד פייק עם סיכוי לא רע בכלל למועמדות "השחקנית הטובה ביותר" באוסקר הקרוב. אז בקיצור? אם תכננתם לראות השנה רק סרט אחד שלא קשור בשום צורה לחייזרים, גיבורי על או זומבים – "נעלמת" הוא הסרט שכדאי לכם לראות.
עושה חשק לשחק ב: Dear Esther, Gone Home
אם בא לכם קצת הפסקה מאקשן, פיצוצים ויריות לטובת עלילה איכותית שנחשפת לאורך המשחק, שני הכותרים האלה יעשו את העבודה. בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר משחקים עלילתיים ונסיוניים שלא מתעסקים במרכיב הקווסט עם חפצים וחידות אלא נטו בעלילה, חקירת העולם והתגלגלות האירועים. Dear Esther הוא דוגמא מצויינת למשחק שהוא כמעט אנטי-משחק – חוויה סינמטית ומרגשת המתארת סיפור אהבה לא שגרתי. גם Gone Home משחק על אותו קלף ומספק חוויה עם סיפור מאוד "סטנדרטי" בהתחלה שנהיה יותר ויותר עמוק ככל שמתקדמים.
תגובות
1
16:56 19.10.2014 |
WarFox89
תודה על הסיקור!חייב לראות.
2
| פורסם ע"י